בחמש השנים האחרונות מתגורר מקולי קאלקין בפריז. לדבריו הוא מתעורר מדי בוקר, קונה בגט טרי, משוטט קצת ברחובות העיר, כותב, מצייר, ישן ושותה. "אני פנסיונר בן 30 ומשהו", אמר בראיון לפני מספר שנים, "חיי מוקדשים לתחביבים".
באוגוסט הקרוב הוא יחגוג 39. בגיל 14 כבר פרש ממשחק ומאז נצפה בכמה גיחות ותפקידי אורח קטנים, רובם חסרי משמעות, מאלו שב-imdb כתוב לידם "בתפקיד עצמו". בשנה האחרונה הוא יוצא עם שחקנית בשם ברנדה סונג, אמריקאית ממוצא תאילנדי. היא אמנם מתגוררת בארה"ב בעוד שהוא בפריז, אבל גם הקשר הממושך שלו עם האקסית המיתולוגית, מילה קוניס, התנהל כשהוא גר בניו יורק והיא בלוס אנג'לס. הוא רגיל למרחק.
התבגרות של ילדים כוכבים היא עניין די אכזרי. אנשים מקבלים את הפרצוף הסופי שלהם רק בסוף גיל העשרה, הוא תמיד יהיה פחות חמוד. קאלקין היה ילד מלאכי בן תשע ב"שכחו אותי בבית", סרט שהוביל אותו לרצף של הצלחות קולנועיות שהפכו אותו למיליונר, וגדל להיות סתם אדם. מה שנהוג לכנות גבר לבן. העניין היחיד שייצר מאז שהתבגר היה באייטמים על שלל אפיזודות דיכאוניות שעבר בחייו, וכשנעצר בגיל 24 ובאמתחתו שלל סמים. הוא ריצה זמן קצר בכלא, שוחרר ומאז מעביר את ימיו עמוק מאוד מתחת לרדאר בחיים שנדמים, לפחות לפי חשבון האינסטגרם שלו, כנעימים למדי. ככל הנראה הוא היה שמח להמשיך ככה, אבל העבר כדרכו מתעקש לצוץ כמו הסטייג' מאם הכי פושרית. לא משנה כמה תנסה להיעלם, הוא תמיד יגיח עם זרקור מאיזו פינה אפלה.
כל החיבורים והסודות
בתחילת מרץ עלה ב-HBO הסרט "לעזוב את נוורלנד" של הבמאי הבריטי דן ריד, דוקו בן ארבע שעות שמביא את עדויותיהם של ווייד רובסון וג'יימס סייפצ'וק, שלטענתם היו בילדותם קורבנות להתעללות מינית ממושכת מצד מייקל ג'קסון. הסרט הוצג לראשונה בפסטיבל "סאנדנס" ומאז שודר בטלוויזיה (בארץ ניתן לצפות בו ב-VOD של Yes). הסרט חזק, גרפי, מטלטל, וכל מי שצופה בו יוצא ממנו בידיעה שצפה באמת. שג'קסון ככל הנראה היה פדופיל, פרדטור שהתעלל מינית בילדים בני שבע עד 14 במשך שנים ארוכות. ככל הנראה היו לו עשרות קורבנות שפיתה באמצעות מערך פדופיליה מתוחכם שהקים באחוזת נוורלנד ועל ידי פיתוח מערכת יחסים רגשית מורכבת, נצלנית, מניפולטיבית והדוקה עם הילדים ועם בני משפחותיהם. את הכל הצליח ג'קסון להשתיק בעזרת סוללת עורכי דין ממולחת שהגנה עליו וקעקעה את אמינות הילדים המתלוננים.
כזכור לכל ילד ניינטיז, מקולי קאלקין היה האדם שכולנו קינאנו בו. בגיל תשע הוא הפך לכוכב-על בעקבות "שכחו אותי בבית"; שנה לאחר מכן כיכב בקליפ "Black or White" של ג'קסון. מה שקרה בין לבין זה שג'קסון צפה ב"שכחו אותי בבית", הרים טלפון לקאלקין והציע לו להיפגש. השניים הפכו לחברים הכי הכי טובים. ווייד רובסון, אחד מכוכבי "לעזוב את נוורלנד", היה החבר הכי הכי טוב של מייקל ג'קסון עד אז. כשהגיע לסט של הקליפ (שבו רואים אותו רוקד בחטף) הוא הבין מיד שהוחלף על ידי קאלקין. בסרט הוא מספר: "למקולי ולמייקל היו את כל החיבור והסודות שהיו למייקל ולי קודם. זיהיתי את זה. היה לי בליל של רגשות. קנאה, פגיעה, בלבול". אמו הוסיפה: "היה לי ברור שמקולי תפס את מקומו של ווייד בקטגוריית החבר הכי טוב של מייקל".
החברות בין קאלקין לג'קסון נמשכה עד שקאלקין היה בן 14, ומאז היו ביחסים טובים אך רחוקים. ההתעללות המינית של ג'קסון ברובסון ובסייפצ'וק, כוכבי הסרט, נמשכה עד שהגיעו לגיל 14. והחברות הזאת עם ג'קסון היא הסיבה לכך שאנחנו – וגם שאר העולם - חוזרים עכשיו לקאלקין. אם צפיתם ב"לעזוב את נוורלנד" בוודאי צצה גם לכם בראש לפחות פעם אחת אותה תהייה: מה, הוא התעלל גם במקולי? התשובה, לפי קאלקין, היא לא. ואם אנחנו מאמינים לקורבנות מין, בוודאי שנאמין גם לו.
לאורך השנים נדרש קאלקין לא מעט לטיב יחסיו עם ג'קסון ובכל פעם טען בעיקשות שהיחסים היו חבריים ותמימים, שהם התבססו על היותו של ג'קסון ילד בעצמו ועל כך ששניהם היו ילדים כוכבים ולכן הבינו זה את זה (מצד שני, אותו הדבר נכון לגבי סייפצ'וק ורובסון). במשפט הפדופיליה השני של ג'קסון בתחילת העשור הקודם, קאלקין היה אחד מעדי המפתח לטובתו והכותרות טענו שעדותו הייתה בין הדברים המרכזיים שמוטטו את כתב התביעה.
אם נתקצר לטובת הלא מעורים, בשנת 1993 הואשם ג'קסון בהתעללות מינית בילד בשם ג'ורדי צ'נדלר והנושא נסגר בפשרה כספית. במשפט השני (2004-2005) הואשם בהתעללות בילד נוסף בשם גאווין ארוויזו, ויצא זכאי. שני המתלוננים מ"לעזוב את נוורלנד" הם ילדים שונים, ומי שמתקשה למצוא עצמו בבליל השמות עדיף שיתחיל מהכתבה הזאת על הסרט וישוב לכאן.
עדויות של אנשים שג'קסון לא פגע בהם בילדותם תמכו בטענה שהוא לא פגע באף ילד ושהמתלוננים שיקרו. האם ההפך תופס גם? אם יש עדויות של ילדים שהוא כן פגע בהם, ביניהם רובסון וסייפצ'וק שהעידו בעבר לטובתו - האם זה אומר שהיתר שיקרו? כמובן שלא. קאלקין הוא גם לא היחיד שמכחיש: קורי פלדמן, ילד-כוכב אחר שהיה מיודד עם ג'קסון, טוען בעקביות שלא נפגע על ידו (ובהתחשב בכך שהוא סיפר כי נפגע מינית כילד בהוליווד, ידוע שאין לו בעיה לדבר על הנושא).
ויש ילד נוסף, ברט ברנס. בסיום חלקו הראשון של "לעזוב את נוורלנד" מופיעה שקופית שחורה: "מקולי קאלקין וברט ברנס חזרו ואמרו שלא היה כל קשר מיני בינם ובין מייקל ג'קסון". ברנס מופיע בחטף בסרט ומוסבר שהוא זה ש"החליף" את הכוכב השני שלו – ג'ימי סייפצ'וק. לאחרונה שלח ברנס מכתב לפני תביעה למפיקת הסרט, HBO, בדרישה להסיר מהסרט כל אזכור שלו.
כאמור, לא נפקפק בהצהרות הללו כל עוד הן לא מקעקעות את אמינותם של מתלוננים אחרים. בכלל, גם אם אנחנו מאמינים שג'קסון היה פדופיל ואנס ילדים, זה לא אומר שהוא אנס כל ילד שפגש. אבל אין ספק שלאור העדויות החדשות, את מערכת היחסים בינו לבין מקולי קאלקין שווה לשוב ולבחון מחדש.
ישנתי במיטה עם כולם
כשעלה "נוורלנד", המגזין "ואניטי פייר" חזר לעדות של קאלקין מהמשפט של ג'קסון בשנת 2005. קאלקין היה אז בן 24 ויחסיו עם ג'קסון כבר לא היו הדוקים, אבל בהחלט חמים. הוא הגן על ג'קסון והכחיש את ההאשמות נגדו: "הוא היה חברי הטוב ביותר בילדות לאורך תקופה ארוכה מאוד. הוא נהנה מהילדותיות שבי, הוא אהב להיות ילד. זה מעולם לא נראה לי מוזר. מעולם לא חשתי אי נוחות. הוא פשוט היה כזה". קאלקין טען שההאשמות מגוחכות, שיחסיהם היו חברות לגיטימית ונורמלית למרות פערי הגיל.
חלק מהקשר הרגשי, סיפר קאלקין, נבע מהעובדה שלשניהם היו אבות מתעללים. אביו של ג'קסון, ג'וזף, התעלל בו בילדותו רגשית, פיזית ומי יודע מה עוד; הוא היה השמיני מבין עשרה ילדים וזה שאביו פגע בו יותר מכל. קאלקין מספר שאביו, קית', שחקן כושל, "פשוט היה אדם רע". הוא התעלל בו פיזית ונפשית, לדברי קאלקין כתוצאה מקנאה בהצלחתו. "כל דבר שהוא ניסה לעשות בחייו, אני הצלחתי לפני גיל עשר. הוא היה איש רע, איש רע", אמר בראיון לפודקאסט WTF. "אם הייתי רוצה, הייתי מראה לך צלקות".
במהלך המשפט עלו שני עדים מטעם התביעה, השף של נוורלנד ועובדת משק בית, שטענו כי ראו את ג'קסון נוגע בקאלקין באופן לא לגיטימי. השף, פיליפ לה מארק, חי בחוות נוורלנד בשנת 1991 במשך עשרה חודשים. לדבריו, לילה אחד קיבל טלפון: ג'קסון מעוניין בצ'יפס. לה מארק הביא באופן אישי את הצ'יפס לחדר המשחקים שבו שהו באותה שעה ג'קסון וקאלקין, ושם ראה לדבריו את ג'קסון מרים את קאלקין ביד אחת על מנת שיצליח להגיע למשחק וידאו. ידו השנייה הייתה במכנסי הילד. אדריאן מקמנוס, אחת מעובדות משק הבית בנוורלנד, טענה שראתה את ג'קסון מנשק "באופן לא הולם" את קאלקין וגם שלושה ילדים אחרים. היא סיפרה שקאלקין ישן בחדרו של ג'קסון בכל פעם שביקר בנוורלנד, פרט שקאלקין אישר. באותו משפט סיפר אחד משומרי נוורלנד, ראלף צ'אקון, שבזמן סיור לילי שגרתי הבחין בג'קסון וילד – הוא לא ידע מי - שוחים ביחד עירומים ואת ג'קסון נוגע באיבריו הפרטיים. תגובתו של קאלקין לעדויות: "אני לא מאמין שהאנשים האלה אומרים את הדברים האלה, שאנשים בכלל חושבים עליי דברים כאלו".
קאלקין טען שבביקוריו באחוזה התלוותה אליו תמיד קומבינציה כלשהי שכוללת הורים או אחד או יותר מששת אחיו ואחיותיו. המלווה העיקרי שלו היה אחיו הצעיר, קיראן קאלקין, שחקן גם הוא. קיראן, אגב, מסרב לדבר בראיונות על התקופה הזאת או על יחסיו שלו או של אחיו עם ג'קסון; לא מכחיש או מאשר, פשוט מסרב להגיב. דווקא ג'קסון הודה שישן במיטה איתו ועם אחיו. "ישנתי במיטה עם הרבה ילדים", אמר בראיון מפורסם למרטין באשיר מתחילת שנות ה-2000. "ישנתי במיטה עם כולם כשמקולי היה קטן. קיראן קאלקין היה ישן בצד הזה, מקולי בצד שני, האחיות שלו היו שם. היינו כולנו ישנים במיטה, מתעוררים עם שחר והולכים לטוס בכדור פורח".
למרות שקאלקין הגן על ג'קסון במשפט, על הדרך הוא אישר כמה מההאשמות שסייפצ'וק העלה ב"נוורלנד" - כולל השימוש באזעקות בחדר השינה בנוורלנד. "אם מישהו היה מתקרב לדלת, זה היה כאילו דינג דונג דינג דונג", אמר בעדותו. לגבי השינה המשותפת אמר בעדותו: "נרדמנו בקולנוע. היו לו שם מיטות בקולנוע, הייתי נרדם שם". קאלקין אישר גם שקיבל מג'קסון רולקס כמתנה ליום הולדתו ה-11 וכי היו מדברים בטלפון כמה שעות בכל פעם – פרטים שמזכירים מאוד את העדויות של רובסון וסייפצ'וק.
קאלקין סיפר שהפסיק לבקר בקביעות בחוות נוורלנד בערך בגיל 14. כשהיה בן 17 החל להגיע שוב, בתדירות נמוכה ועם סידורי שינה חדשים: ביחידת האורחים. כשנשאל במשפט למה לא ישן יותר במיטתו של ג'קסון, אמר: "כי נהניתי קצת יותר מהפרטיות שלי".
הם לא נשארו חברים צמודים, אבל קאלקין היה שם בשביל ג'קסון במשפט וגם אחריו: הוא הסנדק של שניים מילדיו, הבן פרינס והבת פאריס, שהיא חברה קרובה שלו. השניים אפילו עשו ביחד קעקוע תואם של משהו שנראה כמו כפית בתאריך מותו של ג'קסון ומופיעים תדיר זה בסטוריז של זו. כלומר, לא לאחרונה: פריס עברה לא מזמן התמוטטות עצבים, לפי השמועות בגלל הלחץ מיציאת הסרט על אביה. לשמועות היא הגיבה בטוויטר ב"צ'ילקס, חברים, אתם לוקחים את החיים שלי יותר ברצינות ממני, תירגעו".
חשבון האינסטגרם של קאלקין, שהיה פעיל על בסיס יומי, השתתק ב-28 בפברואר. שלושה ימים לפני שידור הסרט בטלוויזיה. לאחר הדממה של כשלושה שבועות הוא העלה השבוע שני פוסטים חדשים; הוא לא הזכיר אפילו במילה את הסרט, לא באינסטגרם ולא בחשבון הטוויטר שלו.
האקס מגיל שבע
עד כאן העובדות, עכשיו אפשר לגשת לחלק התאורטי של הדיון. כתבות מגזין, שרשורים מסועפים ב"רדיט", דיוני פייסבוק ארכניים - כולם מנסים להבין אם קאלקין הוא קורבן להתעללות מינית כפי שנרמז בבוטות ב"לעזוב את נוורלנד" (וגם, בואו נודה, באופן קצת בעייתי, בהתחשב בהכחשותיו לאורך השנים). האם הוא משקר? האם הוא מכחיש? האם הוא מדחיק? אם לג'קסון יש דפוס של התעללות מינית בילדים, ונראה שקאלקין תואם לדפוס הזה אחד לאחד, איך זה שבו הוא לא התעלל? כן, האווירה היא קצת "נו תודה כבר מקולי!", אבל זה לא בגלל שאנשים היו שמחים לגלות שעבר התעללות מינית, אלא בעיקר כדי ליישב אצלם כל ספק שעוד איכשהו נשאר. כי הוכחות אנחנו לא נקבל כאן, רק עוד ועוד מתלוננים. וכמו שקאלקין מוטט את התביעה נגד מייקל ב-2005, כך הוא יכול להיות זה שסוגר את הסיפור הזה כאן. אם זה קרה לקאלקין, זה בטוח קרה. סופית.
יש שלוש תיאוריות נפוצות בנושא. הראשונה היא שקאלקין עבר התעללות על ידי מייקל ומשקר כי אינו מסוגל להתמודד עם ההשלכות הציבוריות והרגשיות. הרי לרובסון וסייפצ'וק לקח שנים ארוכות לא רק לחשוף את ההתעללות, אלא להכיר בכך שחוו אותה. אצל שניהם זה תהליך שהושלם רק כשנולדו להם ילדים (לקאלקין אין ילדים). לשניהם זה חיבל בחיים, במערכות יחסים, בתחושת העצמי. הם ידעו שעברו משהו לא תקין ולא נורמלי, אבל שניהם אהבו כל כך את ג'קסון שהם לא יכלו להעלות בדעתם שהדברים הפיזיים שעברו איתו, שמחלקם גם נהנו, נחשבים התעללות. זה אדם שהיה עבורם חבר, הורה וכן, בן זוג. שניהם מדברים עליו כמו על אקס. אקס מגיל שבע, אבל אקס.
זה מעוות לגמרי, אבל זה חלק מהמניפולציה הרגשית בהתעללות מינית. לאהוב את התוקף שלך, להרגיש מחויב לו, נאמן לו, להוקיר לו תודה על הדברים שעשה למענו - וג'קסון עשה המון למען הילדים האלה. האספקט המיני של מערכת היחסים הוא חלק שרובסון וסייפצ'וק העדיפו לקבור. אם קאלקין עבר התעללות, הוא במצב הרבה יותר רגיש - כי הוא נשאר בקשר עם ג'קסון, הוא הסנדק של ילדיו, חבר קרוב של בתו. מגיני ג'קסון אומרים: הוא לא היה יכול להישאר כל כך קרוב אליו אם היה עובר התעללות מינית. אחרים אומרים, להפך, הוא לא יכול להודות בהתעללות מינית בגלל הקרבה הזאת והקשרים האלו. רשת הקורים הדוקה מדי.
התיאוריה השנייה והמעניינת היא שמקולי לא עבר התעללות בידי מייקל ג'קסון כי היה מפורסם בעצמו. ג'קסון לא היה אידיוט; הוא אמנם זיהה ילד עם משפחה מפוררת ששידר כמיהה לאהבה, אבל הילד הזה היה עשיר והוא היה סלב. יכול להיות שג'קסון הבין שיום אחד יעלו עליו, כי אי אפשר להתעלל מינית בעשרות (לפי ההערכה) ילדים בלי שמשהו ייצא מתישהו, אז הוא שמר ילד אחד (שניים, אם סופרים את קורי פלדמן המפורסם גם הוא) שבו לא נגע. הוא ידע שקאלקין הוא ילד בפרופיל גבוה - יתר הילדים היו אוסטרלים ודי תלושים - שחברות אפלטונית איתו תועיל לו בעתיד. ואם זה נכון, אז זה עבד. הרי קאלקין הציל את ג'קסון ב-2005.
התיאוריה השנייה הזו מפריכה את עדויות הראייה של עובדת משק הבית והשף בנוורלנד, וגם סותרת את הדפוס של ג'קסון עצמו – הוא הרי פיתח מערכות יחסים זוגיות עם ילדים. אחת כזאת התקיימה גם עם קאלקין, דווקא היא לא הייתה מינית? דווקא כאן הוא החזיק את עצמו? ובכלל, טוענים ברשת, הביטו בחיים של קאלקין: הם בדיוק כמו של רובסון וסייפצ'וק מ"נוורלנד". אנשים שלא מוצאים את עצמם, שתקועים עם אפלה שהם לא מצליחים לפתור, פרופיל של אישיות פוסט טראומטית מוחלטת. אבל לקאלקין יש הרבה סיבות להיות פוסט טראומטי שלא בהכרח כוללות התעללות מינית. אבא גרוע, למשל, או ילדות ככוכב-על. יש הרבה סיבות אפשריות לכך שהוא משובש גם בלי מייקל ג'קסון.
האופציה השלישית היא שקאלקין הוא היחיד שדובר אמת וכולם משקרים – מייקל ג'קסון לא אנס אף אחד. ממש כמו בתחילת שנות האלפיים, כשהילד מ"שכחו אותי בבית" מוטט את התביעה. הרי הטענה הראשית היא שכל המתלוננים משקרים בשביל כסף, ונחשו מה, היחיד שלא צריך כסף ממש במקרה לא נאנס. מסקנה: הוא דובר אמת כי הוא היחיד בלי אינטרס. זו טענה בעייתית מהרבה בחינות, גם כי לא למסגר את עצמו כקורבן התעללות מינית זה אינטרס רגשי ונפשי חזק לפחות כמו כסף, וגם כי כשצופים ב"לעזוב את נוורלנד", בלתי אפשרי לא להאמין למתלוננים.
סביר להניח שהגל הזה יחלוף בתוך כמה שבועות, אולי אפילו פחות. אנשים יעברו לפרשייה המסעירה הבאה, קאלקין יוכל לשוב לחייו השקטים והנעימים. כי הקרב הזה, על האמונה, כבר הוכרע בלעדיו. כשג'קסון מוחרם מתחנות רדיו, מפרקים של הסימפסונס ומחנויות, כבר ברור שאנשים בחרו להאמין. ההתמודדות של קאלקין, אם היא בכלל נדרשת, תיעשה בזמן ומקום שלה. זה לא מסוג הדברים שאפשר או שצריך להאיץ, אלא כאלו שמגיעים בשלב כלשהו. לפעמים כשמבינים שחייבים לשחרר בשביל חיים שראוי לחיותם, לפעמים כי סתם מתפתחת בשלות ולפעמים כשנולד ילד. פתאום יש לך משהו נורא חשוב לשמור עליו, ופתאום אין לך ברירה אלא לעבור ילדות מחדש. כולל את זאת שלך.