ב-6 באוקטובר הסתובבה מאמנת הכושר ליקי רוזנברג מיכאלי בידיעה ברורה ומצמיתה שמשהו רע הולך לקרות. "אני סובלת מחרדות. אני מטופלת ולוקחת ציפרלקס כבר שלוש שנים, אבל זה לא היה זה. הרגשתי שמשהו רע הולך לקרות, מלחמה או פיגוע גדול".
באותם ימים הייתה ליקי עסוקה כולה בתכנון אירוע ה"ממוריז" הראשון שלה – ריטריט לנשים בהובלתה שיועד לסוף השבוע העוקב. בבוקר השבת השחורה היא התעוררה בשעה שש, מעט לפני שהמתקפה התחילה, ושלפה את הסלולרי, בכוונה להמשיך לעבוד על האירוע. "ואז שמעתי בום", היא נזכרת. "כששמעתי את הבום השני עבר לי בראש, 'איך ידעתי שמשהו רע הולך לקרות', ברמה שכמעט הקאתי מרוב שאמרתי, 'כמה אני מכשפה'. רצתי לחדר והערתי את הדר, בעלי, וכל מה שהיה לי בראש היה עדיין ה'ממוריז' בסוף השבוע הבא, כן?".
כמה היינו תמימים בשעות הראשונות. מה שהטריד אותנו היה מה יקרה עם ההופעה של ברונו מארס. איפה זה ואיפה אנחנו.
"פתחנו טלוויזיה והבנו שיש מלחמה. ישר התקשרנו לעמרי, האח של הדר, הוא איש הקשר שלנו להכל והוא בדיוק עבר לגור לידנו ברחוב, ככה שכבר שמענו את החריקה של הג'יפ שלו יוצא מהחניה. הוא אמר לנו, 'יצאתי'. אלה מקפיצים את עצמם, הם לא מחכים. צוות 100 של דובדבן, הם הכי מטורפים שיש שם, 'אני הולך לבדוק מה קורה, יש אירוע'. ואני, תראי את החשיבה שלי באותו רגע, כותבת לו, 'יש לי סוף שבוע על הראש, שמנו על זה המון כסף, אין מצב שמשהו דופק לי את זה'. ועמרי עונה לי, 'ליקי, יש משהו גדול'".
לא הצלחתי לקום לחבק אותו מרוב שהדם צנח לי
לקח זמן עד שליקי ובעלה, הדר מיכאלי, התחילו להבין את גודל האירוע. "התקשרנו לחברה של עמרי שתבוא להיות איתנו. היינו בבית, ראינו את החדשות המזוויעות והיינו כל הזמן בקשר עם עמרי. מבחינתנו עמרי היה כל יכול, לא הייתה קיימת בי אפילו טיפת דאגה. שום דבר לא פוגע בו, הרי הוא נפצע קשה ב'צוק איתן' וגם בג'נין הוא חטף, והשתקם. שלחתי לו הודעה, 'אולי תוותר? די, מספיק, אתה בן 35, אנחנו רוצים משפחה, שיהיו לך ילדים, די'. הוא ענה לי, 'ליקוש, ברק לא מכה שלוש פעמים'. זהו. זה המשפט שנשאר לי".
הסוף העצוב ידוע. רס"ם עמרי מיכאלי, שהיה בעל חברת סייבר עולמית ושקיבל את צל"ש הרמטכ"ל ב-2014, נפל בהיתקלות עם מחבלים בבית בכפר עזה. "הם נסעו בין הקיבוצים, הרגו מלא מחבלים בדרך, ואז הגיעו לשכונת הצעירים. הם נכנסו לבית של ניצן ליבשטיין, הבן של ראש המועצה, אופיר ליבשטיין, שנרצח גם הוא. עמרי כמובן נכנס ראשון, הם לא רצו להכניס רימון כי הם חשבו שיש שם אזרחים. איך שעמרי נכנס הוא קיבל צרור מלמטה עד למעלה. הוא נפל ואמר להם, 'חטפתי בבטן', ההוא מאחוריו נפל עליו והשניים מאחור זרקו רימון כדי שיוכלו למשוך את עמרי. החבר שלו היה בכזה אדרנלין למשוך ולהציל אותו, שהוא לא שם לב שהוא חטף באצבעות וברגל והוא לא הבין למה הוא לא מצליח למשוך אותו. בינתיים עלה עשן כבד, והם התחילו להיחנק, אבל אמרו, 'אנחנו לא משאירים את מיכאלי'. הם זרקו רימונים כי היו עוד מחבלים, והם הצליחו לחסל את המחבלים, ובזמן הזה מתברר שניצן קפץ מהחלון וניסה לברוח, אבל המחבלים תפסו אותו בדרך והרגו אותו. לפחות זה מה שעשה קצת טוב למיקי ורינה, ההורים של הדר ועמרי. הם ממש רצו לדעת אם היו אזרחים בבית".
"כן. וגם כשההודעה על הפציעה של עמרי הגיעה לשותף העסקי שלו, שבעצמו היה בלחימה באחד הקיבוצים, הוא לא היה יכול להילחם יותר כי ירד לו כל הדם בגוף. בדיעבד עמרי כאילו הציל אותו, והוא אומר, 'עמרי זה המלאך השומר שלי, אחרת הייתי נלחם והייתי מת'".
אחרי שנודע להם על הפציעה של אחיהם יצאו הדר ותום, האח הצעיר, למסע חיפושים אחרי עמרי בבתי החולים. "בתוך כל ההפגזות הם התחילו לזהות גופות, ברמה שאמרו להדר, 'תסתכל, אתה מוצא פה את אח שלך?'. היה כאוס מוחלט", מספרת ליקי. "באיזשהו שלב הדר הגיע הביתה להתקלח לפני שימשיך בחיפושים. הוא נכנס לחדר הארונות להתלבש, ומתיישב לו על הכתף פרפר. הדר עושה לפרפר, 'לך ממני, עוף מפה, אני לא רוצה אותך', ואז תום מתקשר אליו, צורח, 'הוא מת'. זיהו אותו לפי הקעקוע של הצוות שלו. בחמש וחצי בבוקר הרגשתי יד רועדת שמעירה אותי. הסתכלתי על הדר, והוא בוכה ולא אומר כלום, רק עושה לי עם הראש ככה. אני כזה, 'מה? מה?', והוא אומר לי, 'זה נגמר'".
איך הגבת ברגע הזה?
"אני כמעט התעלפתי, לא הצלחתי לקום לחבק אותו מרוב שהדם צנח לי. אבל תראי את הגבר הזה, הוא אמר לתום, 'אל תעלה הביתה עד שאני מגיע. אני מספר לאמא ואבא. ששום קצין לא ייכנס לשם'".
"הדר לקח את דון לחדר ואמר לו, 'אני רוצה לספר לך שאנחנו נמצאים במלחמה, ודוד עמרי הגיבור נהרג במלחמה והוא לא יחזור יותר. הוא לנצח יהיה הדוד שלך שאתה אוהב, אבל אין אותו יותר'. ואז דון יצא מהחדר עם הפרצוף הזה, עם הלשון של המבוכה, ואני מסתכלת עליו ואומרת לו, 'מה, מאמי? מה אבא אמר לך?', והוא אומר לי, 'אבא אמר שדוד עמרי מת והוא לא יחזור יותר ולנצח הוא יהיה איתי וישמור עליי והוא יהיה שם'. זה הכי מרסק", מספרת ליקי בבכי שהיא כבר לא מצליחה לעצור.
עכשיו יש לליקי זמן לעצור ולבכות, אבל בימים שאחרי קבלת הבשורה היה עליה להישאר אסופה ולתפקד. "לא יכולנו לקבור אותו כמעט חמישה ימים, בגלל המצב לא היו אישורי לוויות והגופה עוד לא עברה טוהרה. הדר נסע עם אמא שלו לזהות את עמרי במחנה שורה. הוא סיפר שבכניסה היו משאיות של גופות בשקים. משאיות. זה משוגע. לא נתנו לרינה להיכנס למרות שהיא אמא שלו, כי לפי ההלכה אסור לאישה להיכנס. היא רצתה לראות אותו, אבל בדיעבד היה עדיף ככה, כי עמרי היה מהמם אבל הוא לא היה נקי. הדר התקשר ואמר לי, 'הוא מסר לך נשיקה והוא היה הכי יפה שיש'. הדר הוא המלך שלי, באמת. איזה תעצומות נפש, איזו דבקות במטרה. אם הערצתי אותו עד 7 באוקטובר, אז עכשיו בכלל".
אחרי עבודה קשה הצליחה המשפחה להביא את עמרי לקבורה, ולליקי היה תפקיד משמעותי במאמץ המשותף. "הרמנו את כל המדינה על הרגליים. לא עניין אותי כלום, אמרתי, 'עבדתי קשה מאוד בחיים שלי בשביל קשרים, סליחה, מצטערת, גיסי נהרג בשביל המדינה, זה הזמן שלי להשתמש בהם'. למי לא פניתי? יאיר לפיד, בני גנץ, הגענו להכי בכירים והודענו להם, 'אתם עוזרים לנו להביא את עמרי לקבורה'. ביום רביעי בשעה שתיים וחצי קיבלנו אישור, והלוויה הייתה בחמש. לוויה קשה מאוד, אבל אופטימית. הדר כמובן עשה מרצ'נדייז והיו כובעים, כי הוא חולה מיתוג. יאיר לפיד הגיע ודיבר עליו כל כך יפה. הוא מכיר אותו ואנחנו חברים של הבן שלו, ולי היה נורא חשוב בשביל אבא של הדר שתגיע דמות מהממשלה שתיתן כבוד לעמרי. אבל חוץ מלפיד אף אחד לא הגיע. אפילו שלחתי הודעה באינסטגרם לביבי, כתבתי לו, 'אני חושבת שמישהו מהממשלה חייב להגיע, אחרת זה יהיה ביזיון'. הוא לא ענה לי עד היום".
אי אפשר לתפוס שהדאגות הכי גדולות שלך לפני כן היו מה יהיה מזג האוויר לאירוע "ממוריז" שתכננת.
"מי חשב שבמקום לנסוע לוויקנד של ריטריט מטורף, אנחנו נוסעים לבית הקברות וקוברים את עמרי? מה הסיכוי? עכשיו ממוריז, Memoriez, הפך להיות ממעמריז, Memomris. אני הולכת להנציח את עמרי בכל דרך אפשרית".
אם עמרי היה חטוף בעזה לא היינו עומדים בזה
פרט לשינוי שם המותג של הריטריט שלה, הוציאה ליקי לזכרו של עמרי גם ספר ילדים בשם "לחיים", שהודפס בדפוס בארי, וכל ההכנסות ממכירתו קודש להנצחת הגיס שנפל. "שלושה שבועות אחרי שעמרי נהרג לקחנו את דון בפעם הראשונה לבית הקברות. הוא היה הכי מקסים בעולם, הניח קלפי פוקימון על הקבר ואמר לעמרי שהקלפים שומרים עליו, שאנחנו מתגעגעים ושנבוא לבקר. העליתי את זה כסרטון לאינסטגרם וזה ממש הפך לוויראלי, ומתאמנת שלי שלחה לי איור של דון מניח קלפים על הקבר. דקה אחרי זה העיניים שלי נפלו על ספר ילדים, ואמרתי לעצמי, 'ליקי, את כותבת ספר ילדים'. טק. זאת אני, אני קודם מגשימה ואז אני חולמת".
זה נשמע מקסים, אבל ממתי את סופרת?
"לא, אני לא סופרת. ממש לא. חיפשתי סופרת מתחילה שתכתוב את זה איתי, מצאתי את התסריטאית ענת זאוברמן שהתאמנה אצלי פעם ונתתי לה את כל הפרטים היבשים שחשוב לי שיהיו בספר ואת מוסר ההשכל שרציתי, של איך להתמודד עם אובדן בצורה נעימה. תוך שבועיים היה לי ספר ילדים".
הרצון להנציח את החללים מעלה גם את סוגיית שאיבת הזרע. מה דעתך בנושא הזה? זה נושא שמעלה לא מעט שאלות מוסריות, כמו מי האמא של התינוק.
"אני חושבת ששאיבת זרע צריכה להיות הליך מקביל להוצאת כרטיס אדי. זה הדבר הכי בסיסי, שאמא תרצה המשכיות לילד שלה שנלחם בפאקינג עזה בשביל המדינה. זה הזכר היחידי שיש לה מהילד שלה, למה היא צריכה לבקש אישור להשתמש בו? אז בסדר, שיהיו חוקים, אבל שתהיה האופציה. הילד שמת לא היה הילד של הרב הזה ולא של הרב הזה ולא של אף אחד, הוא היה הילד של אמא שלו וזו זכותה להשתמש בזרע שלו. אם האמא רוצה לקחת ביצית ממישהי מחו"ל ולקחת פונדקאית וליצור ילד ושהיא תגדל אותו כאמא שלו, למה לא? אלו טובי בנינו, גם הכי חתיכים, איך לא נזכה לראות ילדים מהדברים האלה? ילדים מלח הארץ. איך זה יכול להיות? וזה כואב. באמת כואב הלב".
לעמרי הייתה בת זוג, הם חיו יחד ודיברו על חתונה וילדים. איך הקשר איתה עכשיו?
"בהתחלה זה היה מאוד אינטנסיבי. בהמשך רינה תפסה אותה ואמרה לה, 'אני יודעת שאת אוהבת אותו, אבל אני רוצה שתלכי ותכירי מישהו אחר, ואני מבטיחה לך שאני אעשה בייביסיטר על הילדים שלך'. אנחנו בקשר תמידי איתה, היא עדיין מתאמנת אצלנו, אבל זה לא אותו הדבר. אנחנו רוצים שהיא תמשיך בחיים שלה".
בשלב מסוים הצטרפה ליקי לסיור בעוטף עזה וביקרה במקום נפילתו של עמרי. "בסוף הסיור פגשנו את הדודה ואת האחיינים של גלי וזיו ברמן שחטופים בעזה. הסתכלתי על הילדה, בת 20 ושני הדודים שלה חטופים, וכל מה שיכולתי לחשוב עליו היה 'איזה מזל שעמרי הרוג ולא חטוף בעזה'. לא היינו מסוגלים כמשפחה לעמוד בדבר הזה".
נראה לי שהתקווה לקבל את הילד שלך בחזרה חזקה מהכל, אבל חוסר הוודאות בהחלט קשה מאוד.
"הדבר היחידי שיש לי בראש הוא משפחות החטופים. אני לא יכולה להבין איך הם נושמים, ואני כל הזמן אומרת, 'רינה מיכאלי, זה יישמע אולי הכי נורא שיש, אבל תגידי תודה שהבן שלך סיים את החיים שלו מהר ובידיים של הצוות שלו, שהם החברים הכי טובים שלו, שהוא שלם ושיש לך קבר ללכת ולבכות שם, ולא שאיזה מחבל חטף אותו לעזה, כי פה החיים שלך היו נגמרים'. הדר אמר שעמרי היה מצליח לברוח. איפה? אם עמרי היה נופל להם בידיים זה היה הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות להם, זה הדובדבן של הדובדבן של הצבא. ובכלל אין שיח על החיילים החטופים, אין בכלל דיבור, הם האחרונים ברשימה".
בריאיון הקודם דיברנו על דיכאון אחרי הלידה ועל האובדן של אביך. האבל החדש מחיה את הקשיים מהעבר?
"אני תמיד אומרת לכולם, 'הזמן עושה את שלו, ועם הזמן לומדים לחיות ליד הכאב, והזיכרון הופך להיות זיכרון מתוק'. ופתאום פה זה לא ככה, אני מתמודדת עם שכול ואובדן שאני לא מכירה. מעניין אותי אם הם נפגשו בשמיים ואם אבא שלי שומר עליו. תמיד כשמישהי מספרת לי על מוות של מישהו קרוב, אני אומרת, 'תדעי שיש לך שם מישהו שמראה לך את הדרך, וזו מתנה. הוא איתך בכל מקום'".
הבנו שאנחנו חייבים לחיות
בשלב כלשהו חייבת הייתה גם ליקי לחזור לשגרה שלה כמאמנת הראשית של שני מכוני הכושר שבבעלותה ובבעלות בעלה, ליקי'ס. למרות שלבני הזוג תוכניות להתרחבות העסק, הכוללות בין היתר פתיחה של בית ספר למאמנים – הדברים, מבחינתה, לא ישובו לעולם להיות כשהיו. "קיבלתי המון פרופורציות. אירוע כזה מזקק לך מי איתך באותו הרגע, מי לא מרפה ממך. זה שינה אותי, כי זה גם שינה מאוד את הדר. בכל החודש הראשון הדר לא היה בתפקוד ופתאום הכל נפל עליי, הייתי צריכה לדאוג למאמנות, ללו"ז, ופתאום הבנתי שאני יכולה לעשות את זה. אני אשת עסקים לא פראיירית. זה הוריד גם מהדר, כי הוא הבין שאני יכולה והוא מעריך אותי יותר".
קודם היית פחות מעורבת?
"לא ידעתי מה קורה בעסק. אני הייתי באה ועושה את האומנות שלי, אבל לא היה לי מושג כמה כסף יש לנו בחשבון הבנק. כשהייתי רואה את הדר לחוץ זה היה מלחיץ אותי, הייתי נהיית עצבנית ומתחילה לריב איתו – ופתאום עכשיו הדר ממש נרגע. כמובן שנינו מטופלים, גם טיפול זוגי, גם טיפול פסיכולוגי, אבל הוא הוריד הילוך. הבנו את משמעות החיים. הבנו שהכל יכול להיגמר בשנייה, שאנחנו חייבים לחיות. כמה שהייתי מחוברת למשפחה של הדר, הפכתי להיות מכלה לבת. המוות של עמרי בא לאחד את המשפחה. הדר נרגע והבין שיש לו מלאך ששומר עליו".
את מעלה לרשתות רגעי בכי, אבל גם רגעים מאוד שמחים. איך מתמודדים עם העליות והמורדות?
"קודם כל אני מאוד אוהבת לבכות ולהוציא. מתמודדים באמצעות עשייה. יש רגעים שאני תופסת את עצמי ואני אומרת, 'את לא מחוברת? עדיין יש חטופים. יש משפחות שמחכות לילדים שלהן, יש הפגנות. מה את פה מעלה לי סטורי של זה, מי את בכלל?'. מצד שני, מה אני יכולה לעשות? אני חייבת להמשיך את העסק שלי, אני חייבת להמשיך את החיים שלי. אף אחד במדינה לא יעזור לי".
רגע לפני 7 באוקטובר היה מסעיר לדבר איתך על נועה קירל, שעזבה את הסטודיו שלכם.
"די, נו. לא יקרה שאני אדבר על נועה קירל באותו משפט שאני מדברת על עמרי מיכאלי. אין סיכוי, אני לא שם. דברים השתנו מאז 7 באוקטובר, נכנסו לפרופורציות. אני מרגישה שהסיפור עם נועה קירל עכשיו זו בדיחה עליי, על עצמי. זו התעסקות מיותרת לחלוטין. לא קרה שום דבר רע בינינו, הכל באמת בסדר. היינו בקשר טוב, אבל כל אחת יכולה להמשיך בדרכה. זו בדיחה לדבר על זה עכשיו".
העזיבה של קירל קיבלה פרופורציות, אבל ברשתות החברתיות עסקו בחצי השנה האחרונה גם במשבר בחבורת ליקי'ס, הכוללת את ליקי ואת חברותיה הטובות שלומית מלכה, שביט ויזל, דר זוזובסקי ולירן כוהנר.
לא מזמן התפרסם שהתרחקתן בעקבות ריב עסקי בין אוהד בן נון, בעלה של שביט, ובין גיא גיאור, בעלה של לירן.
"בדיוק אתמול ישבנו וצחקנו על זה אני, דר ולירן. גיא ואוהד היו שותפים לפני שש שנים והם לא רבו, הם פשוט הפרידו את העסקים. הם ממש סבבה, זה ממש לא נכון. פשוט תמיד בתוך חבורות יש את החברות היותר טובות, בסופו של דבר אנחנו חמש בנות. דר ושלומית חיות ביחד בניו יורק אז הן מן הסתם הרבה יותר קרובות. אני ולירן גרות אחת ליד השנייה ושביט עזבה את הארץ לקפריסין, אז דברים קורים, לא משהו ספציפי. לפעמים אתה חבר יותר, לפעמים פחות, לפעמים בחיים מה שהתאים לך בתקופה מסוימת לא מתאים לך אחרי זה, וזה יכול פתאום לחזור. אנחנו עדיין החברות הכי טובות, יש לנו את הקבוצה שלנו בוואטסאפ, ואם את רוצה לראות הוכחות, היא פעילה".
בכל זאת, את היית בחתונה של האח של שביט, ולירן לא.
"אני ושביט מאוד מאוד-מאוד קרובות, זה ידוע, וזה לא שלירן לא הוזמנה לחתונה. היא הוזמנה, אבל כנראה משהו לא התאים לה, אמצע השבוע, רחוק, לא יודעת מה הייתה הסיבה. זה לא שאם עכשיו ניפגש כולנו אנחנו לא נהיה החברות הכי טובות ונעשה צחוקים. אנחנו מתכננות חופשה ביחד, מתכננות לנסוע לפרמיירה של דר בספטמבר. הקבוצה הזאת יותר מדי חזקה בשביל שנוותר עליה, לכל אחת שם יש את הכוח שהיא נותנת לקבוצה. אנחנו מאוהבות אחת בשנייה".
צילום: שי פרנקו | סטיילינג: נופר נוריאל | איפור: נועה לוי | שיער: דור קלדרון | הפקה: טל פוליטי