"כל התינוקות היו עטופים בלבן ואני בוורוד, אז אמא שלי בחרה בי"

זה קרה באפריל האחרון. רוזנבלום ואמה השתתפו בתכנית "רצים הביתה", שמסייעת למשתתפים למצוא דירה, וקנו מול המצלמות דירה ב-2.6 מיליון שקל. "אלה המחירים בתל אביב, מה לעשות", אומרת רוזנבלום הבת. "שאלו מה התקציב, אמא שלי אמרה שלושה מיליון שקל. בסוף היא קנתה לי דירה במתחם מידטאון ליד עזריאלי, עם משכנתה שגם אני אשלם".

את תשלמי משכנתה?
"בטח. הדירה תהיה מוכנה כשאהיה בת 25, ואז תהיה לי רמה כלכלית משל עצמי ואני אוכל להשתתף בתשלומים. אני מתכוונת לעבוד קשה".

בעסק של אמא.
"כן. זה תמיד עניין אותי, תמיד ידעתי שאני ארש את העסק. אבל אנשים הם צרי עין, חושבים שאני בעניין של שופוני. זה ממש לא נכון. אני הכי לא טיפוס של שופוני, תראי את הפנטהאוז שלנו, פשוט, לא מנקר עיניים. והאמת, לא מזיז לי מה אומרים עליי. מאמא למדתי לא לקחת ללב. וגם להקשיב לאינטואיציות ולא להתבכיין. אז מדברים. שידברו".

"פעם חשבתי שכל החיים זה קומבינות, אבל כנראה שלא"

אכן, הבת של פנינה רוזנבלום ומשה חיים כבר בת 21; הזמן רץ כשמתאפרים. "רוצה ברונזר של פנינה רוזנבלום?", היא תוהה בקול, "יש לי איזה מאתיים, מאז שאמא הפסיקה לייצר איפור נשאר לי סטוק שאין לי מה לעשות איתו. אני מחלקת חופשי. הפסקנו לייצר איפור כי זה דורש כוח אדם, דיילות, כאב ראש".
גם מותג מוצרי התינוקות על שמה, "חן לתינוק", ירד מהמדפים מזמן; "אני כבר לא תינוקת", היא מציינת, "כשגדלתי הלך המותג. היום יש לנו שמפו, מרכך, מסיכות לשיער, ג'ל, קרם ידיים וקרם גוף. אני משתמשת רק בקרם גוף של פנינה רוזנבלום".

ואם בא לך לשים קרם אחר?
"אין כזה דבר! זה קרם שאני רגילה אליו מאז שנולדתי, אין לי מושג איזה ריח יש לקרמים אחרים".

פרזנטורית של אמא שלך עד הסוף.
"ברור. אני ניגשת לכל אחד – 'תריח, תריח', ואז שואלים אותי מה זה. בכלל, קרם גוף זה חובה. לפי דעתי כל בחורה צריכה לשים קרם גוף של פנינה רוזנבלום, הוורוד עם הפקק הירוק. ו- 21 שנה אני חופפת עם אותו שמפו ואותו מרכך. אמא שלי לא הרשתה לנו להכניס הביתה שמפו ומרכך אחרים".

תקשיבי, זה קצת הזוי.
"לא מוציאה שקל על שמפו! זה העסק שלי, הפרנסה שלי. אולי בבתי מלון אני חופפת בשמפו שיש שם, אבל אני סובלת מכל רגע. זה עושה קשרים. את יודעת שכשהייתי קטנה, בכיתה ז' או ח', כשלאמא שלי היה עדיין איפור, לא הייתי נכנסת לחנויות של איפור? הייתי הולכת עם חברות לקניון וכולן היו נכנסות למאק, ואני הייתי נשארת בחוץ. יש לי כבוד לעסק שלי".

של אמא שלך.
"העסק של אמא שלי הוא העסק שלי. מאז שאני ילדה קטנה, החלום שלי זה לרשת את העסק של אמא".

והנה זה קורה: לא מזמן הכריזה פנינה רוזנבלום שבתה חן, היורשת הרשמית, נכנסת לעסקיה. עכשיו רוזנבלום ג'וניור אחראית על הפייסבוק של החברה ועל הפקת המסיבות של אתר הפנויים-פנויות החדש שהקימה אמא; "פעם בחודשיים אנחנו עושים מסיבה במועדון המורפיום בתל אביב, אנשים מתקרחנים שם שאת לא מבינה", היא צוחקת. "במיוחד המבוגרים, הם עפים שם".

אבל בעצם, עם כל הרשתות החברתיות והאפליקציות, מי צריך אתר היכרויות היום?
"אנשים שלא יודעים להסתדר עם טינדר ופייסבוק וצריכים מישהו שיתווך. לכי תסמכי על טינדר, יש היום הרבה זבל בחוץ. פה זה אתר עם אבא ואמא, אתה יודע שזה רציני, שמישהו דואג לך".

תגידי, לא קצת מפחיד להיכנס לעסקים של אמא בגיל כל כך צעיר?
"לא. אני צריכה מסגרת, צריכה לעבוד קשה. ואני אלמד. עכשיו אני לומדת למכינה לקראת לימודי מנהל עסקים בבינתחומי. צריכה לשפר בגרות במתמטיקה".

אמא שלך לא יכולה להפעיל קשרים, שיקבלו אותך ללימודים בלי מכינה?
"גם אני פעם חשבתי שכל החיים זה קומבינות, אבל כנראה שלא תמיד זה עובד ככה".

"חני, השמנת"

אנחנו נפגשות בפנטהאוז מרווח בצפון תל אביב, בו מתגוררת חן עם אמא פנינה ובעלה רוני סימנוביץ', עם אחיה החייל גל, ועם הכלבים נינט ונוני. היא למדה בתיכון אליאנס ברמת אביב ("5 יחידות צרפתית!"), אחר כך עשתה "טיול של אחרי תיכון" לברצלונה, עם חברות. בצבא הייתה ספרנית: "המקצוע הכי הזוי שיש", היא מתחלחלת, "הייתי אחראית על ספרי מודיעין וספרים צבאיים, חוזרת הביתה בשמונה בערב ולמחרת מתייצבת בשמונה בבוקר".

שם הכירה את עידו, חייל בן גילה, שאיתו היא יוצאת בשנה האחרונה. "זה קשר מורכב, חבר ראשון, אהבה שאי אפשר להסביר", היא מתארת. "מה שטוב, שהוא מסתדר מצוין עם אמא שלי. הם חולים אחד על השני, ואמא שלי לא מאשרת כל אחד. אם מישהו לא בא לה טוב בעין, אני לא יכולה להכניס אותו הביתה. היא חייבת לתת אישור".

ואת מקשיבה לה בעניינים האלה?
"מה לעשות, צריך להקשיב לאמא. היא מבינה משהו בחיים".

מעניין אותי אם זה שאת הבת של פנינה רוזנבלום מרתיע בנים, או אולי דווקא מקרב אותם?
"בטוח שיש כאלה שנרתעים, ברור. אבל זה בא בתקופות – לפעמים מתחילים הרבה ולפעמים בכלל לא. כל החיים אני הבת של פנינה, אז אני לא מכירה משהו אחר. אני רגילה ללכת איתה ושעוצרים אותנו כל הזמן. גם יש כאלה שמתערבים עליי אם אני הבת של פנינה, ואז הם ניגשים אליי לשאול. בגדול זה כיף שיש אהבה של קהל".

בניגוד לטוקבקיסטים, נגיד, שקצת מתקשים לפרגן על זה שקיבלת מכונית בגיל 18 ודירה בגיל 21.
"קודם כל, אני משתדלת לא לקרוא טוקבקים, לא מתעסקת בזה. רגע, את מתכוונת נגיד לזה שאמרו עליי שיש לי ניתוח אף מכוער?".

למשל.
"אז תשמעי, אם לפני הניתוח היו אומרים שיש לי אף מכוער, הייתי נפגעת. כי באמת היה לי אף מכוער, שמן כזה. בתור תינוקת לא ראו פרצוף בכלל, רק אף, שאלוהים ישמור, לא יכולתי לחיות עם האף הזה. הייתי מסתכלת על עצמי ואומרת, וואיי, איזה מכוערת אני. אז רציתי לעשות ניתוח ואמא שלי תמכה בי מאוד ועכשיו אני מאוהבת באף שלי אז איך אני יכולה להיעלב? שיירדו לי על האף, לא מזיז לי, אני הכי שלמה איתו".

ועדיין, לא פשוט לחיות עם אמא שהיא מודל יופי.
"זה לא תמיד פשוט", מהנהנת חן, "אבל אני גם לא מנסה להשתוות אליה. פנינה רוזנבלום זאת פנינה רוזנבלום, והיא רק משתבחת עם השנים".

איך, בעצם?
"היא מאוד שומרת על עצמה: לא נחשפת לשמש, שמה קרמים כל הזמן, יודעת להוריד את האיפור. ותזונה נכונה, וספורט עם מאמן אישי פעמיים בשבוע, ובלי פחמימות. הלוואי שאני איראה ככה בגיל שלה. והיא שומרת גם עליי, דרך אגב. אם נגיד אני משמינה, היא הראשונה שאומרת לי. את יודעת כמה עליתי בצבא? איזה שמונה-תשע קילו. לא יכולתי להסתובב ברחוב. אמא אמרה לי – חני, השמנת. אז לקחתי את עצמי בידיים. עכשיו אני שומרת: ספורט ארבע פעמים בשבוע, TRX, ריצות, הליכות בחוץ. ואני שומרת על אוכל, בלי פחמימות. לא כדאי".

"אני מתה על אלהים"

בערך כאן אמא פנינה מציצה בדלת: "הי, מה נשמע?", היא מפטירה ומיד פוקדת: "חני, בואי חמש דקות, תראי אם השמלה טובה עליי".

כעבור כמה דקות חן חוזרת: "אמא הולכת לתערוכה של הסופרפארם, רצתה לשים נעליים לא מתאימות בכלל, נראתה כמו נערת פרחים. החלפתי לה נעליים".

תגידי, יוצא לך לחשוב לפעמים – וואלה, כמה מזל היה לי שדווקא פנינה רוזנבלום אימצה אותי?
"בטח. אני ברת מזל ואני מודה על זה כל יום לאלוהים. הרי אם לא אמא שלי, הייתי היום זרוקה באיזה חור באוקראינה, רעבה ללחם. את יודעת מה קורה שם לאנשים? הרבה פעמים אמא שלי רצתה להטיס אותי לאוקראינה, לראות איך הם חיים שם. יש שם עוני נורא, והבנות שם מידרדרות לדברים מזעזעים כי אין שם כסף".

על הוריה הביולוגיים היא מעדיפה לא לדעת: "לא מעניין אותי" היא חורצת. "ההורים שלי לא מגבילים אותי, מבחינתם אני יכולה לפתוח את התיק אם בא לי. אבל לא בא לי. אני רק יודעת שאמא ואבא שלי, פנינה ומשה, טסו לאוקראינה והגיעו לבית החולים שהייתי בו. באוקראינה נוטשים המון ילדים, יש שם רעב גדול, הרבה בתי יתומים. וכל התינוקות היו עטופים בלבן, ואני הייתי עטופה בוורוד. אז אמא שלי הזדהתה עם הצבע ובחרה אותי מבין כל הילדים שהיו שם. הגעתי לארץ בגיל חודש וזהו, אני לא זוכרת כלום. מבחינתי נולדתי בארץ, אני לא רואה את עצמי מאומצת בכלל, לא מרגישה שהשורשים שלי במקום אחר או משהו. אין לי הורים אחרים".

את כועסת על אמך הביולוגית שנטשה אותך?
"לא. היא לא מעניינת אותי. תשמעי, הייתה לי תקופה שקצת הסתקרנתי, כשהייתי קטנה. אבל כשאתה מתבגר עם הזמן אתה מבין שאם אתה אוהב את החיים ומסופק מהם, אתה לא צריך ללכת לחפש דברים. כל החיים ידעתי שאני מאומצת, אז מה. אין בי שום כעס, יש בי רק תודה גדולה לאלוהים. אני אוהבת את אלוהים. מתה עליו".

מה הוא עושה היום?
"יש לו גן ילדים שהוא הקים והוא מנהל אותו, ואשתו היא הגננת הראשית. יש לו שלושה ילדים שהם האחים שלי לכל דבר, הבן הקטן שלו בא לפה הרבה ואנחנו משחקים בסוני ולוקחים אותו לסרטים והוא אוכל אצלנו, אמא שלי מקבלת אותו בהכי הרבה אהבה בעולם".

איך היחסים של ההורים? הם חברים טובים או מדברים רק בעניינים שקשורים לילדים?
"רק במה שקשור לילדים".

ההורים שלך התחתנו והתגרשו פעמיים. איך זה הרגיש לך בתור ילדה?
"בפעם הראשונה היה לי קשה בעיקר כי לא הבנתי מה זה בכלל, גירושים. זה לא כמו היום, שכולם מתגרשים. בשנות התשעים הייתי בין הבודדים בכיתה שההורים שלהם התגרשו, וגם הייתי מאוד מופתעת כי זה לא שהיו מריבות בבית, מבחינתי זה היה ממש פתאומי. אז הייתה, את יודעת, השיחה הרגילה: 'אנחנו מתגרשים אבל ממשיכים לאהוב אותך', וכל זה. ואז אחרי כמה חודשים הם התחתנו שוב, ובתור ילדה זה היה חלום שהתגשם. כל ילד שההורים שלו מתגרשים רוצה שהם יחזרו. אבל הנישואים השניים החזיקו רק כמה חודשים. זה לא עבד להם. תראי, כשלא טוב אז עוזבים. גם את זה למדתי מאמא".

ומה עוד?
"שצריך לעבוד קשה. אני לא יושבת רגל על רגל ואומרת – איזה כיף לי. יש לי שאיפות, אני רוצה להוכיח את עצמי ובהמשך גם לפתוח משהו משל עצמי. 'פנינה רוזנבלום' זה המותג, אבל חשבתי על חברת-בת של מזון בריאות. זה החלום שלי. ואני גם מסתכלת על אמא שלי וכל הזמן לומדת ממנה. אנחנו חברות הכי טובות, מתייעצות אחת עם השנייה על הכל. היא מאוד מקשיבה לי. חוץ מזה, אני גם ממתנת אותה. אם היא משתוללת יותר מדי, אני מרגיעה".

מתי למשל?
"אתן לך דוגמה: נגיד כשהייתי בשטח עם סוכנים, והיא צעקה על המנהל של הסוכנים. בדיוק הייתי איתו בסיור – את יודעת, לבדוק שהכל בסדר בחנויות, שלא עובדים עלינו, שהמחירים טובים – והיא התעצבנה שהמוצר לא עומד במקום ופה ושם, אצלה הכל צריך להיות מתוקתק. עכשיו, אני מבינה אותה, אבל יש צורה להגיד דברים. אז הרגעתי אותה". 

איך?
"אני אומרת לה – 'אמא, תנוחי נו', והיא נרגעת. העובדים שלה מפחדים לגשת אליה אבל אני הבת שלה, יודעת איך לדבר איתה".

נראה לי שגם את פוחדת ממנה קצת.
"לא פוחדת. אבל יש יראה, בואי נגיד".

>> לכל כתבות המגזין