בשבוע שעבר חגגה יעל גולדמן את יום הולדתה ה-45. בעצם, אולי "חגגה" היא לא המילה המתאימה. בעלה אורי פפר, היא מספרת, הזמין לשניים מקום במסעדה באותו ערב, "אבל הייתי כזאת עייפה שפשוט הלכתי לישון". זה המחיר של לחיות בלוח הזמנים הצפוף של גולדמן. בין טלוויזיה, רדיו, קמפיינים ומשפחה, למי נשאר כוח ליום הולדת?
"אני לא מרגישה דקה מעל 34, אני חיה באנרגיה וכל הזמן בעשייה", אומרת גולדמן. "ראיתי את הברכות ואמרתי, מה, באמת כולם חווים אותי כמישהי שכל היום בהטרפות ובמרוץ? אחת החברות כותבת לי: 'כנראה יש לך עוד יום בשבוע שאנחנו לא יודעים עליו'. אני תמיד חושבת שכולם חיים ככה, אבל כנראה שלא. מדהים אותי שזה עדיין נמשך בקצב ואני עדיין חיה את המרוץ הזה ואני אוהבת אותו".
אז הגיל לא משחק תפקיד בכלל?
"זה אישיו ונון-אישיו בשבילי. זה עניין כי זו העבודה שלי, אבל זה לא עניין כי אני לא עושה מזה עניין. אני מנסה שלא להגזים בשום דבר בחיים. אני די נראית כמו שתמיד נראיתי. אני מנהלת אורח חיים בריא. מה שכן, אני מאוד אוהבת סוכר. נראה לי שאצטרך באיזשהו שלב להתאפס".
ומבחינת המקצוע?
"קורית תפנית ונשים בוגרות מצטלמות היום, מה שלא היה קיים פעם בכלל. נשים שעוברות את ה-40 יכולות למכור, מחזיקות היום קמפיינים ושערים".
והנה, בגיל 45 את הפנים החדשות של חברת הקוסמטיקה וישי.
"וישי ממש היה בכוכבים, זה לא סתם עוד פרויקט בשבילי. לפני הכל, אני לקוחה של המוצר הזה. אי אפשר לנצח את זה. זו פעם ראשונה שלקחו מישהי שתהיה הפנים שלהם בארץ. והיום אני באה ממקום שדעתי משנה, שולחים לי את הסטוריבורד, שואלים מה אני אוהבת ומה לא. אני מרגישה שהרווחתי את המקום הזה".
אני הייתי מתפשטת באמצע הרחוב
כבר 25 שנה שגולדמן מדגמנת. היא החלה רגע אחרי הצבא, עבדה במילאנו ובפריז, הופיעה על שערי מגזינים ובפרסומות לארמני ולשאנל, הייתה דוגמנית הבית של מותגים מקומיים כמו קסטרו וגולף והצטלמה לקמפיין של ה.שטרן לצד קייט מוס. אבל המסלול הזה לא היה מובן מאליו לה כבת (האמצעית מבין שלוש) לעורכת דין ולאדריכל מקריית אונו. "הציפייה הייתה ללכת בתלם. זה היה מרד הנעורים שלי, הרצון שלי להיות עצמאית, וזה התקבל בהרמת גבה, אבל מבחינתי זאת הייתה ההזדמנות שלי לראות עולם ולא לקחת משכנתה, להתחתן, ללכת לאוניברסיטה. רציתי אחרת. אני שמחה כי במקרה גם יצא לי טוב והצלחתי, אבל תמיד ידעתי שיש את האופציה של ללכת כמו המשפחה שלי".
מה היה הדבר הכי מרגש באותה התקופה?
"תמיד אהבתי לראות עולם, זו אחת הסיבות שבחרתי בדוגמנות. הייתי בסרי לנקה ובמיאמי ובאיים הקנריים, ורציתי לנצל כל רגע פנוי שהיה לי מהסט. השנים שעבדתי בחו"ל היו משהו מעצב מאוד עבורי: ההתמודדות להיות לבד, להיות במקומות אחרים. להגיד שלא הייתי מקנאה כשהייתי רואה בנות באות עם האמא לסט כשאני תמיד הייתי לבד בדבר הזה? זה בא עם מחירים".
עד כמה תעשיית האופנה השתנתה בעקבות MeToo?
"העולם הזה עבר שיפט ואני נורא שמחה, כי הבחורות הן צעירות והגבולות לא ברורים. את תמיד תתפשטי ותמיד יהיו עוד אנשים. אני הייתי מתפשטת באמצע הרחוב. הכל היה נורא פרוץ. היום אין דבר כזה שלא יקצו מקום לבחורה להתלבש בצד".
יש הרבה האשמות כלפי התעשייה על עידוד הפרעות אכילה. גם את קיבלת הערות על משקל?
"ברור, 'את צריכה להוריד שני קילו', אבל אף פעם לא נתתי לזה להזיז אותי יותר מדי. זה היתרון בלהתחיל אחרי הצבא, זה קשור לגיל ולבשלות. זה נכון שבחורה אחרת יכולה לשמוע את אותו משפט ולהתחיל מסע של אנורקסיה, בולימיה. אבל יש לי חברה, לא מהתחום, שמתמודדת עם ילדה בת 13 שנכנסת לבתי חולים ויוצאת מהם. זה תוצר של העולם המערבי, של הרשתות, של הפילטרים, ושל מרכיבי אישיות".
גדלת בתור דוגמנית שצריכה לייצג אידיאל יופי מסוים, לעבור פוטושופ, למכור על שלטי חוצות. איך את מסתכלת על תרבות האינסטגרם, ששואפת לכאורה לאותנטיות?
"אני לא יכולה להעלות תמונה אם זה לא נראה מספיק טוב בעיניי, אבל אני 25 שנה בתחום, מה אפשר לצפות? קשה לי להעלות תמונות שמראות את כל הפגמים. אני כן מעלה הרבה פעמים תמונות בצורה אמיתית, אני לא מהנדסת אותן, אבל תמונה שאני חושבת שאני נראית בה לא טוב אני לא אעלה. היום העולם במקום אחר, מאוד בחוץ, הכל עם דמעות. אפשר גם לשמור משהו לעצמנו, לא חייבים הכל".
אבל יש משהו שגולדמן דווקא בחרה לשתף. לפני כחמש שנים, לאחר לידת בנה איתן, היא פרסמה פוסט באינסטגרם ובו סיפרה על קשיי ההנקה שחוותה ועל ההחלטה להפסיק. "לא להצליח להניק אחרי שהנקתי שתי ילדות", היא מספרת, "זה תפס אותי מאוד לא מוכנה. הרגשתי כמו איזו אמא כישלון. איך נתתי להן ולו אני לא נותנת? ממש הרגשתי שאני מתאבלת. למזלי אני מוקפת במספיק נשים חכמות: רופאת הילדים, וחברה שהיא יועצת הנקה, שאמרו לי, 'תסתכלי שנייה על עצמך, תשחררי את זה. את לא יכולה להניק ולבכות, ויש לך עוד שתי ילדות בבית'. כשזה מצליח, את מסתכלת על אישה שלא מניקה ואומרת, 'מה קשה בזה? מה הבעיה להוציא ציצי ולהניק?'. ואז, כשאת חווה את זה על בשרך, את אומרת, 'אה, וואו, עכשיו אני מבינה למה הן לא הניקו, עכשיו אני מבינה את הקושי התהומי'. אנחנו מאוד לא מוכנות ולא מספיק מדברות על זה ולא מספיק תומכות אחת בשנייה. אנחנו לא חיות בצורה אופטימלית לעשות את זה".
הצורה האופטימלית היא לגדל ילדים בשבט?
"אחותי גרה בקיבוץ, וכל אחת שיולדת – הן עושות סבבי סירים. איזה דבר מדהים זה! אני הגעתי למצב שבלידה השלישית היו שואלים 'מה את רוצה מתנת לידה?', והייתי אומרת 'תביאו לי אוכל'. הייתי מוצאת את עצמי חיה בתוך הטוסטר. כאילו, טוסטים. אני חושבת שאנחנו צריכות לעזור אחת לשנייה ולא לצפות שישר נחזור לשגרה. החיים הם גם שנייה להיות נוכחת בתוך הרגע הזה שמאוד קשה לנו".
איך הייתה החזרה לשגרה עבורך?
"אלה היו השנים היותר קשות בשבילי, כשפתאום את מרגישה שאת מחוץ ללופ, והנראות שלך – את באה לצלם עם משאבה. זה היה לי מאוד מאוד קשה, אני בן אדם שמאוד אוהב לעבוד והיה לי קשה להגיד 'לא'. אבל דווקא בשנה האחרונה למדתי קצת יותר, עשיתי קפיצה של להגיד 'לא' לפרויקטים, וזה דבר מדהים".
וגם הפכת לדולה בעצמך.
"וואו, כן. לצערי זה לא מספיק נוכח בחיים שלי כי הם מאוד עמוסים, ולהתחייב ללידות זה דבר, אבל אני מאוד אשמח לעשות את זה. יש לי חברה שלא מזמן ילדה וזה היה כזה אירוע מעצים בשבילי ובשבילה. לידה היא אירוע מאוד מאוד משמעותי, ויש משהו בנשים, בהיריון ובלידה שממיס את לבי. זה יישמע לא טוב, אבל אני חושבת שזה אירוע מאוד בודד. את סוחבת את זה, עם כל הקשיים, וזה באמת הדבר הכי גדול והכי משמעותי והכי חזק שאפשר לחוות. ואם יש לי הזכות להחזיק למישהי יד, ולתמוך בה, ולהגיד לה את מה שהיא צריכה לשמוע ולהעיף רגע את ההורים של הבעל מהחדר, אז אני שמחה לעשות את זה. אם הייתי חוזרת 15 שנה אחורה הייתי לומדת מְיַלְּדוּת, בלי להתבלבל. לגמרי".
אורי יכול להיות אבא על מלא. אני כל הזמן בטירופים
גולדמן נמצאת זה 15 שנה בזוגיות עם השחקן אורי פפר, ואיתו היא מגדלת את ילדיהם עמנואל (בת 11.5), בילי (9.5) ואיתן (5.5). "אמרתי שאני לא רוצה לצאת עם שחקן, ממש ממש ממש לא, ואז גיליתי שאורי הוא מאוד לא 'שחקן'. הוא לא מוּדי, לא דרמטי, לא תנודתי, הוא לא מביא את זה הביתה. הוא ממש מכונה בקטע הזה: הולך, עושה את העבודה וחוזר הביתה. זו אחת הסיבות שהתאהבתי בו".
פפר הצטלם לאחרונה ללא מעט סרטים בחו"ל – מה שהשאיר את גולדמן לבד בבית עם שלושת הילדים. "הוא צילם סרט ביוון, לא היה פה חודש, אז אני מתמרנת. אבל עכשיו הוא פה עד הפרויקט הבא שלו, ופתאום יש לו פניוּת: הוא מסיע לחוגים והוא נוכח והוא עם הילדים. תחשבי איזה דבר מדהים זה, הוא אבא על מלא. אני כל הזמן בטירופים. הדבר היחידי שהיה לי קשה בהתחלה זה דווקא כשהוא היה חוזר עם ג'ט לג, והייתי חושבת 'אבל הוא כבר פה', והיה לוקח לו עוד יומיים להתאפס. ואז יום אחד אמרתי לו, 'אתה לא יכול להיות בג'ט לג כשאתה חוזר כי אני הייתי עכשיו שלושה שבועות לבד. אני חייבת שתחזור'".
יש גם משברים?
"כמו בכל זוגיות. בחיים עוברים גם תקופות יותר קשות. פעם הסתובבתי עם עגלה ברחובות בחמש בבוקר, טרוטה מעייפות, לא יודעת מי אני, וראה אותי דב'לה נבון. מכירה את זה שאת רואה בן אדם ואת לא צריכה להגיד כלום והוא לא צריך להגיד כלום? הוא הבין הכל. הוא פשוט אמר לי: 'יעל, הגלים מה זה חזקים עכשיו, תחזיקי חזק, הם עוברים'. וזה היה כל מה שהייתי צריכה לשמוע באותו הרגע. היו גלים חזקים מאוד אבל הם עברו. אנחנו בתקופה טובה. הרבה תקופות אני מרגישה שאנחנו בהחלפת כיפים. צריך לשחרר את הפנקסנות ולהבין שאנחנו באותו צד ולרצות להיות עם הבן אדם הזה, זה הכי חשוב. אני שמחה שהחזקנו מספיק חזק. אנחנו אחלה צוות. אנחנו לא סתם מטיילים יחד, לא כל משפחה יכולה לעשות את זה, זה אתגר. זה לא איזה קלאב, הם בבריכה, הוא במשהו אחר. אנחנו ביחד".
אתם מטיילים הרבה.
"אני כבר מהוקצעת ויודעת איך להפיק את זה, יודעת לצאת בחמישי כדי לעשות את הטיול בשישי ולא בשבת כשעמוס. מדהים שהילדים לא מפונקים והם יודעים לטייל והם אוהבים את הארץ דרך הרגליים. אני יודעת להתלבש, אני יודעת לצאת ואני יודעת לראות עולם, ואני גם יודעת לנעול סנדלי שורש ולישון בקיבוץ דפנה או הגושרים. הגולן זה המקום האהוב עליי. ובסוף אני נורא אוהבת להיות חמשתנו".
לפני שנה וחצי מצאה עצמה משפחת פפר-גולדמן בכותרות בנסיבות לא נעימות במיוחד: הקלטה שבה נשמע פפר צועק על עוזרת הבית של המשפחה, אשר עזבה את עבודתה בעקבות ריאיון של גולדמן ל"לאשה" שבו אמרה כי העוזרת "הרבה פעמים מבריזה". "מה יש לי להגיד על זה?", אומרת כעת גולדמן. "למי אכפת. זה היה לפני הרבה זמן, אני חושבת שזה לא רלוונטי. זה בסדר שמשהו כואב לך, אפשר להתרגז, אנחנו בני אדם. ביג דיל. זה לא שווה את הדיבור. זאת שיחה בין שני אנשים שיצאה החוצה. נכון, אין לה את הטון הכי נעים, אבל עם איך שהשיח מתנהל היום בכל המרחבים, בזה צריך להתעסק? אין לי מה להתייחס לזה. זה באמת לא עניין, לא בעיניי ולא בעיני אף אחד".
בשנה שעברה הצטרפה עמנואל פפר הצעירה לעולם המשחק כששיחקה בסדרה 4:20 של HOT את בתם של יובל שרף ועוז זהבי. "זה היה בקטנה, בנגיעה", מסבירה גולדמן, שלא נשמעת נלהבת מהאפשרות שבתה תלך בדרך הוריה. "מבחינתי אין צורך, אני מאוד ברורה לגבי זה. מצד אחד, אם יש ילד שרוצה אתה לא צריך לעצור לו את הרצונות. מצד שני, האמונה שלי היא שילד צריך להיות ילד. הוא לא צריך לעבוד, הוא לא צריך להיות על סטים, הוא לא צריך שיזהו אותו, הוא לא צריך לקבל את כל הדברים האלה שיכולים להיות לו כשיתבגר. אני אעשה ככל יכולתי לדחות לה את הדבר הזה. אני חושבת שיש גיל לכל דבר, ואני אומרת את זה על סמך זה שאני לא מרגישה שום פספוס שהתחלתי לדגמן אחרי הצבא, שזה גיל נורא מבוגר לדוגמנית. למה צריך למהר? בכלל, רצוי להיות משהו אחר".
דווקא את, שהצלחת, אומרת את זה?
"כן, כי להבדיל מהרבה מקצועות אחרים, כאן אתה מאוד תלוי ב'כן' וב'לא' של מישהו חיצוני, ויש בזה משהו מאוד מתסכל. וגם צריך אישיות מאוד חזקה להתמודד עם זה. היום אני מבינה שהכישרון לא מספיק. הייתי מאחלת לילדים שלי שיעשו מה שהם אוהבים, פשוט יש בזה משהו יותר קשה, פחות יציב ופחות ידוע".
יש משקל בלהיות הבת של יעל גולדמן?
"אני לא חושבת שכרגע. אני מניחה שאם תראייני אותה בגיל 18 היא תגיד שכן, למרות שאני בן אדם שמאוד לא מתעסק בחיצוני. זה לא הוביל אותי מעולם וזו לא ההתעסקות שלי, להפך, זה מעצבן אותי שעכשיו הן בגיל של קרמים. בגיל 18 שיתעסקו בזה, מה מעניין אותן מסקרות בגיל 11? מה להן ולזה? זה אחלה שיש נראות חיצונית, אבל זה רק עוד דבר".
ברור איפה אני על המפה
לצד ההופעות הקבועות בתוכנית "מרגישות יופי" (קשת 12), הגשת תוכנית הלייף סטייל והתוכנית "מקבלוות שבת" ברדיו תל אביב FM102 והפרסומים כפרזנטורית של רשת לאונרדו, אפשר היה לראות את גולדמן בחודשים האחרונים גם במקום זוהר פחות: ברחוב. ביום השיבוש במרץ, למשל, היא פרסמה פוסט מצעדה של הורים וילדים בתל אביב וכתבה: "הבית שלנו בוער וצריך מישהו שיעצור את זה". ימים אחדים לאחר מכן היא נצפתה בהפגנה בקפלן לצד בעלה פפר וחברתה הטובה רותם סלע.
"אני עצובה ומתוסכלת", מסבירה גולדמן. "זה מטריד מאוד בתור אמא. הבנות שלי כבר בגיל שהן עולות לאוטובוס כדי לנסוע לחוגים, וההערות באוטובוס זה כבר לא בשוליים. ההקצנה והאלימות מאוד מטרידות. נכון שלילדים שלי יש עוד זמן, אבל אני שואלת את עצמי שאלות: איזה עתיד מחכה לנו פה? אילו אנשים בחרנו שישמרו עלינו, על הילדים שלנו? ואיך הפכנו להיות המקום היקר הזה שאנשים לא יכולים לאפשר לעצמם לקנות בו דירה? ואיך יכול להיות שהילדים שלנו מקבלים חינוך כזה גרוע? ואיך יכול להיות שיש אלימות בצהרונים? אז יצאתי לרחובות והלכתי עם הדגל. אבל בתוך זה אני עדיין בן אדם אופטימי ואני מאמינה במדינה הזאת, אני מאמינה באנשים שפה. יש פה דברים שאין בשום מדינה. אם יקרה עכשיו משהו ברחוב כולם ירוצו לעזור".
זה לא קול שאת מרבה להשמיע ברשתות.
"אני משמיעה את הקול שלי ברשתות, לא בהתלהמות ולא בהתרסה. אני בעד המדינה, בעד לדבר, בעד שיראו את האחר. אני לא נגד אף אחד. אני כן חושבת שצריך להיות שוויון בנטל ואני גם שמחה שהרוב הרדום התעורר. להגיד לך שאני באמת חושבת שיכול לקרות שינוי? כרגע אני לא בטוחה".
הרבה ביקורת נמתחת על משפיענים ומובילי דעה שלא משמיעים את קולם.
"מה אנחנו? מי אני? אני נבחרת ציבור? יש לי תוכנית טלוויזיה של לייף סטייל. כשאני כן מעלה משהו, אז אנשים אומרים: 'אבל למה את לא מדברת על החברה הערבית?'. אני לא גוף תקשורת, אני רק יעל. אני יכולה ללכת ולהתנדב, אני יכולה להיות הבן אדם שאני רוצה להיות, אבל אני לא מבינה מה הציפייה. אני מאוד מבינה למה אנשים לא מעלים פוליטיקה, כי אי אפשר לצאת ראש. מה הם יקבלו? רק חצים ואש ויבטלו להם הופעות. אז מה הם אמורים לעשות? זה ברור איפה אני על המפה, וראו אותי בהפגנות ואני לא מתביישת בזה. אבל אני לא הלכתי לפוליטיקה, אז במה זה ישנה למישהו הפוסט שאני אעלה?".
הרבה מהטענות האלו נשמעות כלפי חברתך הטובה גל גדות.
"גל היא שגרירה מדהימה בדברים שהיא עושה למיליוני עוקביה שלא חיים פה. מה היא יכולה להגיד שישנה פה את המצב? למי זה יתרום? אנשים מסתכלים על זה בפריזמה נורא נורא צרה. בסוף, כשהיא נוסעת בעולם, מדובר בביטחון האישי שלה ושל ילדיה. זה הרבה יותר מורכב מלהעלות את הפוסט. הציפייה הזאת של הרשתות החברתיות קצת לא הגיונית. אם זה היה יכול לשנות משהו היא בטוח הייתה עושה. היא עושה מעל ומעבר. אבל למה לנו פוליטיקה עכשיו?".
החברות הטובות רותם סלע וגדות הן חלק מהחבורה הנוצצת שקיבצה סביבה גולדמן בעשור האחרון. עם קבוצת הבסטיז הזאת, שמרתקת אחת לכמה חודשים את מדורי הפפרצי עם תמונות פוטוגניות מחופשות משותפות, נמנות בין השאר גם לירון ויצמן, מיטל ויינברג-אדר והגיסה מיה דגן. "זו רמת פתיחות של הכל על השולחן", מספרת גולדמן. "אנחנו בטוב, ברע, מתייעצות. אז פה ושם רואים איזו חופשה, אבל החיים זה בסוף הרבה התבכיינויות וקשיים. יש לנו דיאלוג מאוד מאוד ברור, חשוף, כן וחד-פעמי. למזלנו יצא שגם הבעלים סבבה ואפשר לבלות יחד גם בהרכב הזה. הן חברות שלי שאני מאוד אוהבת ומאוד יקרות לי. ויש לי גם את החברות מהבית, וגם את האחיות שלי. חברות זה כוח מניע בחיים שלי".
להיות חלק מחבורה של נשים כל כך מוצלחות ומצליחות זה מעצים?
"החברוּת שלנו לא יושבת על זה שלכל אחת יש עבודה, זה בסוף יושב על החיים עצמם. הייתה לנו נסיעה אחת שכל אחת בכתה יותר מהשנייה: זאת סיפרה על אמא שלה וזאת על הבת שלה. זה היה כמו קבוצת תמיכה. וזה קשה גם לנהל חברויות כשלא תמיד אפשר להיפגש. לירון עכשיו ב'האח הגדול', אין אותה. היא נורא עסוקה, וזה בסדר. ואני אגיד לך מה הכי כיף? אין לנו ציפייה, אין רגשי. נגיד, קבענו שאני אעשה דרינק ליום ההולדת שלי ומישהי לא יכולה – אז סבבה, היא לא תגיע. אם את כל הזמן מנסה שכולן יהיו זה בחיים לא יקרה, לא נעשה שום חופשה ולא נעשה שום יום הולדת".
איך בלו"ז שלכן מצליחים לתאם ארבעה ימים בחו"ל?
"קובעים חצי שנה מראש ביומן. זה מספיק חשוב לי ואני עובדת בזה".
כשאת רואה את רותם ולירון עושות תוכניות בפריים טיים, זה לא מדגדג לך?
"אין הרבה משבצות כאלה, בואי נודה. וחברות שלי עושות את זה בגבורה. אני נורא שמחה שיש נשים היום בפריים טיים, מנחה שעומדת בקצב ומכתיבה את הטון ויושבת בחדר עריכה. אני מורידה את הכובע לפניהן. יש מקומות שאני רוצה להגיע אליהם, ואני עושה את דרכי אליהם, אבל להגיד לך שהחלום שלי זה להנחות ריאליטי גדול? לא. זה גם תמיד מצחיק אותי כשאומרים 'את נמצאת עם אנשים מצליחים' אבל לא רואים את כל הכישלונות בדרך, לא שומעים את כל ה'לא' שהיה בדרך. ויש הרבה. כל הזמן".
בינתיים, התוכנית הבאה של גולדמן היא בכלל טיול משפחתי ארוך. "בקורונה טסנו לשלושה שבועות ליוון ועשינו טיול. אני מאוד רוצה להספיק לעשות עוד טיול גדול עם הילדים לפני שהם יגדלו. זה החלום עכשיו. זה גם מפחיד לקום ולהגיד 'אני אסע לחודשיים–שלושה'. אבל אני אעשה את זה".
זה יכול גם להפוך לרילוקיישן?
"אני רואה הרבה שחושבים ועושים רילוקיישן, אבל יש הבדל בין זה לבין ללכת לטייל כשתמיד יש לאן לחזור. אני עדיין רוצה להאמין במקום הזה. החיים שלי פה".
צילום: רותם לבל | סטיילינג: מאור רבין | איפור: נועה לוי | שיער: דור קלדרון | צולם במלון אלקונין, לילינבלום 9, תל אביב-יפו