עינב בובליל, אמא לארבעה, לא ציפתה ולא רצתה להיכנס להיריון בפעם החמישית. "זה הגיע בשיא ההפתעה. אני תכננתי קיץ מהאגדות, כן? סגרתי מיקונוס, סגרתי איביזה, סימנתי חופש ביומן. רציתי קיץ של ריבועים בבטן, בגדי ים, מסיבות, אלכוהול, אבל איפה אני איפה התכנונים. מהמיטה לשירותים להקיא ובחזרה למיטה. סמרטוט, שבר כלי. תביני, אני על מיליון אחוז עשייה ופתאום אני על אפס, והדיסוננס היה נורא. אני, שלא נכנסת למיטה לפני שתיים בלילה, בתשע וחצי כבר רדומה. שולחים לי הודעות וכלום, לא עונה לאף אחד. היו ימים שאפילו לא התקלחתי, ותביני, אצלי אין דבר כזה. אני נקייה בוקר צהריים וערב, פתאום לא טיפוח לא כלום. זה גמר אותי".
מאחורי בובליל ארבע לידות, שלוש מתוכן כללו ניתוחים קיסריים, האחרון שבהם לפני ארבע שנים. לפני כשנתיים עברה ניתוח פלסטי בבטן, מה שהפך את האפשרות של היריון חמישי לרחוקה מהעין שלה ושל אלי, בעלה. "מבחינתנו יש לנו בן ושלוש בנות, סגרנו את הבסטה. שהקדוש ברוך הוא יתן למי שרוצה, אני את שלי עשיתי. כשילדתי את יוסף הרופא אמר לי רגע לפני שנכנסתי לניתוח שזהו, לא להביא עוד ילדים. אמרתי לו 'בטח, רק שאצא בשלום מהניתוח. יש לי ארבעה ילדים, שיהיו בריאים, אני סיימתי'. ככה שמרתי שלוש וחצי שנים, ואז זה בא".
ומה הרגשת?
"מועקה גדולה. הייתי בהלם. בכיתי, שוב הלם, ושוב בכיתי. התקשרתי לאמא שלי והיא נכנסה ללחץ, כי היא ידעה שזו סכנה עבורי, ועם כל הכבוד – עדיף אמא חיה ונושמת על עוד ילד. אני אחרי שלושה ניתוחים קיסריים, מתיחת בטן עם קשירת שרירים. הרופא שלי אמר לי 'עינב, אם היית אומרת לי שאת חייבת את הילד הזה אז הייתי אומר לך תתאבדי על זה. אבל אם הייתי במקומך, הייתי שוקל לעשות הפסקת היריון'".
הוקל לך?
"מצד אחד כן, ומצד שני הסתכלתי על הילדים שלי ואמרתי לעצמי 'איך אני הולכת להפיל דבר כזה שנמצא בתוכי?'. נכון שזה רק רירית בשלב הזה, אין דופק, אין כלום, אבל מזה מתפתח ילד. אני רואה פה את ארבעת האוצרות שלי, איך אני אעשה דבר כזה? התייעצתי עם הרב שלי, כבוד הרב רבי יאשיהו פינטו, שכל מה שהוא אומר לי זה מבחינתי קודש קודשים. הוא לא עזב את זה כמה ימים. הוא שם את הכל בצד - רק עינב בובליל. הוא התייעץ עם פרופסורים, דיבר עם הרופא שלי, שאל רבנים נוספים, בדק בהלכות, ואז הוא אמר לי 'עינב, אני סמוך ובטוח שתמשיכי את ההיריון הזה והכל יהיה בסדר. לא לחשוב רע, לא להגיד דברים שליליים, הכל יהיה בסדר'".
יש אנשים שיקחו קשה את זה שהעדפת את הרב על הרופא.
"קודם כל, הם דיברו ביניהם. אבל מהרגע הראשון אמרתי שמה שהרב יגיד לי אני אעשה. כשהוא התקשר אליי בדיוק הייתי אצל כלה שאיפרתי, נכנסתי לשירותים לשמוע אותו ואחר כך בכיתי את נשמתי איזה חמש דקות, בכי של התפרקות. בכיתי בשקט כי אני בשירותים במלון ובואי, אני לא מעניינת אותה. עם כל הכבוד, באתי לשמח כלה - אני לא יוצאת בוכייה. אז ניגבתי את הפנים, שמתי עליי את המסכה של החמודה-מתוקה שמשמחת ועומדת ועובדת, יצאתי והמשכתי לעבוד".
ואחר כך? איך הרגשת?
"הרגשתי נורא וגם ריחמתי על עצמי, והאמת היא שממש נתתי לעצמי לשקוע בזה. כי מה, עכשיו אני אלחם בזה? היו ימים שהתעקשתי וקמתי ועשיתי וצילמתי תוכן, אבל העוקבות שלי כולן שמו לב. הבת הגדולה שלי אמרה לי 'מה, אמא, ככה זה היריון?', ואמרתי לה 'כן חיים שלי, את רואה כמה אישה סובלת כדי להביא ילדים לעולם?'. אחרי חודש התחילו לי דימומים והלכתי לבדיקת אולטרסאונד אצל הרופא, ופתאום ראיתי ילד. ראש, רגליים, ידיים. פתאום קלטתי שזה באמת, ואמרתי לעצמי – טוב, זה אכן קורה. הוא בבטן שלך, ואת צריכה לקום בשבילו ובשביל שאר הילדים שלך, ותמשיכי בחיים. עברת דברים יותר קשים, את תעברי גם את זה".
אין לי דקה של רוגע
בובליל (37) ואני נפגשות ביום ראשון בשעה תשע וחצי בבוקר. זה הזמן היחיד שעוד נותר פנוי ביומן שלה, גם בתקופת ההיריון. זהו הבוקר הראשון לשביתה במערכת החינוך, ובובליל, יחד עם ארבעה ילדים בבית ובת אחת בבטן, מנסה לעמוד בקצב של עצמה. "הכל מתוזמן לפי דקות. את יודעת מה זה דקות? אני איתך שעה, אחרייך אני מצלמת תוכן לרשתות, מסיימת, מתקלחת, מתארגנת, מתאפרת, טאק יוצאת לעבודה. מאפרת שתי כלות, חוזרת הביתה, מכינה אוכל, משחקת עם הילדים, הופ יש לי עוד תוכן לצלם. הדקות הפנויות שלי זה ב-11-12 בלילה, הבנת? חוץ מזה אין לי דקה של רוגע".
למרות המחסור המשווע בזמן, ביתה רחב הידיים של עינב בובליל, שממוקם באחת השכונות היוקרתיות באשקלון, מסודר ומתוקתק למשעי. ילדיה מתארגנים בשקט לבתי הספר; בעלה, אלי בניסטי, יוצא וחוזר מסידורים; היא עצמה מפקחת על הכל בשקט, בעוצמה ועם מחסור ניכר בשעות שינה. "ימי ראשון שלי קשוחים ברמות", היא מודה. "אני קבוע לא ישנה במוצאי שבת, כי בשבת אני ישנה וזה הורס לי את כל הלילה, אבל בגדול הבקרים פה רגועים. קמים, מתארגנים, שולחים את הילדים לבית ספר, ואז אני שותה קפה בשקט ויוצאת ליום שלי. ליום המאוד עמוס שלי. בשנה שעברה קרסתי".
מה זאת אומרת?
"קרסתי מרוב עומס. הכל היה על הכתפיים שלי ואני מפעל של בן אדם אחד, זה לא פשוט. בסוף לאפר כלות זו עבודת כפיים, זה לא שאני יושבת באיזה משרד. אני מסתובבת בגשם ובחום, נוסעת ממלון למלון, עוברת מנהריה לתל אביב ומאשדוד לאשקלון, כשתכלס אני יכולה לשבת בבית ולא לעבוד. אני יכולה להיות באינסטגרם כמו כל הבלוגריות שנשארות בבית, מצלמות תכנים ויוצאות למקומות, אבל אני אני עושה גם את הכלות וגם את האינסטגרם, שזה ארגזים של זמן, עבודה סופר סיזיפית שאני עושה לגמרי לבד. אנשים רואים רק את התוצר הסופי, אבל יש תהליך מטורף לפני. אני 24 שעות ביממה בטלפון עם משרדי פרסום, מאשרת, מעלה, עוברת על לינקים, עונה על שאלות. זה מסביב לשעון".
אז למה את לא בוחרת בקריירה אחת?
"כי תמיד אני חושבת על היום שאחרי. עד מתי אני אהיה משפיענית? עד מתי אני אני אעבוד בזה? וחוץ מזה, האיפור זה השקט שלי. כשאני נכנסת לאפר הטלפון בצד. אני רואה 70 אלף וואטסאפים ולא נכנסת אליהם, פשוט כי אני מול הכלה. אני כל היום איתה, מדברת, צוחקת, מרגיעה. זה היום הכי חשוב בחיים שלה, ואני חלק ממנו, אז אני לא עונה. פעם היו לי הרבה בעיות עם זה".
מסתדר עם הסטטוס שלך בוואטסאפ, "אם אני לא עונה אענה בערב".
"בדיוק. לא הייתה לי ברירה. משרדי פרסום עובדים עד 4-5 אחה"צ - איתי למדו שעובדים גם אחרי. אמרו לי 'וואי עינב, את לא עונה, קשה לעבוד איתך', אבל אין מה לעשות, אני עובדת עם הידיים. לפעמים שולחים לי 4-5 עמודים לקרוא, מאיפה יש לי זמן לזה? גם כשאני חוזרת הביתה אני עם הילדים, אז אני מתחילה לענות לאנשים רק בעשר בלילה".
אבל זה לא שאת חייבת לעבוד כל כך קשה.
"אני עובדת מגיל 15 למרות שלא הייתי חייבת. לא גדלתי בבית עם מצוקה כלכלית. אבא שלי היה קבלן בניין, תמיד היה כסף והיה בסדר ברוך השם, אבל בכל זאת בגיל 15 עמדתי על זה שאני הולכת לעבוד בתור מלצרית. תמיד רציתי שיהיה לי כסף משלי, שאני לא אצטרך לבקש מאף אחד כלום או להיות תלויה באחרים. שלי, הכל שלי. הייתי מסיימת בית ספר, חוזרת הביתה, ויוצאת לעבוד עד אחת בלילה. אפילו בצבא עבדתי. עכשיו הייתה את ספירת העומר. לא עבדתי כי אין חתונות, והיה לי מאוד מאוד קשה לקום בבוקר ולהישאר עם הפיג'מה בבית ולא לעשות כלום. לא נולדתי להיות עקרת בית. נולדתי להיות אשת העולם הגדול. אני לא יכולה רק לשבת בבית, להכין אוכל ולקחת את הילדים לחוגים. אני לא אמא כזו, אני אמא של גם וגם. נכון שאני יכולה לא לראות את הוואטסאפ של הכיתה שבועיים, אבל המורות יודעות שאם יש משהו חשוב לכתוב לי בפרטי. אני לא יכולה להיות בטלה או חסרת מעש. זה לא האופי שלי, זה עושה לי לא טוב נפשית".
איך את שומרת על הנפש?
"בסוף אני תמיד מרימה את עצמי. אני שנים על גבי שנים סובלת מחרדות מאוד קשות. היו לי התקפי חרדה עם דפיקות לב, זיעה קרה, חום ורעידות, הייתי מטופלת בכדורים עד לפני שנתיים. זה היה שם מילדות, אבל כשהתבגרתי זה בעיקר הפך להיות חרדות על הבריאות שלי ושל המשפחה שלי. אם מישהו אומר לי שכואב לו הגרון אני ישר הולכת רחוק, אבל היום אני מווסתת את המחשבות האלה. אני אומרת לעצמי 'עינב, יש הרבה מחלות בעולם חוץ מסרטן'".
ובהיריון?
"בהיריון הזה יש לי עצבים לא מהעולם הזה. הגוף שלי בוער מעצבים, בשבוע שעבר אמרתי לאמא שלי שנראה לי שאני מחולקת לשני אנשים. שולחים לי הודעות ואני מתחרפנת לגמרי, אבל אז אני מגיעה לכלה ואני הופכת לבן אדם אחר. פתאום אני מחייכת, צוחקת, מרימה, אבל אז אני יוצאת משם ועוד פעם עצבים. זה בראש העבודה הזו, את יודעת שאין לך ברירה. אותו דבר עם החרדות. אז היו לי דימומים והייתי בטוחה שיש לי סרטן בצוואר הרחם, אז אמרתי לעצמי 'עינב, אז יש לך דימומים, תלכי לרופא, גם אם יש לך משהו וזו גזירת הגורל שלך, יש לך משהו לעשות עם זה? לא. אז בואי תהיי רציונלית תחשבי בהיגיון, מה עכשיו תהרגי את עצמך בחרדות שבועיים שלושה בבית? לכי להיבדק ואז תהיי יותר חכמה'".
ובבית, איזו עינב את?
"אני זו תמיד אני, אני לא באמת יכולה להיות לא נחמדה עם אנשים. גם כשאני באה הביתה אני לא צורחת על הילדות. גם איתן אני נחמדה. כשאני לבד עם העוזרת שלי או עם אלי או עם אמא שלי אני יכולה להתפרק, אבל בשאר הזמן אוספת את עצמי".
עד שמכינים לך פסטה עם עוף.
"וואי, הפסטה".
חוץ מזה שאת לא אוהבת עוף, מה זה היה, ההורמונים?
"זה קצת היה כמו איזה סכר שנפרץ. אלי היה בחו"ל שבוע והרגשתי שיד ורגל ימין חסרות לי. היה לי מאוד קשה בלעדיו, והלחץ, ההיריון, זה כולם רוצים את הדברים שלהם כאן ועכשיו. פתאום זה היה כזה התפרצות של בכי מטורף. אנשים כתבו לי שאני רוצה צומי, אבל איזה צומי כפרה? אני הולכת ברחוב ומרגישה כמו קים קרדשיאן. אתמול הייתי בהופעה של אייל גולן ולא הלכתי מטר, כל דקה תמונות. אני צריכה צומי? יש עליי יותר מדי צומי".
ומה זה ה"כולם רוצים כאן ועכשיו" הזה?
"נגיד לקוחות, סגרו איתך משהו, את מקבלת על זה כסף - תביאי את התפוקה. לא מעניין אותם מה עובר עלייך. בהתחלה אמא שלי הייתה אומרת לי 'את לא באה הרבה כמו פעם', אבל היום היא מבינה שאני עובדת. אפילו חברה אמרה לי לא מזמן 'את מתקשרת רק כשאת צריכה משהו'. זו אמירה קשה, אבל היא צודקת. אין לי יותר מדי זמן לשבת בבתי קפה עם חברות, ללכת למקומות לטייל, ואני בהשלמה עם זה. כשאני אהיה זקנה אני אנוח".
הסכמנו לא להסכים
לצד הציפיות הבלתי נגמרות מהסביבה, ייתכן מאוד שמי שהכי קשוחה עם עינב בובליל היא עינב בובליל. בשנים האחרונות, ובמיוחד אחרי הלידה האחרונה, היא ירדה עשרות קילוגרמים והפכה לגורו הרזיה וחיטוב. "בשיא שלי שקלתי 100 קילו, ולפני ההיריון עכשיו שקלתי 52. זה הכל בזכות עצמי, הכל עבודה קשה", היא אומרת ומתייחסת למקומו של החיטוב במערך השיקולים סביב היריון נוסף. "הייתי מחוטבת להפליא עם ריבועים, וזה לא בא לי בקלות. כל ביס שאני לוקחת אני מעלה מאה גרם במשקל. אין לי גנטיקה של רזה וכוסית וגבוהה וריבועים, וכן, עבדתי על זה מאוד מאוד קשה, אז למה שאני אסתתר מאחורי מסכה? אי אפשר לייפות ורק להגיד 'וואי, איזה כיף, אני בהיריון'. זה לא היה ככה, אז למה שאני לא אגיד את זה? הרי לא משנה מה אני אגיד - יהיה לאנשים מה להגיד, אז לפחות אני אלך עם האמת שלי. כן, היה לי קשה לוותר על זה".
עכשיו בהיריון, איך יחסייך עם אוכל?
"בהתחלה כל מה שהיה בא לי אכלתי. אם היה בא לי קוסקוס אכלתי קוסקוס שתי צלחות, ספגטי, עוגת שוקולד, הכל. עכשיו כשהפסיקו הבחילות אני משתדלת לשמור. אני לא מונעת מעצמי כלום, אבל לחם אני עדיין אוכלת מחמצת מלא, בלילה אוכל כבד לא עושה לי טוב, אני משתדלת לאכול סבבה, מסודר, לא כמו שהייתי לפני. כשאת יודעת שאת בהיריון משהו משתחרר ואת יותר נותנת לעצמך. לפני אם היה בא לי משהו הייתי אומרת לעצמי 'עינב, לא קרה כלום. בא לך משהו, תאכלי סלט במקום, הכל טוב'. אבל היום אם בא לי אני אוכלת, שלא יצא לילדה שלי איזה כתם לידה".
ומה יהיה כשתלדי? מי עוזר לך?
"אמא שלי תבוא להיות איתי, כמו בכל לידה, לפחות לשבועיים שלושה. היא מביאה מזוודה והיא פה. חוץ מזה כרגיל, לילות לבנים, אני קמה בלילה, אלי לא, מאכילה, מקלחת, מלבישה".
אלי לא?
"אני מאמינה שבלילה תינוק צריך את החום גוף של אמא. תשמעי, ברור שאם צריך הוא יקום. אם אני אגיד לו 'אלי אני לא מסוגלת לקום' - הוא יקום. זו פשוט ההרגשה שלי כאמא, שאני יודעת הכי טוב איך לטפל בו. אם אני קמה בלילה אלי קם בבוקר לילדים, זה מתחלק. הוא שותף שלי במאה אחוז בבית, ואם לא הוא – לא הייתי יכולה לעשות חצי ממה שאני עושה. הוא אבא-אמא. וגם בזוגיות, בלעדיו לא הייתי אני. הוא החצי שלי, הוא הכל. הוא מכיל, מפנק, אוהב, מחבק, ומקבל אותי איך שאני".
גם בבגדים. הוא דתי, ואת לא מתלבשת כמו אישה דתייה.
"זה כל הזמן עולה, אבל הוא למד לקבל אותי איך שאני ואני למדתי לקבל אותו איך שהוא. אני לא נכנסת לו למרחב הפרטי, ואם הוא רוצה לשבת שש שעות בשבת לקרוא ספר דברים הוא יושב וקורא. אני נותנת לו את השקט שלו והוא לא מעיר לי על איך שאני מתלבשת".
זה תמיד היה ככה?
"לא, אבל זה לא שהוא קיבל אותי עם שביס ושמלות ארוכות. היו ימים שזה הפריע לו מאוד, אבל זה היה תהליך די ארוך שבסופו הסכמנו לא להסכים. היו תקופות של מחלוקות ומריבות, שהוא אמר לי שהוא לא רוצה לצאת איתי ככה מהבית, אבל זו הייתה עבודה. אנחנו מתפשרים המון, אבל זה עניין שקשה לי. אני שומרת שבת מרצון לפניו. גם חגים. הבית כשר, הילדים בחינוך דתי, אבל בקשר ללבוש זה שלי, זה לא שלו. אתה רוצה? תתפלל על זה. אל תעיר לי, אני לא אעיר לך, כל אחד בחיים שלו. הכרנו ככה וככה אנחנו נשארים".
את אישה שיש בה הרבה סתירות.
אני גם וגם וגם, זו בדיוק אני. אני דתייה ושומרת שבת, ומצד שני אני מצטלמת בבגד ים. אני אישה של פעם, של הבית ושל השבת, אבל אני גם כל הזמן עובדת, עסוקה, וטסה ועושה, ובבית אני עדיין האישה של פעם, עם הקוקו והאקונומיקה".
נשמע רגיל.
"שומעת? אני הבן אדם הכי רגיל שיכול להיות, הכי השכנה ממול. לפעמים אני נכנסת לחדרים ואנשים בוכים כשהם רואים אותי. כפרה, מה את בוכה, בגללי? כמוני כמוך, אותו בן אדם. אותם ילדים, אותן עבודות בית, אותה עייפות. אני לא אפתח את הטלפון ואצלם ריב עם בעלי, אבל החיים שלי רגילים לחלוטין. ולא, לא הכל מושלם, אבל כן שלם. יצרנו משפחה ביחד, אנחנו עובדים מאוד קשה, ובשביל כל טיול שאת רואה באינסטגרם יש לי ורידים ברגליים כפרה, אני בת 37 ויש לי ורידים של בת 60. גם כשהייתי בשיא הפרסום, וגם היום כשאני בשיא הקריירה, אף פעם לא עלה לי. אני תמיד אני זוכרת מאיפה באתי, ואני תמיד זוכרת שהכל יכול להיגמר מחר. אני עובדת מאוד קשה על הלחם שלי, על הפרנסה שלי, ועל העתיד של הילדים שלי. תמיד אני אומרת, אני עובדת קשה כדי שאחרי שאני לא יהיה פה - ישאר משהו לילדים שלי".
זה מה שמקים אותך בבוקר?
"זה החלום שלי. שמתישהו בגיל 120 כשאני אלך מפה, יישאר לי בית ענק ששווה המון כסף לחלק ביניהם, יישאר לכל אחד את הכסף שלו, ירושה, שיהיה להם משהו להתחיל את החיים. החיים הולכים ונהיים מאוד קשים , נהיה פה מטורף, אז אני חושבת על העתיד של הילדים שלי ולכן חשוב לי מאוד לעבוד קשה בשביל היום שאחרי, ולדעת שאם חס ושלום קרה לי משהו יש לי כסף לעזור לילדים שלי בשביל ההתחלה של החיים. לקנות בית, לעזור בטיול אחרי צבא, לתת להם את הפוש הראשוני".
ככה תחנכי גם את הילדים שלך?
"אני לא צריכה לחנך, זה מה שהם רואים בבית. אם הילדה שלי תרצה לצאת לעבוד בגיל 15-16 אני ארשה לה, אין שום בעיה. אני מחנכת אותם לצניעות, לערכים. אם אני רואה את השמפו פתוח במקלחת, סתם זורם, אני יכולה לצרוח על זה בבית. אם הם אומרים לי 'אמא אני לא אוהבת את האוכל הזה' אני אומרת להם 'תזכרו שיש ילדים שהיו מתים לאוכל הזה ושאין להם את האורז המסכן הזה שאת לא רוצה'. כשהם אומרים לי 'אמא, אוף, עוד פעם את עובדת עד מאוחר', אני אומרת להם 'רציתם לנסוע לאילת בחופש, לא? אתם יודעים כמה עולה חופשה באילת? אתם רוצים לנסוע לחו"ל? בשביל זה אמא צריכה לעבוד'. אני מסבירה להם כל הזמן שאמא עובדת קשה בשבילן, בשביל העתיד שלהן".
אוקיי, יש לי רק עוד שאלה קטנה לסיום.
"ממי, יש לי אנבוקסינג לצלם ועוד שתי כלות שמחכות לי, אז אם את רוצה תתקשרי מאוחר יותר".
אז רק תגידי לי איפה את עוד שנה מהיום.
"שנה? זה קליל. אמא לחמישה ילדים, שיהיו בריאים, שלושה-ארבעה חודשים אחרי לידה, חוזרת לגוף שלי, עם ריבועים. עובדת קשה, קורעת את העולם, עושה כסף כדי לבנות את הבית שלי. יש לי מיליון ואחת תוכניות".
ואיזו מהן הכי חשובה?
"ללדת בשלום. בסוף רק בזה אני מתעסקת".
השתתפה בהכנת הכתבה: יפעת הללי אברהם
צילום: טל חמדי | סטיילינג: אייל חג'בי | איפור, שיער: גילי אלגבי | מוצרי איפור, שיער: סופר פארם