לפני שנה דין מירושניקוב התקשה לצאת מהבית. העונה הראשונה של תאג"ד הייתה מאחוריו, פולמון לפניו והביקוש לסלפי איתו זינק. הוא הצטלם עם מי שרצה, החליף חיבוקים ונשיקות והלך לעבודתו החדשה: מוכר בחנות קורקינטים. "עבדתי שם שלושה חודשים כי היו לי בעיות כספיות מאוד גדולות. ילדים נכנסו לחנות ואמרו לי 'זה העסק החדש שלך?', כי זה מה שחושבים עליך כשאתה מצליח, שבעצם אתה פותח עסקים. לא התביישתי בזה. מצד שני, אתה הולך ברחוב ושואלים אותך מתי הסדרה הבאה שלך וחושבים שאתה מיליונר. זו הייתה שנה קשה ונכנסתי לכל מיני דיכאונות מכל מיני סיבות".
איך שחקן שעשה שתי סדרות מגיע למצב של בעיה כלכלית?
"הרווחתי הרבה כסף ונכנסתי לעולם העצמאיים מבלי לדעת כמה זה קשה. אחרי שנה של עבודה רואת-החשבון שלי מתקשרת ואומרת שהיא מוציאה לי חשבונית של עשרות אלפי שקלים על מסים ועל ביטוח לאומי. אף אחד לא מכין אותך שצריך לשלם להם כל כך הרבה. איבדתי המון כסף ומצאתי את עצמי עם הוצאות שכירות על דירה בתל אביב, אוכל, חשבונות וחתול. אני גם יוצא ואני חייב להתלבש יפה, כי אם לא אז ישאלו למה אני נראה ככה.
"פתאום גם נכנסתי למינוס בבנק. בחיים שלי לא הייתי במינוס. ולא ידעתי מה לעשות. התחילו לי כאבי ראש נוראיים. מיגרנות וסחרחרות, דיכאונות שגרמו לי לאכול כאפה על עצמי. חוץ מזה, סבא שלי, שהיה קרוב אלי, היה במצב לא טוב, והיה לי גם משבר גדול מול אח שלי שגר בלאס וגאס. נתתי לו כסף מהחסכונות שלי להשקיע במניות והוא הפסיד הכל ופחד לספר לי. סלחתי לו אבל אני לא שוכח".
"אני לא עושה יותר משישה סרטוני וידאו ביום"
מירושניקוב לא נאחז בתדמית המצליחן כפי שאולי מצופה ממנו. הוא מספר בגילוי לב על מאמציו להפוך לישראלי; על ברית המילה שעבר בגיל תשע; הגיוס לשייטת והטראומה מהפציעה שאת הדיה הוא מרגיש עד היום. "היו לי כל כך הרבה כאבי ראש שחשבתי שיש לי סרטן. עשיתי את כל הבדיקות האפשריות ולא מצאו כלום. הלכתי לפסיכולוג ולפסיכיאטר והוא גרם לי להבין שהכאבים קשורים למצב הנפשי שהייתי בו וגם לפציעה שלי מהצבא. מצאתי את עצמי יושב בבית על הספה, ובלי שום סיבה התחילו לי דפיקות לב וכאבים בכל מיני מקומות בגוף. הייתי יוצא עם חברים ופתאום לא הייתי מרגיש טוב וחוזר הביתה. הכל יצא בבום. התחלתי לחשוב על מכתבי פרידה ולהגיד תודות לאנשים שאני אוהב".
לא היה קשה לך בתקופה הזאת להמשיך לחייך ולעשות סלפי?
"זה היה קשה כשילדים בני 13 אומרים לך שאתה גאון ואתה צריך להצטלם איתם ולהראות שהכל בסדר. אני לא אוהב להגיד לא לצילומים. זו מתנה שאני יכול לתת לאנשים שאוהבים אותי. לפעמים זה מוציא אותי מהפוקוס של המשימה שאני צריך לעשות, כמו קניות וסידורים אחרים. היו גם מקרים שסירבתי. נניח באילת. לפני כמה חודשים ואמא אחת עצרה אותי עם הילדים שלה במכונית ורצתה שנצטלם. התנצלתי ואמרתי לה שאני ממהר, והיא נתנה לי מבט כזה שהרגשתי ממש רע. שנייה אחרי קיבלתי מהבת הודעה באינסטגרם והיא כתבה 'מה אתה משחק אותה רק רצינו להצטלם איתך'. שאלתי אותה מה הפייסבוק שלה וצילמתי לה בווידאו ברכה ממני. הרגשתי טוב אחר כך".
חשוב לך לא לסדוק את התדמית שלך?
"זה לא שאני מנסה להשביע את הרצון של כולם, אבל אם אני יכול לשמח - אז אני רוצה. אני לא ראש ממשלה אבל אני מרגיש שחלק מהתפקיד שלי כדמות ציבורית זה להנחיל ערכים לבני נוער. אז חלק מזה בעיני זה להצטלם. לא להיות זונת תמונות אבל כשאני יכול, אז כן. יש לי חוק שאני לא עושה יותר משישה סרטוני וידאו ביום. כשאני מגיע למכסה אני אומר למי שמבקש שהייתי שמח לעשות אבל שיש לי חוק שאני לא עובר אותו".
"אמרתי לסוכן שלי שאני הולך לעשות את הצבא הכי מטורף בעולם"
דין מירושניקוב (29) נולד באוקראינה. בגיל חמש הוריו התגרשו, ורק בשנים האחרונות חידש את הקשר עם אביו. בגיל תשע עלה עם אמו לארץ. בתחילה הגיעו לאשדוד כדי להיות קרובים לסבא וסבתא, ואז עברו לרעננה כדי לפתח את קריירת הספורט שלו בקפיצת טרמפולינה מקצועית. אחרי התיכון התגייס לשייטת, אבל נפצע במהלך מבצע חשאי. הוא עבר מספר ניתוחים וכמעט איבד את ראייתו בעין ימין.
במשך כל השנים הללו מירושניקוב עבד קשה כדי למחוק כל זכר לקיומו של העולה החדש עם הנקניק והגבינה בסנדוויץ''. "הגעתי לבית ספר ביום הראשון עם חליפה מוזרה וילדים צחקו עלי. לא ידעתי כל מיני מילים והיה לי מבטא. כל מי שאמר לי רוסי מסריח קיבל אגרוף. כדי שהריש שלי כדי שלא תישמע רוסית, הייתי מגרגר מים כי ראיתי בטלוויזיה שזה עוזר. זה באמת עבד והיא הפכה לגרונית".
ברית ובר-מצווה אלו דברים שהיה לך חשוב לעשות?
"ברית עשיתי בגיל תשע. אני זוכר את עצמי בהדסה עין כרם מגיע לניתוח. עשו לי הרדמה מקומית, התחילו להגיד לי כל מיני תפילות ואז שמעתי את המספריים חותכים. אחרי הניתוח היה לא נעים. זה גיל שאתה מתחיל להתרגש מנשיקות בסרטים. יש לך תפרים וזה לא נעים. אבל עברתי את זה והוא בסדר. בר-מצווה היה לי גם חשוב לעשות. כולם עשו בכיתה אז רציתי גם. אבל אם לא הייתי מבקש זה לא היה קורה".
בגיל 15 שינית את השם מדימה לדין מרטין. זה היה קשור למאבק הזה להיות כמו כולם?
"בניגוד לאשדוד, ברעננה לא פגשתי ילדים שידעו רוסית. זה הכריח אותי ללמוד מהר עברית כדי למצוא חברים - ובדיעבד זה היה טוב. השם בעיקר היה מה שהסגיר. שלפני ששיניתי אותו פגשתי מישהי במסיבה. החלפנו טלפונים ואז היא שאלה איך קוראים לי. אמרתי לה 'דימה'. היא אמרה 'אתה בכלל לא נראה רוסי'. הבנתי שהשם שורף אותי כל הזמן. בכיתה י' כולם מסביבי אמרו לי שאני חתיך ושכדאי לי לעשות בוק. אז החלטתי לנסות להיות דוגמן. הלכתי לסוכן והוא המליץ לי לשנות את השם אז קפצתי על ההזדמנות".
ולשייטת התגייסת מאותן סיבות?
"רציתי להוכיח שאני יותר ישראלי, אבל הבנתי את זה רק בדיעבד. בתחילת י"ב הגיעו לתיכון שני חבר'ה שהיו בשייטת. ראיתי שכולם מתלהבים מהם אז החלטתי שאני מנסה. הלכתי לגיבוש ובמקביל עשיתי מלא אודישנים. כשהודיעו לי שהתקבלתי לשייטת אמרתי 'לאן הכנסתי את עצמי, אני בכלל הולך להיות שחקן'. לא ידעתי כלום על הצבא. עשיתי קמפיינים ועפתי על עצמי. שבוע לפני הגיוס הודיעו לי שלא קיבלתי את התפקיד בסדרה "האי" שנבחנתי עבורו, עוז זהבי קיבל. התעצבנתי שלא הצלחתי ואמרתי לסוכן שלי שאני הולך לעשות את הצבא הכי מטורף בעולם. בשירות הייתה לי תדמית של הדוגמן שאוהב מצלמות. קראו לי 'ויקה מהישרדות' כי אחד המפקדים אמר שאני יפה כמוה. לאט לאט הבנתי לאן הגעתי".
מתי חזרת להיות דין מירושניקוב?
"בצבא שיניתי שוב כי התביישתי בעצמי. זה היה סוף מסלול ואמא שלי חשבה שדין מרטין זה שם במה. היא לא ידעה ששיניתי אותו גם בתעודת זהות. בטקס סיום מגיעים המשפחות ומביאים להן תעודת סיום. לפני שקראו לאמא שלי הבנתי שהולכים לקרוא לגברת מרטין אז ביקשתי מהר מהמפקד שלי שיקרא לה בשם הפרטי שלה. הוא עשה את זה אבל היא קלטה את השם בתעודה ותקעה בי מבט. יום אחרי הלכתי למשרד הפנים ושיניתי בחזרה".
יש דברים בישראליות שלא נטמעו בך עד הסוף?
"כל מיני דברים מהחינוך. הכינוי שחברים נתנו לי זה 'קבעת' כי כשהם היו מאחרים הייתי אומר להם 'אבל קבענו אחי'. זה מגיע מהתרבות הרוסית והאוקראינית. זו תרבות שחשוב להיות בה רציני לגבי דברים מסוימים וזמנים למשל. גם בנראות. נניח להשקה של פולמון (א'-ד', 20:45, HOT בידור ישראלי) באתי בחליפה כי זה נראה לי יותר מתאים ומכבד מאשר לבוא בסתם בבגדים".
"בפולמון ראו אותי באמת. ראו את דין הגבר הסקסי והחתיך"
אחרי שתי סדרות טלוויזיה, וקמפיין לזיפ כפרזנטור, התפקיד החדש של מירושניקוב הוא במחזמר "צבא השמיים", אגדה יהודית שמתרחשת במאה ה-19 ומספרת על צבא של קבצנים. בהצגה הוא מגלם את אחד התפקידים הראשיים לצידה של הילה סעדה וזוכה לכבוד מהבמאי, אורי פסטר, שמסביר לכולם שבאו לראיין אותו כי הוא הכוכב של ההצגה.
"אורי אוהב לעשות לי פדיחות. ביום הראשון של החזרות הוא הציג אותי מול כולם כ'דין החבר של שירן סנדל. כוכב גדול שיעזור לנו בפרסום'. הוא הזמין אותי לאודישן בתקופה שקמתי בבוקר בלי שום מטרה, ובסופו של דבר גם הגדיל לי את התפקיד, כי במקור הדמות שלי הייתה אמורה למות באמצע. אין בעולם התאטרון הרבה כסף אבל לא עושים את זה בשביל זה". "צבא השמיים" יוצג בקרוב במסגרת "חג המחזמר" בפסטיבל בת ים.
לא רצית תפקיד טלוויזיוני עם הרבה יותר כסף בגלל מצבך הכלכלי?
"מאז שנכנסתי לטלוויזיה שחיפשתי דרך להיכנס לתאטרון. לא השלמתי שלוש שנות לימוד במשחק אז היה לי יותר קשה. צילומים לטלוויזיה קורים בפיקים. אתה מגיע להשקה של סדרה שלך ואתה עף לעננים. אתה חוטף סטירות. מזהים אותך ברחוב והכל, וזה מטורף. אבל לקבל את הכפיים כל יום כמו בהצגות זה משהו הרבה יותר בריא מאשר לקבל את זה ברחוב או בהשקות. זה מפחיד לחיות בפיקים האלה, אני חייב שגרה".
איך התמודדת באמת עם קהל המעריצים שפתאום נוצר לך?
"אחרי שפולמון שודרה הרגשתי שיותר מזהים אותי מתאג"ד. אולי גם בגלל שבתאג"ד היה לי שיער שונה ושיחקתי את פולצ'ק, דמות יותר מופנמת. זו דמות מטורפת והיא לנצח תהיה המקפצה שלי אבל בפולמון ראו אותי באמת. ראו את דין הגבר הסקסי והחתיך. משהו שבנות 12 יצעקו בגללו. האינסטגרם שלי קיבל קפיצה מטורפת. מחוץ לתל אביב אני לא יכול להיכנס לקניון בלי לשים כובע. עוצרים אותי כל רגע ומבקשים תמונות".
את ביטויים האהבה האלה שמירושניקוב מדבר עליהם אפשר למצוא גם בביתו. לשולחן בסלון מוצמדים פתקים שקיבל כמו, "בבקשה תתייג אותי בסטורי", או "לדין החתיך, אני חולה עליך אתה החיים שלי, האוויר שלי. היית מושלם בתאג"ד". מעל השיש תלויה תמונה גדולה של פולמון שעונתה השנייה משודרת בימים אלה, ועל הקיר תלויה גיטרה. בימים האלה הוא עובד על שיר שאותו כתב עם חברו יונתן בוסיק. השיר, הוא אומר, מסכם את חייו בעולם הדיגיטלי והסיבה שהחליט להוציא אותו היא כי אמרו לו באחד האודישנים שהוא לא שר מספיק טוב ("החלטתי לתקוף את זה מהצד השני ולהוציא שיר. זה יהיה שלאגר"). בדירה מסתובב גם החתול וולי, אבל הוא כבר לא היחידי שנהנה מתשומת ליבו.
איך אתה ושירן הכרתם?
"אנחנו מכירים שנים מחברים משותפים אבל אף פעם לא היה כלום. בקיץ ראיתי אותה באיזו מסיבה רוקדת ומקפצת ושאלתי אותה מה קורה. שתינו וככה הכרנו יותר. לא ידעתי לאן זה הולך. הייתי רווק עשיתי מה שרציתי ומאוד נהניתי מזה. לא חשבתי שיקרה משהו. פתאום אני מוצא את עצמי נוסע איתה לאילת, ישן איתה כמעט כל יום ומבלה איתה מלא. הסתרנו את זה בחודש הראשון. זוגיות מתוקשרת זה באסה".
למה?
"כי אני הולך להשקות של דברים שאני עושה ורוצה שהיא תבוא, נכון? והיא רוצה שאני אבוא כשהיא הולכת למשהו מהעבודה שלה, נכון? ואז בום יש כתבה, שדין ושירן מתחילים להימאס עלינו כי יוצאים לכל אירוע בביצה. או שלפני שבוע הלכנו לאיזו השקה והייתה מישהי שרצתה לראיין אותי. פתאום היא אומרת לי 'יש שמועה שאתה ושירן זה קטע יחצני'. עצרתי את הריאיון והם העלו את זה כווידאו. יש שמועה? תגידי מאיפה שמעת אותה. אני מאוד גאה במה שיש לי עם שירן ומאוד כיף לי איתה. מי ששאלה את זה לא יודעת עלינו כלום. זה מעצבן ומעליב".
אתה לא חושש שעם כל האייטמים והאהבה שאתה מקבל תעוף על עצמך יותר מדי?
"קל לעוף. להגיע למקום כזה ולא להבין. ראיתי אנשים שדורשים שיכניסו אותם בלי תור למקומות רק כי הם מפורסמים. לי אין בעיה. אני נהנה לעמוד בתור ולחכות קצת. אני לא מתבייש בזה אפילו שאומרים לי 'מה, דין מירושניקוב עומד בתור?' בטוח שגם אני חוטא בחטא ההיבריס אבל מאפס את עצמי מהר. אם אני מתעצבן בחזרות אני אומר לעצמי אתה לא דיווה. ראיתי לא מעט אנשים שכן מתנהגים ככה ושמים פס על אנשים אחרים. טוב שראיתי את זה. ככה אני יודע איך לא כדאי להתנהג".
צילום: רונן פדידה | סטיילינג: קרן נפתלי | איפור ושיער: רועי אוחיון | בגדים: מכנסיים, תחתונים, גופיה ונעליים: ZIP, מעיל פאצ'ים: דיסקוורד לפקטורי 54, ג'קט פרווה: קואץ 1941 לפקטורי 54. התמונות צולמו במלון מרקט האוס, רחוב בית האשל 5, יפו. www.atlas.co.il