בניגוד למה שרבים עלולים לחשוב, דוד שושן - או מיקו, לכל מי שלא יכול אחרת - ממש לא מחפש שתרחמו עליו, להפך. הוא יודע שראיונות כאלה בדרך כלל מתגלגלים להשפרצת טונות מרמור לכל עבר על מה שיכול היה להיות ועל התהילה שחמקה כך בין הידיים, וחשוב לו להבהיר על ההתחלה שהוא דווקא חי די בשלום עם הכיוון אליו התגלגלו חייו. במשך שנים ארוכות לא היו לו טענות לא על החיים בירוחם, ולא על הקאסט מ"צ'ארלי וחצי" שניתק קשר, ולא על התעשייה שעשתה אותו ילד פלא ואז שכחה מהכל. הוא בשלו, והכל בסדר. תודה.
אלא שכל הגישה המפויסת הזאת השתנה לפני כשבועיים, כאשר שושן זפזפ לו באקראיות עם שלט הטלוויזיה ונחת על הפרסומת החדשה של "מקדונלדס". אותה פרסומת שדוסקסה בהרחבה השבוע, אשר לוקחת את הסצנה המפורסמת מהמטוס מהסרט "צ'ארלי וחצי" ומשתמשת בה בשביל למכור לנו מאכל תעשייתי חדש במסווה של אומנות.
"אני יושב ורואה טלוויזיה ופתאום אני רואה את עצמי על המסך בדמות מהסרט בשביל פרסומת להמבורגר. הייתי בהלם. זה פשוט מגעיל מה שהם עשו", משחזר שושן את המקרה, בשיחה אצלו בבית בירוחם. "הילדים שלי ראו את זה והתקשרו וישר התחלתי לקבל טלפונים מהמון אנשים שאמרו לי שאני מופיע בפרסומת. תגיד לי אתה, איך אפשר לקחת סרט כזה ולעשות שימוש בדמות מבלי לדבר קודם כל עם הבן אדם שמשחק שם? זה פשוט מגעיל ונצלני, אין הגדרה אחרת".
אז אני מבין שאף אחד לא דיבר איתך לפני שהשתמשו בדמות.
"אף אחד לא דיבר איתי או פנה אלי. ישבתי וראיתי את הפרסומת כמו כל עם ישראל. זה היה שוק, אבל זה בעיקר מכעיס. איך הם מעיזים בכלל להשתמש בי בשביל פרסומת להמבורגר. אולי אני צמחוני? אולי אני עובד בתנו לחיות לחיות? אני לא מצליח להבין את זה בכלל. כמובן שיישר התקשרתי לעורך דין שלי והתחלנו להריץ את התביעה".
כלפי מי בעיקר מופנה הכעס שלך?
"כלפי משה אדרי והחברה שלו שהיא מחזיקה את הזכויות על הסרט, וכלפי מקדונלדס כמובן. אני חבר בעמותת אשכולות ומקבל כמה גרושים כל שנה על זה שהסרט מוקרן, זה כן. אין לי בעיה שהוא מופיע בטלוויזיה. אבל פרסומת? על זה לא חתמתי ועל זה לא הסכמתי. איפה עוד עושים מסרט קלאסי כזה פרסומת?".
אם היו פונים אליך לפני הייתה מסכים שישתמשו בסצנה תמורת תשלום?
"לא יודע. אולי כן ואולי לא. היה מתנהל משא ומתן והייתי מחליט בהתאם להצעה. אבל אף אחד לא פנה, אז מה הטעם לדבר על זה בכלל".
1,000 לירות, תהילת נצח
40 שנה חלפו מאז גילם את התפקיד בסרט הקאלט, ושושן (53) כבר מזמן הפנים שלנצח הוא יהיה הילד מיקו, ולא משנה כמה זמן יחלוף. הכריזמה העממית של הילד הממזרי, בתיבול ההומור של יהודה ברקן וזאב רווח, הפכו את הסרט לאחד המצוטטים בהיסטוריה של הקולנוע הישראלי עד עצם היום הזה – והכניסו אותו עצמו לפנתיאון הדמויות שכל ישראלי חייב להכיר.
במציאות הוא נשוי, אב לשבעה ילדים וסבא לשלושה. נולד במרוקו, עלה לארץ בגיל שנה, אביו עבר להתגורר בקנדה והאמא והאחים התמקמו בעיירת הפיתוח ירוחם, שם הוא מתגורר עד היום. לסרט ההוא, הגיע כמעט במקרה. "בשנת 73 באו לעשות כתבה במבט לחדשות על ירוחם, ראיינו שם מספר תושבים וגם אותי כילד", הוא נזכר. "הייתי בן 13 אז, ילד פלספן כזה, בדיוק כמו שרואים בסרט, והבימאי בועז דוידזון ראה אותי והתלהב. הוא פנה למנהל בית הקולנוע של ירוחם ואמר לו שהוא רוצה שאבוא להיבחן לתפקיד. נסעתי עם אמא שלי לתל אביב לאודישנים. נבחנתי לתפקיד מול 90 ילדים, ואחרי שבוע הודיעו לי שהתקבלתי. הם סימנו אותי מהתחלה מסתבר".
מה הרגשת כשהתקבלת לסרט?
"הייתי מבסוט. זרמתי עם הדברים, לא ממש ידעתי מה זה ולמה אני נכנס. לא היה לי שום ניסון במשחק וזרקו אותי לגוב האריות יחד עם כל השחקנים הגדולים האלו. אני זוכר שהייתה אחלה חוויה, כולם היו מאוד נחמדים ועזרו לי נורא. עברתי להתגורר עם אמא שלי במרכז וכל פעם התארחתי אצל מישהו אחר, אצל יהודה ואצל משה איש כסית ז"ל, או אצל זאב רווח. אני זוכר שהצילומים נקטעו לכמה חודשים בגלל שבדיוק פרצה מלחמת יום הכיפורים. צילמנו את הרוב במה שהיה אז שכונת שיח מוניס, איפה שהיום זה רמת אביב גימל. חוויה מאוד כיפית סך הכול".
משפטי הסלנג שהפכו כבר לקלאסיקה הופיעו בתסריט, או שמדובר בהברקות שלך?
"הסלנג וכל הדברים האלו זה דברים שלי. זו פשוט הצורה שדיברתי ובעצם לא שיחקתי דמות בסרט אלא שיחקתי את עצמי. פשוט זרמתי עם העניינים. הרבה אנשים שואלים אותי איך הצלחתי לגלם את התפקיד בצורה כל כך משכנעת ואין לי באמת תשובה. פשוט הייתי מי שאני".
מה הסצנה שהכי זכורה לך מהצילומים?
"זו שמראים בפרסומת, שאני כאילו טס לניו יורק. בפועל שמו אותי על מטוס, צילמו אותי והורידו אותי חזרה. בשביל הדמעה שיורדת לי מרחו לי איזו משחה שורפת שגורמת לעין לדמוע".
מה עם הסצנה לצד יהודה ברקן, כשהוא הצליח לאכול כל כך הרבה ביצים.
"איזה הרבה ביצים, הוא אכל בקושי אחת. זה הכל טריקים של עריכה. אני זוכר את היום צילומים הזה, זה לקח לנו חצי שעה לצלם את כל הדבר הזה".
כמה כסף קיבלת על השתתפות בסרט?
"אמא שלי קיבלה בזמנו סכום של אלף לירות, זהו. היינו משפחה גרושה שגרה בירוחם ומאוד נזקקנו לכסף ואף אחד לא חשב לבקש יותר. הסתפקנו במה שקיבלנו, כי בכלל לא ידנו אם הסרט יצליח. אתה מבין שצ'ארלי וחצי ממשיך להניב כסף לאנשים עד היום, כולל רינגטונים וצפיות ביו טיוב וכל זה, ואני מעולם לא ראיתי מזה שקל".
עד היום עוצרים אותי ברחוב
בשנת 1974 יצא הסרט לאקרנים, הוגדר מיד כסרט בורקס וזכה להצלחה גדולה, למרות שאת המעמד האייקוני שלו הוא יקבל רק שנים אחרי, עם עליית שידורי הכבלים והחדרת הווידאו לשוק הישראלי. שושן עצמו לא מצליח להבין עד היום איך נוצר לסרט מעמד פולחני כל כך. "באמת שאני לא קולט את זה. אולי זה בגלל ההומור והבדיחות, לא יודע", הוא אומר. "זה סרט נחמד, אבל בכלל לא בטוח שהוא כזה סרט טוב. אין לי מושג, העיקר שאנשים נהנים ממנו".
בניגוד גמור לתופעות הלוואי של הפרסום היום, שושן לא מיהר לנצל את קצבת התהילה שלו וחזר חזרה לירוחם לחיק האנונימיות. "כשהסרט יצא הייתה היסטריה סביבי, ביחוד פה בירוחם. לא יכולתי לעבור ברחוב, אבל מהר חזרתי לשגרה שלי. המשכתי בלימודים והתגייסתי לצבא".
למה לא המשכת בקריירה קולנועית?
"כי זה לא עניין אותי במיוחד ולא היה מי שידחוף אותי לזה. חזרתי לירוחם וזה היה סוף הסיפור. זה לא כמו היום שיש אינטרנט ופייסבוק וכולם יודעים על הכול. אז לא היה כלום, עשיתי את שלי ואף אחד לא הציע לי להמשיך במשהו אחר. הייתה הצעה אחת, לשחק בסרט 'סלמוניקו', אבל לא הסכמתי וזה נפל. זה כבר לא דיבר אלי".
מתי התחלת להבין שהדמות של מיקו הפכה להיות לכל כך אייקונית?
"בצבא שירתי כנהג משאית, ושם היו מבקשים ממני לצטט משפטים מהסרט כל הזמן. רק בהמשך הבנתי עד כמה אנשים באמת חיים ומצטטים את הסרט הזה. עד היום בכל מקום מבקשים ממני לדקלם משפטים ושואלים אותי מאיפה אני מוכר להם. זה מביך אותי, אבל התרגלתי".
לא נשארת בקשר עם אף אחד מהקאסט?
"לא, כל אחד פנה לדרכו. את זאב רווח ראיתי לפני שנתיים באיזו הצגה ודיברנו כמה רגעים. את כל השאר לא ראיתי יותר. אין לי כעס עליהם, הם לא חייבים לי שום דבר. עשינו סרט ביחד לפני 40 שנה וזהו. הכעס היחידי שיש לי הוא כלפי האחים אדרי שעושקים את הקולנוע הישראלי ואחרי זה עוד מספרים כאילו הם מצילים אותו".
שושן עבד כנהג משאית כל חייו, ולפני שנה הפסיק לעבוד עקב פציעה בגבו. כיום הוא מנהל תביעה מול ביטוח לאומי, וחי עדיין באותו בית פרטי ישן בירוחם, עמוק בלב הפריפריה ורחוק כל כך מהזוהר של המרכז. למרות שבעבר התגורר כמה שנים בתל אביב, חזר חזרה לירוחם כי זה הבית. הילדים הגדולים כבר לא מתגוררים שם, אבל הקטנים עדיין כאן, וגם הם, בדיוק כמו האופי המופנם של אבא, מעדיפים להישאר בחדר שלהם בזמן שהריאיון מתבצע. במפגש ראשון הוא נראה בחור ביישן ונחבא אל הכלים, שממש לא מרגיש בנוח עם החשיפה האחרונה שלפתע נחתה עליו. רק אחרי שהייה ממושכת בחברתו, אפשר לזהות חלקים מאותה כריזמה מפורסמת שכל כך אפיינה אותו בסרט.
"הסרט היה מבחינתי חוויה מיוחדת וזה משהו שתמיד יישאר פה והילדים שלי והנכדים שלי רואים ויראו את זה תמיד. אני חי בשלום עם כל מה שקרה מאז, חבל לי רק שעושים שימוש בדמות שלי מבלי לחשוב לתגמל אותי על מה שמגיע לי".
אתה מתחרט היום על הבחירות שלך? אולי היית יכול להיות שחקן?
"לא, כי לא באמת רציתי את זה. זה לא בשבילי הדברים האלו – הסרטים והפרסום. אני בן אדם מאוד ביישן שמחפש רק איך להתרחק מהמולה, ולמרות שהילדים שלי כל הזמן אומרים לי 'אנחנו במקומך היינו מנצלים את זה', לי אין ולא היה את הרצון הזה בכלל. היום אם ילד צעיר מקבל תפקיד כזה בסרט אז הוא יכול לעשות קריירה ולהיות מסודר לכל החיים. אצלי המצב היה אחר".
אתה רואה את הסרט לפעמים?
"משתדל שלא. בכל פעם שהוא משודר אני בורח לחדר".
יסכים לשחק בפרסומת לבורגראנץ'
אפשר היה לקוות לסיפור חיים קצת אחר עבור מישהו שהוא אחד ממגדירי השפה המקומית כבר ארבעים שנה, אבל למרות החיים הדחוקים בירוחם כנהג משאית וכמפרנס שבעה ילדים, שושן מסרב להתלונן. בדירתו הצנועה הוא דואג לארח בנדיבות ובעיקר מנסה להתמודד עם ההתעניינות התקשורתית המחודשת. "אני לא מתלונן על כלום, ברוך השם הכל בסדר. יש אוכל יש שתיה, יש רכב לנסוע. הכל בסדר".
קשה לך להתקיים כלכלית?
"אתה מכיר מישהו במדינה הזאת שלא קשה לו להתקיים כלכלית? לכולם קשה, אז מה? חיים ומתמודדים".
ומה תגיד למי שחושב שאתה סתם קופץ על הזדמנות לתביעה?
"תראה, אני לא תאב בצע ולא מחפש לעשות כסף סתם. אני מחפש את מה שמגיע לי. בכל מקום אחר השימוש בדמות שלי היה צריך להניב איזה תגמול מסוים, נראה לי. אני לא מחפש להתעשר ועובדה שאת סכום התביעה שלי נגד מקדולנדס עשיתי על 50 אלף ולא מאות אלפים, כמו שאנשים ייעצו לי. אני מקווה שהם יגיעו אתנו להסדר, ואם לא נתבע בסכום גבוה יותר. בינתיים הם רק מרוויחים מכל הרעש שהסיפור הזה עשה".
יש סיכוי שתעשה משהו עם ההתעניינות המחודשת בך?
"לא. אתה יודע כמה הצעות אני מקבל ומסרב להן? הציעו לי להשתתף בעונה הראשונה של האח הגדול וכל פעם מציעים לי איזו תוכנית ריאליטי כזו או אחרת. לכולם אני מסרב. זה לא מעניין אותי. יש לי חרדת מצלמה בכלל".
היית מסכים לאיחוד עם יהודה ברקן וחברי הקאסט לסרט המשך?
"לא נראה לי. אני לא שחקן וזה לא מדבר אלי. לא נראה לי שדבר כזה יכול לקרות אי פעם, ואם כן, אז לא ארצה. שיחקתי בסרט כילד לפני ארבעים שנה וזה היה משהו חד פעמי. אני לא בעניין של להיות שחקן עוד פעם".
האמת, חבל.
"תשמע, אולי אעשה פרסומת למתחרים של מקדונלדס, בורגראנץ' או משהו כזה. שיצלמו אותי כמיקו שחוזר לארץ ומספר כמה טעים היה לו לאכול את זה שם. בינינו, לזה אני בטוח אסכים".
מקבוצת אדרי המחזיקה בחברת "יונייטד קינג" נמסר בתגובה:
"יונייטד קינג מחזיקה במלוא הזכויות של הסרט צ'ארלי וחצי ולפיכך פעלה כדת וכדין. קבוצת אדרי תומכת ומשקיעה בקולנוע הישראלי וכראייה לכך השקיעה בשנים האחרונות מאות מיליוני שקלים ברכישת מלוא הזכויות על מיטב הקלאסיקות הישראליות והפיכתן לפורמטים דיגיטליים.
"לגופו של אדם, מר דוד שושן (שזו לא הפעם הראשונה שהוא תובע בגין אותו סרט), לא מגיע לו ע"פ הדין במדינת ישראל דבר. קבוצת יונייטד קינג שומרת ואוכפת זכויות קניין רוחני מזה שנים רבות, והיה וע"פ הדין במדינת ישראל היה מגיע למר שושן פיצוי כספי כלשהו הוא היה משולם לזה מכבר".