רוב הסיכויים שהאמריקאי הממוצע - כמו גם הישראלי הסביר - לא יזהו את סת' מקפרלן ברחוב. יודעים מה? רבים מהם בכלל לא יכירו את השם. הם יזהו את הקול שלו, זה בטוח, במיוחד אם תצמידו אותו לתמונה של סטואי גריפין, התינוק המרושע מ"פאמילי גאי", או של טד, דב הפרווה הדבילי מ"טד". אבל לזהות את מקפרלן עצמו? עדיין לא, אבל אל חשש, זה הולך להשתנות בעוד מספר חודשים כשינחה את טקס האוסקר ה-85. רוב הסיכויים שאחרי הערב הזה (ואולי גם קצת לפניו, עם כל תכניות האירוח והבוקר שהוא יאלץ לפקוד) הוא כבר לא יצליח להסתובב חופשי ברחובות. כל האנשים שרק שמעו אותו במהלך השנים יקשרו סוף סוף קול לפרצוף ויוכלו לבקש חתימה, או מה שיותר סביר במקרה שלו – להכניס לו מכות.
אתאיזם, הפלות ושרה פיילין
אז מי זה המקפרלן הזה, ואיך בגיל 39 הוא היוצר החזק בטלוויזיה האמריקאית, מפלצת אנימציה שאוחזת בחוזה מופרע של 100 מיליון דולר עם רשת FOX? אולי כדאי להתחיל מהפעם הראשונה שבה הוא קיבל מכתב נאצה. הוא היה אז רק ילד קטן מקונטיקט, שכבר בגיל 9 החל לאייר טור קומיקס בעיתון מקומי. במדור הראשון שלו הוא צייר ילד שמקבל את לחם הקודש בכנסייה ושואל אם זה מגיע עם צ'יפס. מכתב השטנה הגיע מכומר מהאזור, שאם היה יודע עוד כמה פעמים הילד הזה יעליב את הכנסייה כשיגדל, הוא לא היה מסתפק במכתב. מינימום גירוש שדים.
את ההזדמנות להעליב מסה גדולה יותר של אנשים מקפרלן קיבל כבר בגיל 24, כשיצר עבור FOX את "פאמילי גאי" שנראתה בהתחלה כמו "משפחת סימספסון" על קראק, אבל בשלב מסוים פשוט הוכרה כשלב הבא באבולוציה הטלוויזיונית של סדרות האנימציה. ב"פאמילי גאי" הוא אחראי, מלבד הכתיבה כמובן, גם על קולותיהם של סטואי גריפין - התינוק המרושע והספק גיי בעל המבטא הבריטי, של פיטר גריפין - אבי המשפחה הריטארד ושל בראיין הכלב המדבר והשפוי יחסית (מלבד בעיית סמים ואלכוהול קלה). מהרגע הראשון הייתה "פאמילי גאי" דפוקה יותר, רעה יותר ומופרעת יותר, ולא חישבנה ליהודים, נשים שחורות, שחורים באופן כללי, נשים אסיאתיות, נכים, גזענים, בלונדיניות ומקסיקנים (כנסו ללינקים, זה מצחיק). אה, ויש בה גם מלא פלוצים.
"פאמילי גאי" עלתה לאוויר ב-1999 ובוטלה במפתיע בשנת 2002, אבל חזרה ב-2005 לאור דרישת הקהל ומאז היא אחת הסדרות האהודות ב-FOX, גם אם בעונות האחרונות היא כבר לא ממש חדה או מצחיקה. למקפרלן יש עוד שתי סדרות באוויר המשודרות באותה הרשת - "אבא אמריקאי", מעין שעתוק חיוור ל"פאמילי גאי" שמצליח בכל זאת, ו"המופע של קליבלנד", ספין-אוף בכיכובו של קליבלנד השכן, או במילים אחרות - שעתוק חיוור נוסף ל"פאמילי גאי", הפעם עם שחורים. מקפרלן הפך למעצמת אנימציה של איש אחד ולאדם המרוויח ביותר בטלוויזיה, וכל זה בשביל שלוש סדרות שרק אחת מהן הייתה מצחיקה פעם.
למרות ש-FOX ידועה באג'נדה השמרנית ימנית שלה (לפחות מחלקת החדשות שלה), מקפרלן תמיד היה ליברל, תומך אובאמה, נישואי גייז והפלות. הוא לא חשש לבטא את העמדות האלו בסדרה, כולל ריב מתוקשר עם שרה פיילין בעקבות קטע ב"פאמילי גאי" שבו כריס, הבן התיכוניסט, מתחיל לצאת עם ילדה עם תסמונת דאון שמספרת שהיא הבת של פיילין. את הילדה, אגב, דיבבה שחקנית אמיתית עם תסמונת דאון. לעומת זאת, פרק שבו האם לואיס עוברת הפלה נאסר לשידור על ידי הרשת, אבל יצא בגרסת ה-DVD.
אבל מעבר לבוטות של "פאמילי גאי", התעוזה והאומץ להעליב ולשחוט פרות קדושות, הקסם של התכנית היה דווקא בפלאשבקים - הרגעים הקטנים והלא קשורים שמופיעים מספר פעמים בכל פרק, ובדרך כלל מתחילים במשפט "זוכרים את הפעם ההיא ש..." - בהם באה לידי ביטוי הגאוניות האמיתית של מקפרלן. מרבית הפלאשבקים הם בעצם מחוות לסדרות עבר ורפרנסים לתרבות הפופ שלפעמים לוקח כמה שניות להבין, אם בכלל: למשל הקטע המפורסם הזה שבו סטואי מדקלם את "רוקט מן" של אלטון ג'ון בטוקסידו בעודו מעשן סיגר הוא בכלל מחווה מדויקת, אחד לאחד, לוויליאם שאטנר בטקס פרסי סרטי המד"ב ב-1978. מי יכול לעלות על זה? מישהו עם אינטרנט, כמובן. יוצרי "סאות'פארק" יצאו נגד "פאמילי גאי" בדיוק בגלל הגאגים הלא קשורים האלו, וטענו שקל יותר לכתוב אותם מאשר סיפור ליניארי ושלם, אבל האמת היא ש"פאמילי גאי" היא פשוט סדרה שמתאימה לאנשים שהתרגלו לצרוך מידע דרך המחשב, שאין להם בעיה לראות סדרה או לקרוא כתבה שקופצת מנושא לנושא, מלינק ללינק, מפלאשבק לאפיזודה משנית, בלי להתעקש על עלילה ליניארית. יש כאלו שמתרגמים את זה להפרעת קשב, אצל מקפרלן זו פשוט אסוציאטיביות יתר. כל דבר מזכיר משהו שמזכיר משהו שמזכיר משהו שאפשר לצחוק עליו.
זהירות! דושבאג
זוכרים את הפעם ההיא בגיל תשע שמקפרלן הסתכסך עם הכנסייה? עד היום הוא אתאיסט גאה, למרות שרגע מכונן נוסף בחייו הוא כזה שהיה גורם לרבים לשקול את קיומו של אלוהים. ב-11 לספטמבר 2001 הוא פספס טיסה. לאחר שהטיסה הזאת התנגשה באחד ממגדלי התאומים, הוא אמר באדישות בראיון "פספסתי הרבה טיסות בחיים שלי, זה רק עניין של מזל, לא משהו מלמעלה".
ורגע, יש עוד כמה דברים שבטח יעניינו אתכם לגביו: הוא וורקוהוליק. פעם הוא עבד 15 חודשים רצוף שבסופם אושפז עקב תשישות. הווילה שלו בבוורלי הילס שווה 13.5 מיליון דולר, הוא קנה את מכונית הדלוריאן מ"בחזרה לעתיד" ויש לו גם מטוס פרטי. הוא אוהב את פרנק סינטרה, הוא יודע לשיר - והוא אפילו הוציא דיסק בשם "מוזיקה טובה יותר ממילים" שהיה מועמד לשני פרסי גראמי. הוא אוהב סרטים ישנים ושיזוף מלאכותי, והאנקדוטה המשפחתית האהובה עליו היא איך פעם אמא שלו, פרי, שנפטרה לפני שנתיים מסרטן, הביאה ביד לכלב. יאפ.
מקפרלן גם מת על מיוזיקלז ומשלב הרבה מהם ביצירותיו, מה שגרם לעולם לחשוב שהוא גיי, למרות שהוא לא. כיום, לפי השמועות לפחות, הוא יוצא עם אמיליה קלארק, הלא היא חאליסי מ"משחקי הכס". בעבר הוא יצא עם בת זוגו של ראיין פיליפה, אלכסיס נאפ, בזמן שהיא הייתה בהריון מפיליפה. תגובתו הייתה "היי, זה לא שהיא יכולה להיכנס עוד יותר להריון". קלאסה. הוא יצא בעבר גם עם כוכבניות סוג ב' כמו אלייזה דושקו ואמנדה ביינס. לפי מדורי הרכילות, קמרון דיאז התאהבה בו אבל הוא דחה אותה כי היא מבוגרת מדי עבורו. השקפתו הכללית לגבי מערכות יחסים, כפי שסיפר בראיון, מסתכמת ב"אני לא מחפש מישהי לדבר איתה על תיאוריות פיזיקליות לאחר יום שלם שבו כתבתי את עצמי למוות, אני לא מחפש מישהי שווה לי מבחינה אינטלקטואלית. אני מעדיף מישהי שאפשר להתרגש בחברתה". וואו. דוש דה לה דוש.
אחרי שהפך לאיש החזק בטלוויזיה, מקפרלן התפנה לכבוש יעד נוסף - את הקולנוע. אף אחד לא ציפה להרבה מסרטו הראשון "טד". מדובר בקומדיה פרועה בכיכובם של מארק וולברג (שאגב, היה אמור להיות איתו על אותה טיסה שהתרסקה על מגדלי התאומים) ומילה קוניס (שאגב, מדבבת את מג ב"פאמילי גאי"), על בחור שמסרב להתבגר ולהיפרד מבובת הדובי שלו, שבילדותו התעוררה לחיים וקיבלה מאפייני אישיות של גבר סטלן וחרמן.
אבל למרות הביקורות המעורבות, שחלקן טוענות שמדובר פשוט בפרק ממש ארוך של "פאמילי גאי" והיתר במהתלה וולגרית מיותרת, מדובר בסרט חמוד נורא, חונק מצחוק ומתחת לכל הפלוצים אפילו די רגיש. לא פלא שהוא הרוויח בעולם (בינתיים) 434 מיליון דולר. וזה לא היה פשוט - קומיקאים ידועים וגדולים ממקפרלן התרסקו השנה בקופות: סשה ברון כהן ו"הדיקטטור", בן סטילר ו"שומרים על השכונה" ואדם סנדלר עם "זה הבן שלי".
"טד" הוא ההפתעה העצומה של הקיץ והוא עשה את זה, בין היתר, בגלל שמקפרלן לקח צעד אחורה. לא תמצאו ב"טד" סאטירה פוליטית, בדיחות נכים מוגזמות או כל דבר מעצבן (מעבר לוולגריות קלה). מקפרלן מצא את קו האמצע המדויק בין סרט מצחיק, ברומאנס מתוק מעדות סרטי הסטלנים של ג'אד אפאטו, אבל כזה שלא ירגיז יותר מדי אנשים. הוא אולי נראה פרוע והיסטרי, אבל אם תביטו מקרוב תגלו שמדובר בסרט זהיר. הזהירות שלו גם עזרה לו לגרוף כל כך הרבה כסף, וגם הפכה את מקפרלן מהיוצר שצריך לפחד ממנו ומהפה הגדול שלו, לקומיקאי שאפשר לחבק.
מקפרלן, במהלך מבריק, גם דיבב את הדמות של טד הדובי, ובמקביל גם הפך את עצמו אליו - דובי חמוד ומצחיק עם פה מלוכלך אבל לב טוב.
ותודה לחברי האקדמיה
המסע של מקפרלן אל לב המיינסטרים המשיך עם שלל הופעות ציבוריות שנועדו להפוך את פניו למזוהות יותר בציבור. תכניות האנימציה שלו כבשו את המשבצת הנחשקת של גברים מגיל 40-18, הם כבר מכירים את השם שלו, עכשיו הם גם צריכים לדעת איך הוא נראה. את הפינה הזאת סגר מקפרלן על ידי הנחיית כמה רואסטים (מה שהפך ל"גריל" אצלנו בכנען) ב"קומדי סנטרל", שהמפורסם בהם הוא של צ'ארלי שין. אבל תפקיד ההנחיה המשמעותי שלו השנה היה בפתיחת העונה ה-38 של "סאטרדיי נייט לייב", שאת מונולוג הפתיחה הלא מאוד מצחיק שלה העביר בצורת שיר. מספר ימים לאחר מכן הגיעה ההצעה המפתיעה להנחות את האוסקר.
ולמה ההצעה הזאת מפתיעה? כי ממש כמו שקראתם בתחילת הכתבה - רוב האמריקאים עדיין לא יודעים מי זה סת' מקפרלן, במיוחד צופי האוסקר שרובם נשים מבוגרות. ואלו שכן, מזהים אותו מהטלוויזיה, ולא מהקולנוע. ניסיונו הקולנועי מסתכם בסרט אחד, מצליח ככל שיהיה, והוא אף פעם לא הנחה טקס בסדר גודל כזה, לעזאזל, אפילו את המיקרופון בטקס האמי הוא לא הצליח למצוא. "זה יועיל יותר למקפרלן מאשר לאוסקרים", חוזים מומחים, "הוא מצחיק אבל הוא לא מזוהה ככוכב". בשביל מקפרלן מדובר בקפיצה הגדולה בקריירה. החוזה שלו עם פוקס נגמר השנה, והוא כבר אמר באי אלו ראיונות שנמאס לו מ"פאמילי גאי" (בינינו, גם לנו).
להזכירכם, בפעם הקודמת שמפיקי האוסקר ניסו לצאת מגניבים, הם הביאו את אן הת'אווי וג'יימס פרנקו להנחות את הטקס (2011), שהפך לאחד הגרועים ולמעשה די חיסל לפרנקו את הקריירה. אבל מצד שני, יכול להיות שהליהוק של מקפרלן הוא בדיוק מה שטקס האוסקר העבש צריך על מנת למשוך קהל צעיר, כזה שמקווה לראות אותו במהלך הטקס מפליץ על ליאם ניסן. דווקא כוחו הוא בשילוב בין חוסר כבוד למסורת ההוליוודית ומוכנות לצחוק על כל דבר, ובין ידע עצום וחיבה לרפרנסים הוליוודים נשכחים, כמו שראינו בעשר עונות של "פאמילי גאי". העניין סביב מקפרלן נובע מכך שהכרזה עליו מעוררת תחושה קלה של סכנה. אנשים לא יודעים מה הוא יעשה במהלך הטקס, וכרגיל, מקווים לגרוע מכל.
אבל האמת היא שאין להם ממש ממה לדאוג. רוב הסיכויים שמקפרלן ימשיך בקו הנוכחי, החם והמחבק שלו, ויעביר טקס קלאסי ומכובד (בעע) עם בדיחות לא מאוד מעליבות (וגם קצת פחות מצחיקות ממה שהוא מסוגל) ועם הרבה נאמברים מוזיקליים. כמו בילי קריסטל רק בלי להיות בילי קריסטל, כלומר קשיש סקלרוטי עמוס בוטוקס. מקפרלן הצליח להגיע מהשוליים המרושעים והקיצוניים של הטלוויזיה אל לב המיינסטרים הקולנועי - טקס פרסי האוסקר. בעוד עשר שנים, אחרי עוד כמה להיטים קולנועיים וטלוויזיוניים, סביר להניח שלא יהיה כבר אף אחד שלא יזהה אותו ברחוב. אבל מעניין כמה יזכרו שפעם הוא היה ממש ממש מצחיק, מרושע ובועט.
