כשאני שואלת את אריאל מורטמן איפה היא מפורסמת יותר, בישראל או בארה"ב, היא מחייכת חיוך נבוך. "דווקא הפעם האחרונה שזיהו אותי הייתה בלוס אנג'לס, בחנות הבגדים 'אורבן אאוטפיטרס'. ילדה שאלה אם זו אני, אבל לא ביקשה סלפי. לא עושים את זה שם בקלות כמו כאן".
שמעתי שבישראל ילדות משתגעות ממך.
"באמת? דווקא בתל אביב אני לא מרגישה את זה. יש כאן אנשים יותר מפורסמים ממני כנראה".
בגיל 23, מורטמן היא שחקנית בתחילת דרכה גם בתעשייה הישראלית וגם בהוליווד, ובשני המוקדים היא נמצאת באותה נקודה מתעתעת: היא עדיין לא שם מוכר בכל סלון, אבל כן מנוסה מספיק כדי להציע לנו הצצה זוהרת והשוואה לתעשייה שמעבר לים. מאז שהפכה לכוכבת הגרסה האמריקאית של הסדרה החממה, שהייתה להיט בערוץ ניקלודיאון לצופי yes, נמכרה השנה לרשת נטפליקס האמריקאית ותעלה בשבוע הבאה לעונה חדשה, היא נמצאת הרבה על קו ישראל – ארה"ב. בקרוב היא תטוס לשבוע האופנה בניו יורק, והיא מודה שהיא מתרגשת. "בטח תהיה לי סטייליסטית שתכין אותי לזה", היא אומרת. "הצד הזה של הגלאמור, לצאת למסיבות ומסעדות, זה חלק מהחיים שלי כשאני בניו יורק או באל-איי. אבל אני לא יכולה עם זה יותר מדי, אחרי חודש וחצי גג אני תמיד רוצה לחזור הביתה לתל אביב".
למה?
"לפעמים זה יותר מדי פייק שם. הצביעות הזו, היא נחמדה וגם לא נחמדה. אני כל היום במינגלינג ואודישנים, ותמיד אחרי אודישן המלהקת תגיד לך 'אהבנו אותך כל כך, באאאאאאאאט'. ככל שהבאט (אבל) ארוך יותר, את יודעת שיש בעיה. הסגנון מאוד פאסיב אגרסיב. אני מבינה את זה, הם רואים כל כך הרבה אנשים, תחשבי כמה נכנסים אליהם לחדר ביום".
וחוצמזה?
"כל מה שנראה גלאם מבחוץ נוצץ רק בדיעבד. כשאת נמצאת באירוע עם מפיקי ענק, במאים מפורסמים ושחקנים מצליחים, אלו לא מסיבות של פנאי והנאה אלא בעצם זירת עבודה נוספת שבה אני מציגה את 'אריאל מורטמן השחקנית' לאנשים מהתעשייה. זה הרבה יותר עבודה קשה מאשר רומנטי. זה הפתיע אותי, כי בהתחלה חשבתי לעצמי 'טוב, האנשים האלה עובדים בזה כל היום, הם בטח יוצאים למסיבה להירגע', אבל מאוד מהר הבנתי שהאירוע הוא פשוט המשך של עוד יום במשרד".
ובזמן שבאל איי היא נפגשת עם כל המי ומי במסעדות יוקרה, בימים שלה בתל אביב היא מובילה סועדים אל השולחן שלהם במסעדה. כבר כמה שנים שמורטמן נמנית על הצוות במסעדות של אייל שני, בדרך כלל בתפקיד המארחת. "פעם הייתי אחת הצועקות במזנון", היא מתגאה, "אבל היום אני מארחת לפעמים ב'פורט סעיד'. עבדתי גם בצפון אברקסס ובסלון. אני מלצרית גרועה מאוד, אבל מארחת זה משהו אחר, אני נהנית מזה. כשאין לי עבודה על הפרק אני לא יכולה לשבת בבית, זה לא בגלל הכסף, אני אוהבת את החברה ולדבר עם אנשים. וכמובן שגם צריך להתפרנס. אני משלמת שכר דירה מגיל 19, אני מכירה את הצורך לייצר הכנסות".
בתיכון למדה במגמת תאטרון ועברה סדנאות משחק אצל רות דייכס וניסן נתיב, ובמהלך הצבא לוהקה לתפקיד הראשי בסדרת הנוער "כוכב הצפון" ולסרט "איביזה" של שי כנות. "אחר כך הגיעו עבודות דוגמנות, דברים קטנים, קמפיינים לסטורי ולעזריאלי ולסופר פארם", היא משחזרת, "אבל אני לא כל כך אוהבת לדגמן. אני לא רוצה לזלזל בזה, הכסף טוב, אבל אני לא נהנית".
למה?
“רואים דברים קשים, כמו ילדה בת 13 שאומרים לה שהיא צריכה לרזות, אשכרה ראיתי את זה בעיניים. יש לי חברה באל-איי, דוגמנית מסלול, היא סיפרה לי סיפורי זוועה, איך באירופה באודישנים כל הבנות מתפשטות ועוברים אחת אחת ומודדים אותן עם סרט מדידה מול כולן. זה מבחיל, כי זה מתחיל מגיל נורא צעיר. אמא שלי לא הרשתה לי לעבוד לפני גיל 18, זה תסכל אותי נורא אבל היום יש לי הערכה לזה, כי גדלתי הכי רגילה ואם פעם אחת אמרו לי באודישן לדוגמנות שכדאי שארזה, מהר מאוד ידעתי לענות: I like my pizza".
אמריקאים מסתכלים על העולם אחרת
היא נולדה בניו יורק, תוצר לאחת האהבות מהסוג הכי אופטימי, כשיהודי אמריקאי טוב נוסע לקיבוץ ישראלי וחוזר מאוהב בצברית. "אמא שלי גדלה בקיבוץ, אבא שלי היה בוגר הראוורד מניו ג'רזי. מישראל הם עברו יחד לניו יורק ושם נולדתי, באפר ווסט סייד, הכי ג'ואיש שיש".
אז זה הופך אותך לג'אפ? נסיכה יהודייה?
"ממש לא! ג'אפית היא מפונקת ואותנו לא פינקו. אבל גדלתי עם ג'אפס, אין ספק. מניו יורק עברנו לפרבר הכי יהודי שיש בניו ג'רזי, ושם למדתי עברית בכל יום שבת והסביבה הייתה מאוד הומוגנית. אנחנו היינו אחרים, גרנו בבית הכי קטן ברחוב. כולם מסביב התעסקו בלמי יש איזה מכנסיים ואיזו חולצה ומה אבא של מי עושה. לא התחברתי לזה אף פעם, וזה חלק מהסיבה שהחלטנו לחזור לארץ".
בהיותה בת 10, כשלאריאל כבר אח ואחות קטנים - המשפחה עשתה עלייה חוזרת והשתקעה בזיכרון יעקב. "בקושי ידעתי עברית, זה היה מאוד קשה", היא משחזרת, "כולם צחקו עליי על המבטא, ילדים הם רעים. סביב כתה ז' זה התייצב".
היום כבר בקושי שומעים מבטא, רק נהנים מביטויים באנגלית שהיא שותלת פה ושם בתוך הטקסט. שפת האם, יש להניח, עזרה בליהוק שלה לחממה של נטפליקס. החממה - או גרינהאוס אקדמי, בגרסה האמריקאית - היא הסדרה הישראלית הראשונה אי פעם שנמכרה לנטפליקס; היא הופקה על ידי חברת NUTZ הישראלית וצולמה בתל אביב עם קאסט אמריקאי. בישראל מכירים היטב את סדרות ההרפתקאות לנוער של היוצר גיורא חמיצר, אבל הסיפור של החממה, אודות אקדמיה למנהיגים צעירים שבמרכזם זוג אחים, נערה מרדנית וחנון טיפוסי - נתפס באמריקה כחדשני לדברי אריאל. "באנגלית קוראים לזה 'גרינהאוס אקדמי' ולמרות שזה מופק בישראל הכל מדומה לארצות הברית. זה משווק בכל העולם ומדובב להרבה שפות - כבר אפשר לשמוע אותי מדברת צרפתית וגרמנית ויפנית, זה קורע. ככה זה היום, בתעשייה מתחילים להבין שהעולם מלא באנשים חכמים ולא רק באל-איי".
כשנודע כי החממה הולכת אינטרנשיונל, עלתה השאלה מדוע לתפקיד הראשי לא לוהקה הטאלנט המקורית, גאיה שליטא כץ, שגילמה בסדרה הישראלית את אלל-לי. אריאל ניגשת לסוגיה בדיפלומטיות זהירה: "אני מאמינה שהמעריצים של החממה מבינים שזו סדרה אחרת. גאיה ואני מאוד שונות, אני לקחתי את התפקיד למקום אחר, רציתי שזו תהיה הדמות שלי. אני מכירה את גאיה אבל לא דיברתי איתה על התפקיד, אני לא יודעת אם היא רצתה אותו. היא עשתה עבודה מדהימה, אבל הוויב עכשיו הרבה יותר אמריקאי".
מה זה אומר וייב אמריקאי?
"אמריקאים מסתכלים על החיים אחרת, הם פחות קלילים. להיות בתיכון באמריקה זה אומר שאתה כל הזמן מתעסק בעתיד, לאיזה קולג' תרשם, זה עניין גדול, מדברים על זה עם הילדים מכתה ד'. המסלול מאוד ברור. בצילומים כאן השחקנים האמריקאים נורא התלהבו מהפתיחות שלנו. בעיקר מזה שבתל אביב אפשר לעשן ולאכול מחוץ למסעדות".
הסדרה עומדת בציפיות ההורדה?
"לפני שהתחלנו טסנו לפגישה עם אנשים של נטפליקס באל-איי. הם אמרו לנו שהם עובדים בצורה אחרת מרוב הערוצים, הם אמרו, 'אנחנו עושים סדרות כמו ספגטי, מכינים וזורקים על הקיר ורואים מה נדבק'. השיקו את הסדרה בלי לדעת מה זה ייעשה, אבל כרגע נראה שזה נתפס טוב. הבאזז חיובי".
כשהיא נוסעת לאל-איי, במטרה לקדם את הסדרה ובמקביל לנסות להשיג תפקידים חדשים, היא עסוקה מאוד. "יש הרבה אודישנים ופגישות עם מלהקים ואנשים מהתעשייה. שומעים על פרוייקטים עתידיים, תמיד הכל זז שם, אתה כל הזמן בתנועה, דוחף קדימה. אני אוהבת את זה".
זה נראה כמעט בלתי אפשרי להצליח בתעשייה האמריקאית, יש כל כך הרבה תחרות.
"החלק הכי קשה הוא למצוא סוכן, ואני נעזרתי באבא שלי, שהוא עורך דין ומכיר עורכי דין מעולם הבידור. צריך המון סבלנות, אתה שומע הרבה לא לפני שתשמע כן, אבל בעצם זה אותו דבר גם כאן, בתל אביב".
באל-איי, היא מעדכנת, כולם מדברים במושגים של "סולם חברתי". "אתה כל הזמן נתפס לפי המקום שבו אתה נמצא בו על הסולם. אתה לא יכול סתם לגשת למישהו ולבקש להשתתף בפרויקט. פעם זה אולי היה ככה, אבל היום הכל פוליטי, יש סדר, הכל צריך לקרות דרך סוכנים, דרך הסולם הזה".
ואיפה את על הסולם?
אריאל צוחקת צחוק בריא ומתגלגל, "יש לי עוד דרך ארוכה מאוד לטפס".
ממנפים אותך כקייטי הולמס הצעירה?
"וואו, בדיוק. אי אפשר לתאר כמה פעמים אמרו את זה עליי. אבל למדתי לקבל את זה, זה דווקא עוזר באודישנים. אנחנו באמת נורא דומות".
מפריע לך שמלהקים אותך רק לתפקידים של טינאייג'רית?
"לא משנה מה אעשה, יש לנו במשפחה גנטיקה של להראות צעירים. אני גם שומרת על זה - אני לא מעשנת, אני אוהבת לישון ולא לצאת הרבה. אני הכי לא קלאברית, מצדי להיות במיטה בחצות זה מושלם, אני לא בנייט לייף. אבל זה בסדר, אני מתבגרת. אני כבר מקבלת עכשיו אודישנים לבנות 20, 21 אז זו התקדמות".
הכי חשוב בגבר שיהיה לו נטפליקס
הוריה, לדבריה, הם הרוח החיה מאחורי הצלחתה. אמה אדריכלית ואביה עורך דין שעובד הרבה בחו"ל. "אבא שלי עובר לי על כל החוזים, זה מאוד חסכוני", היא אומרת, "אני צוחקת עליו שהוא דאדאג'ר, אבא מנהל". ההורים הם גם אלה שהחדירו בה את האידאולוגיה הפמיניסטית, הרלוונטית היום יותר מתמיד בתעשיית הבידור בעולם. "גדלתי לא רק עם אמא עובדת וחזקה, אלא גם עם אבא פמיניסט. בדיוק לאחרונה הוא סרב לדבר בכנס שהוזמן אליו, כי לא היו נשים בפאנל".
מרשים!
"כן, אני מאוד גאה בו. לשמחתי לא הוטרדתי מינית מעולם, אבל אני יודעת מתי גברים מנצלים עליי כוח. פעם לא רצו לשלם לי על עבודה שעשיתי, אבל ידעתי להתעקש ולקבל את מה שמגיע לי. אני שמחה לשמוע מהסוכנים שלי בארצות הברית שהיום גברים מתהלכים על קצות האצבעות. בהקשר הזה אני מעריצה את גל גדות שסירבה לעבוד עם הבמאי ברט ראטנר שהואשם בהטרדות מיניות, הכי הייתי 'yes queen' כששמעתי על זה. באמריקה מתים עליה, כולם יודעים מי היא והיא מדהימה".
מצויידת בתודעה הזו, אריאל הלכה למצוא לה גבר. כבר שלוש וחצי שנים שהיא חולקת את חייה עם עמי ניר בן ה-28, מוזיקאי צעיר עם ייחוס מסקרן - הוא קרוי על שם דודו, עמירם ניר, הטייס המנוח שהיה בן זוגה של ג'ודי ניר מוזס. עמי ואריאל הכירו דרך חברים, וכבר שנתיים גרים יחד בדירה בלב תל אביב. "זה כיף ששנינו עוסקים באמנות, כל אחד מהכיוון שלו. זה מאוד מפרה, ואנחנו יודעים לתת תמיכה אחד לשנייה שזה הכי חשוב בזוגיות. אין לדעת איפה נהיה בעוד שנה אבל מדהים לנו עכשיו. הייתה לי גם תקופה קצרה של רווקות, אבל היום אני שמחה איפה שאני. מה שרציתי זה מישהו שיצחיק אותי, יחזק אותי, שנתרגש אחד מהשנייה. וגם שיהיה לו מנוי לנטפליקס כמובן. אנחנו חולים על סדרות, סיימנו את העונה השנייה של 'דברים מוזרים' ועכשיו אנחנו מתחילים את העונה החדשה של פארגו".
אידיליה.
"כן, ועכשיו יש לנו גם רובוט מנקה", היא אומרת בעיניים חולמניות, "מי צריך יותר מזה?".
צילום: ערן לוי | סטיילינג: איה מלמד | איפור ושיער: אדם משאלי במוצרי MAC | בגדים: מעיל רוח: טומי הילפיגנר, חולצה שחורה שקופה: עדיקה , ג'ינס: ברשקה, נעליים: ספרינג, סוודר: קסטרו, חצאית וכובע: stradivarius, חגורה: גלרי37, מעיל ירוק פאצ'ים: disobey, חולצה שחורה: H&m, מכנסיים שחורים: pull&bear, מעיל פרווה: קסטרו, סווטשירט: TNT, חולצה שקופה צבע גוף: עדיקה, שמלה: טוונטיפורסבן, פאוץ׳: ביץ׳ פליז.