החלום הגדול של דר זוזובסקי כבר התגשם. היא התקבלה ושיחקה בסרט אמריקאי והתכוננה לפריצה ולחשיפה הבינלאומית. אבל אז הגיעה הקורונה וטרפה את הקלפים; יציאת הסרט נדחתה שוב ושוב. החלום עוד לא הפך למציאות אצל הצופים. "אין לי כוח לדבר על זה כבר, זה אחד משברונות הלב המאוד גדולים שלי. לאחרונה פורסם שזה נמכר ובעזרת השם זה ייצא באפריל, אבל בין ההודעה הזאת לבין מתי ואיך זה יקרה אני כבר לא יודעת. חיכיתי חיכיתי, היו ציפיות מאוד גבוהות, הנמכתי אותן, החזרתי אותן, זה מין גל כזה, שבסוף אמרתי 'אוקיי, אני אתן לזה להיות וכשזה ייצא, זה ייצא'. צילמתי את זה ב-2018 לפני שמי ידע מה זה קורונה בכלל? אני בתמה של כניעה מאז שזה התחיל, מה שיהיה יהיה".
אבל היי, לפחות התקבלת, וצילמת את הסרט.
"זה היה מאוד מרגש. שלחתי טייפ, במקרה הייתי באל.איי, והתקשרו אליי ואמרו לי שהבמאי בארי לוינסון ממש אהב את הטייפ שלי. אחרי זה עשינו פגישה, וכשהסוכנת שלי התקשרה לספר לי שהתפקיד שלי, אני בחיים לא אשכח את הרגע הזה - אני על רחוב ברודוויי צורחת ובוכה, בדיוק אבא שלי הגיע לביקור ויש לנו תמונה למזכרת מהרגע הזה. 'השורד' היה פרויקט מדהים שקרוב ללב שלי, סבא וסבתא שלי הם ניצולי שואה, וזה מתאר את סיפורו של ניצול השואה הארי האפט שאולץ להתאגרף כדי לחיות. זה הפרויקט הראשון שעשיתי שם באמת, עשיתי שני סרטים קצרים ואמרתי 'אני בחיים לא אהיה אמריקאית, אני פשוט צריכה להיות אני'".
איך היו הצילומים?
"צילמנו חודש בבודפשט, ביום האחרון שלי אני והשחקן שלצידי בן פוסטר היינו צריכים לרוץ בגשם. שנייה לפני שהתחלנו הרטיבו אותנו במים ואני עם נעלי שואה שבורות כאלה, נכנסנו בריקוד ותוך כדי הריקוד החלקתי על המים. תפסתי את בן, הוא החליק עליי, ושמעתי את הבום, הראש שלי נדפק. לא שמעתי קאט, אז המשכתי. הסתובבנו והתגלגלנו ואז אמרתי לו 'רגע, בן, אתה מדמם' והוא אמר לי 'לא, את מדממת'. איך שהוא אמר את זה, בום, מפלים של דם ניגרים לי על הפנים".
וואו, מה קרה שם?
"נכנסה לי זכוכית לראש. את לא מבינה כמה דם, אבל אני רוסייה, אין מצב שאני לא מסיימת את הסצנה הבאה, אין מצב שאני עוזבת את הסט בלי לסיים את הסצנות שלי. הגיעה רופאה, בדקה אותי ואמרה שאני צריכה ללכת לבית חולים. אמרתי לה 'אין בעיה, רק תני לי שנייה אחת ואני באה'. יצאתי מהקרוואן שלי, נעלתי אותה בפנים והלכתי להפקה להגיד להם שאפשר להמשיך לצלם".
נעלת אותה? הצלחת לתפקד עם ראש פתוח?
"זה היה הרבה יותר גרוע, שינו לוקיישן, אנחנו ביער עצום, מאה אנשי צוות, מורידים עלינו מפלים של גשם, ואני צריכה לרוץ בשביל גשום, כשתוך כדי הדיאלוג ביידיש, וכואב לי ברמות, אני מתחילה להרגיש מסוחררת, אבל אומרת לעצמי את מסיימת את הסצנה, גם אם את מתה עכשיו, את מסיימת את הצילומים ותמותי אחר כך".
אני לא אהיה עיגול בחיים. אני משולש
היא מלאה באמביציה. לצד התכונה הלא מתפשרת הזאת יש גם חיוביות וצחוק מדבק. כמעט כל משפט שלה, לא משנה מה היה נושאו, מסתיים במילים "זה מקסים בעיניי", הכל מפולטר דרך משקפיים ורודים. בימים אלה זוזובסקי מצטלמת לשני פרויקטים בארץ. "השורד", אם יצא ואם לא, היה הכנה מצוינת לתפקיד בסדרה המדוברת של כאן, "מלאך משחית". "אני עובדת עם סבא שלי, הוא יודע יידיש אבל שנים לא היה לו עם מי לדבר, זה פתאום מזכיר לו וזה ממש מרגש, אני לומדת כמו תוכי, שומעת באוזניות בריפיט ומדקלמת".
זוזובסקי נולדה בתל אביב וגדלה ברמת השרון, במגמת התיאטרון הנחשבת של תיכון אלון, כבר שם סומנה כהבטחה. "הייתי הכי קלישאה של ילדה שחקנית, לא הייתה אופציה אחרת מבחינתי. אני זוכרת שראיתי בגיא פינס כתבה על מאחורי הקלעים של 'משחק החיים' וראו את אפרת בוימולד נכנסת לוואן שאוספים שחקנים אחד אחד ב-6 בבוקר ואני אמרתי 'ככה אני רוצה!'. היום אני מסתכלת ואומרת 'אוי ואבוי, ואן עם 700 שחקנים על הבוקר שלא צחצחו שיניים, מה הייתי צריכה את זה'".
בגיל 17 היא החלה את דרכה גם בעולם הדוגמנות. "זה לא היה חלום שלי, מאוד שמחתי שזה נתן לי הרבה מאוד חופש כלכלי, זה לא קרה בשניה, לא חשבתי שאני בכלל בסטנדרטים האלה ואז לאט לאט הגיעו הצעות, והתחלתי לעבוד ולהרוויח כסף, ועם העבודה הביטחון שלי התעצם, ופתאום אמרתי 'אה אוקיי גם בחו"ל? אה סבבה, למה לא בעצם?'".
הרבה שחקניות מתנערות מהדוגמנות, חוששות שזה ישפיע על הליהוק שלהן או יעיד על כישרון המשחק. היו לך רגעים כאלה?
"מבחינתי אני קודם כל שחקנית, גם אם הגיעו הצעות דוגמנות יותר משתלמות כלכלית במקביל לפרויקט משחקי, תמיד בחרתי בתפקידי כשחקנית. אני מרגישה שזכיתי לעבוד בשני המקצועות האלה, מבחינתי זה רק מרים אחד לשני, להרגיש בנוח מול מצלמה, הקשר עם צלם זה כמו במאי. למה לצמצם את עצמנו? אני תמיד הייתי כל כך אסירת תודה שנותנים לי עבודה, באמת שמחתי שיש לי את האפשרות לעבוד ושמשלמים לי על זה. אם לומר את האמת, לפני שהתחלתי לעבוד, הייתי מוכנה לעבוד גם בחינם. רק שיתנו לי להגיד שורה".
את לא למדת משחק לפני שהתחלת לשחק, ובימים האחרונים מתנהלת סערה סביב פרסום אודישנים המזמנים אך ורק כוכבי רשת.
"אם זה אמיתי, זה עצוב. אני כן חושבת שאפשר למצוא אנשים מוכשרים בכל מיני תחומים, את לא חייבת ללמוד משחק. אני לא הייתי בבית ספר למשחק, התמקצעתי תוך כדי העבודה. אני מבינה את התסכול, אנשים לומדים והכל, אבל אי אפשר להילחם. את יודעת כמה שחקנים מוכשרים יש, אבל הם לא מתאימים לטייפ קאסט מסוים? אני יודעת את זה על בשרי, היו כמה דברים שמאוד רציתי, אבל זו לא הייתי אני. בסוף זה עניין קוסמי, כשזה קורה זה מתאים ונדבק. זה פשוט עניין של התאמה, צריך להכניס את העיגול לתוך החור של העיגול ולהכניס את המשולש למשולש, ואני לא אהיה עיגול בחיים. אני משולש וזה בסדר".
הביקורת היא שאנשים עכשיו רק רוצים להיות כוכבים ומפורסמים ויש זלזול במקצוע עצמו.
"אנשים לא מבינים את מאחורי הקלעים, לא מבינים כמה זה מקצוע של דחייה, כמה תעצומות נפש צריך בשביל זה, שצריך לקום בבוקר ולדחוף את עצמך, להמשיך ולנשום ולדרבן את עצמך ולהאמין להאמין להאמין, וכל פעם, לא משנה כמה הגעת לטופ של הטופ, צריך שוב להתחיל מאפס. אבל כשזה מגיע והכל מסתדר, זו אופוריה, זו התחושה הכי מספקת בעולם".
בגיל 20, לאחר שירות צבאי בתור צלמת, פרצה לתודעה בסדרת הילדים והנוער המצליחה "החממה" ומאז לא הפסיקה לעבוד. ההתחלה המהירה לא הכינה אותה לחשיפה שמביאה איתה העבודה. "חוויתי חרדה רצינית, כי זה קרה תוך לילה אחד. הלכתי לישון ובבום קמתי למציאות אחרת וזה היה מלחיץ. לא הייתי מצליחה לעבור ברחוב, הייתי נתפסת בכל הגוף, ואני עכשיו חייבת לעבור את רחוב דיזנגוף בשלום ולהגיע לאן שאני צריכה, אז הייתי הולכת עם הראש ברצפה, מכווצת כולי אל עבר המטרה".
ומתי זה השתנה?
"עשיתי עם עצמי משחק, אמרתי מעכשיו תחייכי לאנשים שהולכים ברחוב, ופתאום זה הפך להיות לא שלי אלא שלהם, היו שלוש תגובות שחזרו על עצמן; או שהם הורידו את הראש במבוכה, או שהם הסתכלו אחורה לראות למי אני מחייכת, או שהם חייכו בחזרה ופתאום היה שם איזה רגע, והיו שני משפטים שהחלפנו. פתאום שאלתי, מה זו החשיבות העצמית הזאת שלי? על מה החרדה? בחיאת, מי את? שתי איזה משהו, צ'יל, הכל טוב, אני לא באמת שונה מאף אחד, אם לרגע אחד הייתי נושמת גם הייתי עושה איתם תמונה והכל טוב, בלי החרדה הזאת של מה יהיה ומה יחשבו ומה יגידו אבל זה לוקח זמן, להשיל מעצמך איזה אגו".
את זוכרת רגע מסוים שהבנת ששיחררת?
"אני מאוד רגשית ולפעמים אני בוכה במקומות ציבוריים. פה בארץ הייתי מאוד מובכת מזה, הרגשתי שאני צריכה לשמור על פאסון ושאסור לי להראות את זה. היום אני הרבה יותר מאפשרת לעצמי, יותר קל לי".
כשפולשים לך לפרטיות זה באמת לא נשמע נעים.
"לא שילמתי מחיר כבד, פרסום זה דבר מקסים, אף פעם לא הרגשתי שנלקח ממני משהו. להפך, זה נתן לי הרבה ביטחון. אבל כשאת עוברת תקופות אינטימיות, ואת לא רוצה להיות כל כך חשופה, אז שם החרדה מגיעה של 'רגע רגע רגע, אני עוברת עכשיו משהו ואני לא יכולה לדבר אבל מצופה ממני לדבר'. את צריכה לקום לריאיון והכי לא בא לך בעולם, ולילה לפני עברת איזה שברון לב ואת מנסה לקום ולמרוח על עצמך חיוך ולשים את הבגד. אז כן, זה מורכב".
את מדברת על הפרידה המתוקשרת מלי בירן, אחרי שנתיים של זוגיות מאוד מסוקרת?
"כן, בגלל זה ברחתי לחו"ל וזה הדבר הכי טוב שעשיתי לעצמי. זה הגיע מתוך בריחה וחוסר יכולת להתמודד אבל זה הביא איתו המון ברכה. תמיד היו לי חלומות להתפתח בעוד מקומות, וזה היה בדיוק הזמן שהרגשתי שאני יכולה לקפוץ למים האלו".
איך זה הרגיש לעבור פרידה מול כל ישראל?
"חרא. זה מרגיש נורא. אין בזה שום דבר טוב. הייתה תקופה שממש קראתי טוקבקים, חפרתי בפצעים. אלו הרגעים שאת מבינה שאנשים אוהבים לראות סבל של אנשים אחרים. נורא ניסיתי לשמור על עצמי אבל גם מצד שני אמרתי לא חטאתי, לא הרגתי אף אחד, לא עשיתי משהו לא בסדר, אני עוברת משהו שכולם עוברים, פשוט בווליום קצת יותר חזק".
לי התחתן השנה עם אליאנה תדהר. איך הרגשת?
"הסתכלתי על תמונות החתונה והם היו כל כך יפים וכל כך מתאימים, שממש שמחתי בשבילם. אבל אני כבר לא חלק מהסיפור הזה, לא בא לי להיכנס לתוך הדרמה הזאת. הלוואי ולא היו שואלים אותי עליהם אבל אני מניחה שזה לעד יהיה חלק מחיי".
בעיקר כי אתם עדיין באותה תעשייה, שלושתכם שחקנים עובדים באותם הגילאים, מה יקרה אם תלוהקו לאותה סדרה?
"אז נתמודד ונהיה מקצוענים. מהצד שלי לא יהיה וטו, אבל זה משהו שעוד לא קרה. אולי פעם לא הייתי יכולה לחשוב על זה, אבל אני מאוד שמחה בשבילם, הם ביחד, הם התחתנו, שיהיה להם בהצלחה ובאהבה וברכה. אולי אם הייתי במקום אחר הייתי מדברת אחרת, אבל טוב לי, ואני רוצה שלהם יהיה טוב".
להרגיש את החיבוק
אולי זו הטראומה מהפרידה הציבורית שנכפתה עליה, אולי זו פשוט האישיות שלה. אבל למעט הזוגיות עם בירן וכמה ידיעות במדורי הרכילות סביב קשר שנרקם עם אסף אבידן, חיי האהבה שלה נשארו רוב הזמן בעלטה. "טוב לי עם עצמי", היא אומרת, "ואני מאמינה שרק מהמקום הזה אני אזמן את הדבר שהכי יהיה לי טוב, הרבה פעמים הפכתי אנשים לאלוהים שלי, 'אני צריכה אותו כדי להיות מאושרת', אבל אני לא רוצה את הדרמות האלה יותר. אני רוצה שיהיה לי נעים, ומי שרוצה לחגוג איתי ולהנות איתי, אז מהמם. אני מאוד רוצה זוגיות, זה משהו שאשמח שיגיע בצורה מדויקת לחיים שלי, אבל לא בכל מחיר. שתבוא הזוגיות הבריאה והטובה והיציבה ונוכחת, כל הקשרים האחרונים שלי היו טרנס אטלנטיים, בסופו של דבר אני רוצה להרגיש פיזית את החיבוק".
בעבר דיברת על משיכה לשני המינים, החיבוק יכול להיות גם מאישה?
"המשיכה הראשונה שלי היא לגבר, גם מערכות היחסים שהיו לי, היו עם גברים אבל אני לא רוצה לשלול, אני יכולה לראות את עצמי חווה כל מיני סוגים של מערכות יחסים. אני נמשכת לבן אדם לנשמה, לפעמים אני מרגישה כמו חייזר, אני לא פה ולא פה. אין לי הגדרות בראש, אני מנסה להכיר לפי צו ליבי, להכיר בן אדם שיושב מולי, אני מתאהבת בכל בן אדם שאני פוגשת, אני אוהבת לאהוב, אני מנסה להיות פתוחה לעולם ואם אנשים מסוימים רוצים לשים על זה הגדרות שישימו, אני לא משתתפת במשחק הזה".
אז את ושלומית מלכה לא ביחד?
"אין, לאנשים אין מעוף", היא צוחקת. "הם רואים שתי חברות טובות ולא יכול להיות שהן רק חברות. צחקנו על זה ברור, הקבוצה של הבנות עשו לנו הזמנה לחתונה, זה הכי מצחיק שיש. די נו, אנחנו חברות כבר שנים, היא אחותי, אבל תכלס הזוגיות הזאת היא באמת הכי בריאה והכי ארוכת שנים שהייתה לי אי פעם. באמת שכל מה שחסר זה רק הסקס ואנחנו מאושרות, פשוט זה לא שם".
מתחילים איתך באינסטגרם?
"כן, היום כתבו לי 'היי אני איש עסקים מתל אביב רוצה להיפגש?' כותבים כאלה, דברים מקסימים, אני אף פעם לא עונה. אני לא יודעת איך אפילו, פה יותר קשה לי לצאת לדייטים, אני בהשתבללות, בחו"ל יותר קל לי. פה זה בכלל תקופה כזאת, אולי זה גם הקורונה, אני בבית, אני אוהבת את השקט שלי, אז מהבחינה הזאתי אני לא ממש יוצאת. אני מקווה שאפתח,אבל אני אוהבת להכיר בצורה טבעית, סיטואציה אורגנית. להיתקל במישהו ויפלו לי כל הספרים על הרצפה והוא יעזור לי לאסוף אותם והמבטים שלנו יצטלבו וזאת תהיה אהבה. זה רומנטי וזה מקסים".
עד שתתחילי להסתובב עם ספרים ברחוב, בחו"ל את כן באפליקציות של היכרויות?
כן, אבל גם באפליקציה זה לא שאני עונה, זה משחק שלי עם עצמי, אני מסתכלת, קוראת הודעות, מקבלת את תשומת הלב שאני צריכה, אבל לא מביאה את זה לידי מימוש. זה לא באמת, זה סתם רעיון שכיף לי להשתעשע איתו, כי יש בזה משהו מבהיל. אני אולד סקול, עדיין לא לגמרי התאמתי את עצמי לדבר הזה האינטרנטי, הביטקויני".
ואז הוא אמר לי "היי, אני הארווי"
ב-2016 היא ארזה מזוודה וחלום גדול ועברה להגשים את החלום האמריקאי. "הייתי מרוויחה בשקלים ומבזבזת בדולרים. הייתי חוזרת לארץ, מצלמת, עובדת פה וחוזרת לשם ומנסה לתקוע יתדות, הייתי שם בפגישות והתמיינתי לדברים ואודישנים מאוד גדולים. זה לא שאני מרגישה שהצלחתי שם, אני לא חסרת מודעות, אבל כן הצלחתי לעשות את מה שרציתי לעשות - להקים חיים להיות אני".
הגעת לשם רגע לפני שתנועת מי טו החלה, את מרגישה את רוח התקופה?
"בטח, היום כל הפגישות הן עם דלת פתוחה, או שאסיסטנטית נכנסת איתך לחדר, הגעתי בדיוק שנה לפני שזה קרה, אז חוויתי ממש את השינוי. אני גם פגשתי את הארווי ויינשטיין, רגע לפני שהסיפור התפוצץ ונחשף".
זה שם שלא מבשר טובות.
"המזל שלי הוא שאני ממש תמימה. הייתי בפסטיבל קאן, עם חברים באיזו סירה, ואמרו לי הארווי ויינשטיין פה והוא ישמח לפגוש אותך. ישבו שם ארבעה גברים, על כסאות, מציגים אותי בפניהם ואומרים להם 'זו דר, היא שחקנית מפורסמת מישראל'. אמרתי 'היי נעים להכיר, מה השם שלך?' והוא לדעתי היה בהלם שאני לא יודעת מי הוא, אז הוא אמר 'אני הארווי', ואמרתי 'היי הארווי, מה תפקידך?' והוא ענה 'אני מפיק סרטים'. ואני עם העפיפון שאני שאלתי 'וואלה, יש משהו שראיתי שעשית?'. אין תמימה כזאתי. והוא ענה לי 'לא יודע, אולי'. הוא ישב עם האסיסטנט שלו, ואני בכלל הייתי בטוחה שהוא גיי, אמרתי להם 'אתם פה ביחד?' והוא אומר לי 'כן, אנחנו ביחד, מתחתנים חודש הבא באיטליה, תבואי לחתונה'. איך שיצאתי גיגלתי את השם, ופתאום קלטתי שזה אחד המפיקים הכי גדולים בעולם, ואני שאלתי אם יש לו סרט שאני אכיר. אולי כל הסרטים פה הם שלו? וכמו שהבנו מאז הוא ממש לא גיי. סיפרתי למנהלת שלי והיא צחקה ובעיקר שמחה שאני כזאת תמימה, זה יכול היה להיגמר לגמרי אחרת".
יפה, אולי באמת יש לך השגחה אלוהית ששמרה עלייך.
"זה עצוב, העולם שאנחנו חיות בו, בכלל בתור בחורה אני חושבת שאת גדלה עם איזה פחד כזה מהעולם, פחד מללכת ברחוב, פחד מהערות של אנשים. כשהייתי קטנה הייתי הולכת עושה את עצמי מדברת בטלפון עם אבא שלי וזה היה הולך ככה, 'היי אבא, מה כבר סיימת במשטרה? תפסת הרבה גנבים? יופי, אני כבר מגיעה הביתה'. אין שחקנית גרועה כזאת, זה הדבר הכי פתטי וחמוד בעולם".
זה היה פתטי אם לא כל בחורה הייתה מבינה ומזדהה איתך כרגע.
"אנחנו מסגלות לעצמנו כל מיני אמצעי הגנה כאלה, זה כל כך מטורף שזה ברור לי ולך, שאנחנו עושות את זה באוטומט. יש לי טייזר בתיק כל הזמן, באל.איי אם אני לבד ברחוב וגבר עובר מולי, אני מיד חוצה את הכביש לצד השני. אוטומטית אני בהיכון, ואם זו אהבת חיי, למה אני חוצה? זה משוגע שאנחנו חיות עם הפחד הזה".
גם בארץ תחום הבידור לא חף מפרשיות של תקיפות מיניות, ממשה איבגי וכלה בשי אביטל.
"מטרידים ותוקפים יש בכל תחום, וזה לא קשור ספציפית לעולם הזה. אני תמיד אומרת תודה, איזה מזל יש לי שאני מוקפת נשים. ברגעים הקשים כשאת בחו"ל ואת לבד ועובר עלייך יום קשה את רוצה לדבר עם מישהו שמבין אותך. והסוכנות שלי זוהר ואלינור תמיד היו שם בשבילי. אישה מבינה אישה ברזולוציות שגבר אף פעם לא יבין".
בחירות קטנות
בעקבות הקורונה היא חזרה לארץ, אחרי שישבה בסגר במשך שלושה חודשים בבית באל.איי. "הייתי רחוקה מכל מה שקורה פה. חסרת עבודה. אין ספק שנעים שם, היה לי בית מאוד כיפי עם גינה, גרתי עם חברה, היינו עושות יוגה בבית, אבל רק חיכיתי שאוכל לטוס. בשנייה הראשונה שהשמיים נפתחו, קניתי כרטיס ועליתי על מטוס. חשבתי שאגיע לחודשיים-שלושה ובסוף השארתי הכל שם ובניתי את החיים שלי פה מחדש. ונזכרתי כמה אני אוהבת את הארץ הזאת ואת תל אביב וכמה המשפחה שלי הייתה חסרה לי והחברות שלי ועבודה פה, מצאתי את עצמי מתאהבת מחדש בישראל".
בימים אלה, חוץ מהסדרות שאליהן היא מצטלמת, היא גם כותבת תסריט, משמשת כפנים החדשות של פקטורי 54, וכבר שנתיים שהיא מובילה את הקמפיין של "LOVE BEAUTY AND PLANET". "ברור שזה קמפיין מסחרי, אבל זה חשף אותי לעולם הזה - הפלנטה שלנו בוערת, ההתחממות הגלובלית. יש לנו אפשרות למזער, לא למנוע, אבל להאט, וזה בדברים הקטנים. כל המוצרים שלי בבית הפכו להיות אקו-פרנדלי. זה מעשיר לי את העולם ואני גאה ללבוש תחתוני מחזור ולהשתמש במברשת שיניים מבמבוק, ואני כבר שנתיים שלא אוכלת בשר. צריך לקחת אחריות על הבחירות הקטנות שלנו".
החלום ההוליוודי עדיין בוער? מתכננת לחזור?
"אני חולמת לגדל את ילדיי בעזרת השם פה, קרוב לאמא. אבל כן, כבר מצאתי את עצמי שם, כשאני פה עכשיו, אני מבינה שלטוב ולרע אני תמיד ארגיש חצויה. המשחק הביא אותי לשם, ומשהו השאיר אותי שם. זה כבר לא המשחק, את זה באמת אפשר לעשות היום בזום, אבל בניתי שם בית. ואיזו מתנה, איזו ברכה שהייתה לי את הזכות בחיים האלו לייצר את עצמי שוב, יש מאין, ממש אלכימיה. ככה יש לי עוד מקום ואנשים שהם משפחה שלי, וזה מקסים בעיניי".
צילום: טל עבודי | סטיילינג: תומר אלמונינו | איפור: תהילה גוטליב | שיער: לירז אגם | ע' סטיילינג: שיר סמילה | הפקה: רותם פנחס