לפעמים, כשהיא צופה בצמדים המתחרים בעונה החדשה של "רוקדים עם כוכבים" (שלישי הקרוב בקשת 12), מתגנב אל אנה ארונוב געגוע לחזור ולרקוד בסטודיו בעצמה. אחרי רגע היא ממצמצת, והגעגוע חולף. "לרגע אני מרגישה שזה חסר בחיים שלי, במיוחד כשהם עולים לרקוד ומבצעים נאמברים וואו. יש לי רגעים של, 'איזה כיף להם, איך הייתי רוצה לרקוד גם', אבל זה עובר מהר. אני לא רוצה להיות שם. אין לי פניות לזה כרגע, לא פיזית ולא נפשית".
בשולחן השופטים, לעומת זאת, היא מאוד רוצה להיות, והיום היא השופטת הבכירה בתחרות הריקודים שבה התחילה את דרכה הטלוויזיונית כרקדנית לפני 18 שנים. "זה ג'וב חלומותיי. מכל הדברים שאני עושה, זה הכי כיף לי. זה הבית שגדלתי בו מגיל 5, שהכי נעים לי בו".
איך העונה הזו?
"הרבה יותר חזקה מהעונה הקודמת, אנחנו, השופטים, בהלם. אם זה מתחיל ככה אנחנו לא יודעים מה יהיה בגמר, זו רמה מפחידה. לא בא לי לעשות ספוילרים, אבל יש כמה אנשים שנראה לי שבעוד שתי עונות יוכלו לחזור על תקן הרקדנים".
מדהים שזה מגיע ממך, הרקדנית המקצועית.
"אני באה עם הרבה חמלה, במיוחד בשלבים הראשונים. אני קרצייה כי אני שופטת, אני לא יכולה רק להחמיא, אני צריכה גם לתת לרקדנים כלים להשתפר. אני צריכה להתייחס מקצועית למה שראיתי". 
איך זה לשפוט חברים?
"כולם מבינים שאין פה שום דבר אישי. אני לא שופטת את דנה גרוצקי שאני מכירה, אני מתייחסת רק אל הביצוע הריקודי שלה".
את שולחן השיפוט את חולקת עם אלי מזרחי, רונה לי שמעון ודוד דביר. מה קורה שם?
"אנחנו רבים הרבה. ריקוד זה דבר סובייקטיבי, זה לא ריצה, סיימתי בזמן קצר יותר וניצחתי. יש לנו חילוקי דעות. אני יכולה להרים למישהו, ואז דוד כזה, 'זה היה נורא'. הוא גם לא חוסך. לא, DUDE, זה לא סבבה שאתה אומר שזה היה נורא, כי היו דברים טובים, ואז אנחנו לא מסכימים. זה מייצר מגוון דעות, שזה נחמד. אם היינו מדברים אותו הדבר זה היה קצת משעמם".
אף אחד לא שאל אותי מה אני רוצה
ארונוב (41) נולדה בקירגיסטן, ולריקודים הסלוניים הגיעה בעקבות אחותה הגדולה. "רקדתי כי אמא ואבא אמרו. עם הזמן זה נהיה יותר ויותר טוב והחיידק דבק בי, אבל ההורים שלי נורא התעקשו שזה לא מקצוע. הכל היה צריך להיות לפי הספר, מגמת פיזיקה, מתמטיקה".
אז במקביל לחזרות ולתחרויות בריקוד, היית גם תלמידה מצטיינת.
"זה מה שההורים דרשו. ילדה יהודייה צריכה ללמוד בבית ספר למחוננים. נסעתי שעה באוטובוס לבית הספר, כי ככה עושות ילדות יהודיות טובות. לא שאלתי שאלות ואף אחד לא שאל אותי מה אני רוצה. להגיד לך שאני חושבת שזו טעות? לא. בדיעבד זה נתן לי המון כלים לחיים, והיום אני שמחה על ההתעקשות שלהם".
כשעלתה לארץ, בגיל 18, התנתה את המעבר בהמשך קריירת הריקוד. "אמרתי להורים, 'תבדקו שיש שם ריקודים סלונים, ואם כן, אני מוכנה לעלות'. הלכתי לסטודיו לריקוד לפני שהלכתי לאולפן, זו הייתה המסגרת ששילבה אותי בחברה. זה הציל אותי, כי זה לא דרש שפה. בכל שאר התחומים הייתי אף אחת, אבל להיכנס לנעלי ריקוד היה בית בשבילי".
כשעולים בגיל בוגר הרבה קשה יותר להיטמע בחברה. מתי הרגשת שהצלחת?
"ההתערבבות הרצינית שלי עם הישראליות קרתה רק ב'רוקדים עם כוכבים'. זה הפגיש אותי בבום עם עולם הטלוויזיה, שלא היו בו רוסים בכלל, וזה היה הלם שאילץ אותי לשחות בעמוקים מהר מאוד".
ולא רק שהיא שחתה היטב בעמוקים – אלא גם הייתה הרקדנית היחידה שחצתה את הקווים והפכה בעצמה לכוכבת בעקבות התוכנית. "הצטרפתי ל'רוקדים' נטו ממקום של עבודה", היא מספרת. "אמרו שצריך רקדנים מקצועיים, שמשלמים כסף. חשבתי, 'יש שם כוכבים, מי יתעניין בנו?'. מבחינתי הייתי כמו תאורן או איש סאונד בתוכנית, ואז קרה מה שקרה".
מאיפה היה לך ביטחון ללכת להופיע בפריים טיים בערוץ 2?
"לא יודעת. מצד אחד הייתי נורא חסרת ביטחון מהעובדה שאין לי שפה ושאני לא מספיק מבינה ושייכת, ומצד שני אמרתי 'כן' לדברים מה-זה מפחידים. אחרי העונה השנייה, כשהייתי רק חמש שנים בארץ, הלכתי להנחות ב'בנות', תוכנית טלוויזיה של פאנל נשים. היו שם רבקה מיכאלי, דנה ספקטור, עינת שרוף, נשים דעתניות, שאקליות ברמה הכי גבוהה, ואני ילדה בת 25 שבקושי יודעת עברית, לא ידעתי לקרוא פרומפטר. עצם זה שהזמינו אותי לתוכנית הפתיע אותי – ואפילו לא חשבתי פעמיים. היום אני אומרת, 'וואו, איזה אומץ היה לך, איזה ביצים'".
אחרי שש עונות כרקדנית בריאליטי המשיכה להשתתפות בפסטיגלים ו"בהישרדות", והיום היא משמשת כפרזנטורית של אינטימה, אימפרס, וואן פרוג'קט ופיטנס. "עשיתי בחירות של 'תראו אותי', כי אני נהנית מזה. מגיל 5 תמיד הייתי על הבמה והרגשתי עם זה טוב, והחיים נתנו לי הזדמנות להיות על הבמה. אני תמיד אגיד 'כן', כי בא לי לנסות הכל בחיים האלה. אז זה יהיה פחות טוב, זה לא יהיה מצוין, אבל לפחות ניסיתי".
זה שונה מאוד מהדרך שבה חונכת, שהכל חייב להיות מצוין.
"איזור הנוחות אף פעם לא עניין אותי, תמיד הסתכלתי מה קורה במקומות המפחידים בשבילי. זה האדרנלין הכי גבוה, זה כיף לחיות עם פרפרים בבטן".
ככה דמיינתי את זה
לפני חמש שנים הוביל האדרנלין את ארונוב, אז רווקה בת 36, לחפש אהבה בטלוויזיה בפורמט שנתפר למידותיה ונקרא "לאהוב את אנה". היא פגשה 12 גברים ומתוכם בחרה להמשיך לצאת עם המסעדן אייל אלגבי. חצי שנה לאחר סיום התוכנית השניים נישאו. "כשהציעו לי לעשות את התוכנית ראיתי את ההזדמנות ואמרתי, 'אני עוצרת את החיים שלי, עוברת למושב ומתעסקת רק במה שהכי חסר לי בחיים כרגע, אהבה".
איך הסברת לעצמך את זה ש"בחורה יפה ומוצלחת כמוך רווקה"?
"הבנתי שאני בוחרת לא נכון ושזאת ההזדמנות שלי לדייק את עצמי. הנחתי שמי שמגיע לתוכנית טלוויזיה לא יהיה בעלי, אז מבחינתי לא עשיתי את זה בשביל למצוא בעל, אלא בשביל להבין איפה אני טועה ומה קורה שלא מאפשר לדבר הנכון, הגדול, היפה הזה, להיכנס פנימה. חשבתי שכשתגמר התוכנית אני אהיה כל כך מדויקת, שרגע אחרי זה יקרה לי. זו הייתה המנטרה שלי. זה היה סופר אמיץ לשים את הלב שלי עם כל הפאקים והחולשות ככה, בלי פילטרים. לא באתי להצטלם לתוכנית טלוויזיה, באתי לעבור תהליך. והנה, זה השתלם".
הגישה הזו אפשרה לך לא לנסות להרשים אף אחד, אלא להיות אמיתית ופתוחה.
"חד משמעית. אני חושבת שהדבר הכי מדהים שקרה לי בתוכנית הוא שבאמת הורדתי שכבות וחפרתי פנימה. אחרי כל מערכת יחסים לא מוצלחת את בונה כל כך הרבה הגנות, שאת לא מצליחה באמת לראות מה את צריכה ורוצה. קאט לדייט שלישי שהמשיך עד היום".
מה היה באייל שהיה שונה עבורך?
"הוא נתן לי ביטחון שזה בסדר לא להיות מושלמת או לא להצליח. הוא לא יאהב אותי רק כשאני אהיה מאוד טובה. כשהתחלנו לצאת הייתי חוזרת מיום צילום יפה עם ריסים מודבקים, נכנסת הביתה ומצפה ל'וואו', ואייל תמיד היה עושה לי כזה, 'בא לך להוריד את האיפור?'. או כשהיה יוצא שער שלי, כולם היו מסמסים לי ומתלהבים, ואצלו זה היה עובר ליד. אחרי כמה פעמים שאלתי אותו על זה, והוא אמר לי, 'השער זה לכולם, אבל בבית את שלי אחרת'. אמרתי לו, 'תקשיב, הבן אדם היחיד שאני באמת רוצה שיתגאה בי ויעוף עליי ויגיד, "וואו, את הכי יפה בעולם", זה אתה כשאנחנו בבית'".
את חושבת שהעובדה שחיפשת הרבה זמן עזרה לך לדעת שהפעם זה-זה?
"היו לי מערכות יחסים מגיל צעיר, וגם אחרי שנתיים של זוגיות טובה, שהכל בה היה נכון בצ'ק ליסט, ידעתי בבטן שזה לא האבא של הילדים שלי. עם אייל אחרי חודשיים יכולתי להגיד, 'זו המשפחה שלי'. הרגשתי בית. ככה דמיינתי את זה. ככה זה אמור לקרות, להישען לאחור בלי שאת צריכה לעשות כלום. תמיד אמרתי שזה צריך להיות קל וטוב, ואמרו לי, 'את חיה בסרט, מערכות יחסים זה דבר מורכב'. לא, באמת שלא. אם היא נורמלית ובריאה, היא לא מורכבת. פשוט צריך לעבוד בה, ממקום של אהבה וממקום בריא".
מה זה אומר?
"זה אומר שבאמצע יום צילום, כשהוא שולח לי הודעה ואני בטוחה שזה יהיה משהו כמו 'אני אוסף את הילד', זה יהיה סתם ככה פתאום 'אני מה-זה אוהב אותך'. כזה. ואנחנו כבר חמש שנים ביחד, לא דקה וחצי. זו עבודה, וזו עבודה מהממת".
אני מרגישה לוהטת מתמיד
אחרי ההיכרות על המסך ורגע לפני שישתתפו כזוג ב"MKR המטבח המנצח", הצטלמו יחד אלגבי וארונוב לקמפיין הלבשה תחתונה של אינטימה. "שמחתי להצטלם לצד בן הזוג שלי ושלא מצמידים לי דוגמן", ארונוב אומרת. "אייל הוא איש ביישן שבטעות מוחלטת הגיע לתוכנית טלוויזיה, הוא מתבייש ולא נוח לו אבל הוא גם הוא תמיד אומר 'כן'. אני חושבת שהוא לא מודה בזה, אבל גם לו זה עושה פרפרים וגם הוא שרוף על המקומות שמחוץ לאזור הנוחות שלו".
הרבה יותר אינטימי, בעיניי, לפתוח את הלב מול כל המדינה מאשר לעמוד בתחתונים, אבל אתם חטפתם על זה הרבה ביקורת.
"אנשים הרגישו שבגלל שאנחנו זוג במציאות, הצילומים הם כמו הצצה לחדר המיטות שלנו. אבל אני ביום צילום ויש מסביבי 40 אנשי צוות, אין בזה אינטימיות. אני חושבת שזה עמוק יותר. להיות עירומים או בהלבשה תחתונה אחד מול השנייה אמור להיות מקום טבעי ונוח בשביל בעל ואישה, ויכול להיות שזה פגש אנשים שאולי קצת פחות נוח להם, שלא כולן בקלות מסתובבות בחזייה מול הבעל. יש גם תפיסת עולם שונה, לפיה צריך לשמור הלבשה תחתונה רק לבני זוג. אני מכבדת את זה. אתם לא רוצים לצאת עם ברכיים חשופות מהבית? מהמם. אני חיה בעולם הרבה יותר חופשי. זה לא שיצאנו לרחוב להסתובב ערומים. אני באמת בביטחון מלא עם מה שאנחנו, עם הגוף שלנו והיחסים שלנו".
View this post on Instagram
ואיך את עם ביקורת?
"אני מבינה שאי אפשר לקבל כל היום רק פידבקים טובים. גם ככה היחס של האהבה שאני מקבלת הוא 85/15, אז אי אפשר לדבר רק על ה-15% ולהגיד כל הזמן, 'איי-איי-איי, איך אנשים מדברים עליי'. כל עוד זה לא יורד מתחת לרמת שיח מכבדת אני מקבלת את זה, זה בסדר להביע דעה ואי אפשר לקבל רק את מה שאני אוהבת לשמוע".
איך זה לדגמן הלבשה תחתונה בגיל 41?
"מדהים. קורה משהו משחרר אחרי גיל 40, הנה, זאת אני, ואני מרגישה לוהטת מתמיד".
לא הרגשת ככה תמיד?
"ממש לא. כמו כל דבר בחיים שלי, גם כלפי עצמי הייתה לי מלא ביקורת ושיפוטיות, הכל היה צריך להיות מושלם ומדויק. כשהייתי בת 25 וכולם חשבו שאני פצצה, תמיד חיפשתי והפריע לי ולא הרגשתי מספיק. עכשיו שולחים לי תמונות שלי ואני אומרת, 'וואו, בוא'נה, אני פצצה'. איזה כיף זה פתאום לאהוב את עצמי, אמיתי. תראי, שלחו לי תמונות לאישור לפני ריטוש, וכתבתי להם, 'מאושר, מבחינתי לא צריך לרטש', ואני עומדת מאחורי כל מילה. לא צריך לגעת, אוהבת, איזה כיף זה לחיות ככה. לקח לי ארבעים שנה, אבל הגעתי לזה. הצטלמתי שלושה חודשים אחרי הלידה, כשעוד הייתי 6 ק"ג יותר מהמשקל הרגיל שלי, ועפתי על עצמי".
הייתי הכל חוץ מקולית
לפני שנתיים, בגיל 39, ילדה ארונוב את אדם. "יש פלוסים ומינוסים ללדת בגיל מבוגר. אני לא מעודדת נשים ללדת בגיל 40, אבל אני כבר חוויתי הכל, עשיתי הכל, מה אני כבר יכולה לפספס, עוד דרינק עם חברה? עוד מסיבה? זה כבר לא מעניין אותי. אני גם מבינה שאם הוא מתעצבן ובוכה או משתטח, אני לא מתעצבנת. זה לא שאני אמא מושלמת, לכולם יש טעויות, אבל אייל ואני בגיל של קבלה של הכל. אנחנו באמת נורא אוהבים אותו".
זה יכול להיות מטלטל לשנות סטטוס בגיל כזה.
"השנה הראשונה של האימהות הייתה לי מאוד קשה. הייתי הכל חוץ מקולית. הפכתי את הכל לנורא קשה, הכל היה צריך להיות ביי דה בוק, הכל הטריד אותי. אם אדם לא ישן דקה כמו שדמיינתי, או לא אכל, או לא יצא לו קקי, כל דבר פירק אותי. היה טירוף של כלום לא חשוב, רק אדם, הייתי ממש על הקצה כל הזמן".
והיום?
"די, זה עבר. השנה האחרונה הייתה כיף, ואני באמת נהנית בכל רגע איתו. הוא לא ישן? אז הוא יישן כשהוא יהיה עייף. אף אחד לא מת מעייפות. עכשיו אני עפה על זה. בכל יום אחרי שאני מרדימה אותו אייל שואל איך היה, ואני עונה, 'היה קשה, אבל איזה חמוד הוא'. אי אפשר לכעוס עליו. ההנאה שלי ממנו גדולה יותר מהכל".
איזה אבא אייל?
"אני מגלה שהוא איש חינוך מבריק, טוב יותר ממני. הוא עושה הכל בעדינות, בחוסר מאמץ ובאפס עצבים, והוא מצליח לחנך אותו מדהים. אני ממש תופסת רגעים שאני לומדת ממנו. למשל כשאדם שופך מים, האינסטינקט שלי זה לשלוף את ברית המועצות ולהגיד לו, 'מה אמרתי?!'. ואז אייל קם אליו ואומר לו, 'יפה שלי, אתה רוצה להשפריץ? אז בוא נעשה ככה, בחוץ מותר להשפריץ, בבית אנחנו לא משפריצים, בסדר?'. או למשל, אדם נחתך והיה לו דם, ואני ישר, 'אוי, יפה שלי, כואב לך?'. אייל יצירתי, הוא לוקח את הדם ואומר, 'בוא נשים גם לאמא, לאבא לסבתא, תראו, לכולם יש דם, איזה כיף'. אני מסתכלת עליו ואומרת, 'איך חשבת על זה?!'".
את מדברת עם אדם גם ברוסית.
"כשהגעתי לפריים טיים נחשפתי לאנשים, לשפה ולתרבות שאני לא מכירה, אז מחקתי את כל מה שהיה לי ואפילו הייתי אומרת דברים כמו, 'אין לי זכרונות ילדות, אני ממש לא זוכרת 18 שנה מהחיים שלי'. היום אני מבינה איזו מגננה זו הייתה. עד שצברתי מספיק ביטחון ואז אמרתי, 'עליתי מקירגיסטן, וזה ממש בסדר'. כשאדם הגיע היה לי מאוד ברור שאני מדברת איתו ברוסית ושאני רוצה להראות לו סרטים מצוירים ברוסית".
אחרי שהשתקעת והבאת ילד בישראל, את מרגישה ביטחון לחזור לשורשים שלך.
"כן, עכשיו אני בחיבוק עם שני העולמות. אני מאוד ישראלית, אני גאה בזה ומאוד בטוחה בזה, הבית שלי פה, אבל יש בי חלק מתרבות מדהימה שאני אוהבת, ואין סיבה לשכוח את זה. אני הרווחתי וגם אדם מרוויח. אין סיבה שהוא לא יהיה גאה באמא שלו, שעלתה מקירגיסטן. עכשיו אני יכולה לחבק בחזרה את 18 השנה של הילדות שלי". 
אי אפשר שלא לבכות
בזמן שהייתה בהיריון אושפז אביה, ארקדי, וכמה שבועות לאחר מכן נפטר בבית החולים. השמחה הגדולה וההתרגשות סביב הלידה הצפויה התערבבו באבל על האובדן הטרי. "אבא שלי נפטר כשהייתי בחודש שביעי, וההיריון קצת שמר עליי. אמרתי שאני לא יכולה להתפרק, כי יש לי תינוק בבטן ואני לא יכולה לגרום לו לכל כך הרבה עצב עוד לפני שהוא נולד". הדמעות משתלטות על קולה של ארונוב, היא עוצרת לרגע וממשיכה. "כולם אומרים שיש בשנה הראשונה של האבל כל מיני שלבים שלא חוויתי, כי היה לי את אדם. אבא שלי כל הזמן היה חסר. לספר לו, 'הנה, הוא התהפך, הוא זחל', לחשוב איך הוא היה מקלח אותו, כי אבא היה מקלח את כל הנכדים. אבל הייתי יותר שמחה מעצובה. תמיד יש געגוע וכאב, אבל אני חושבת שאם הוא רואה אותי, הוא רואה אותי בטוב ורואה כמה אני נהנית מהמשפחה ומכל מה שקורה לי. אני משתדלת להסתכל על זה ככה, אבל לפעמים זה לא מצליח. אי אפשר שלא לבכות, לא משנה כמה זמן יעבור".
"אמא שלי טסה היום לחו"ל", היא ממשיכה, "הם תמיד היו עושים את זה ביחד. היא אלופה שהיא ממשיכה לעשות את זה. ההורים שלי עשו הכל ביחד. ירדו לקנות לחם ביחד, הכל ביחד. היום גם אייל ואני ככה, כל דבר שאפשר לעשות ביחד, אנחנו נעשה ביחד. זה לא, 'אתה יורד לגינה מחר אני', זה, 'בוא נרד ביחד'". 
יש לכם תוכניות להרחיב את המשפחה?
"כרגע לא, מה יהיה בעוד שנה אני לא יודעת. מחשבות באות וממש מהר הולכות. מצד אחד אני חושבת על אדם, שלא יישאר לבד בעולם, מצד שני אני מרגישה שאני צריכה עוד רגע, ומצד שלישי אני עוד רגע בת 42 וזה לא לטובתי, אז זה מורכב. אם הייתי בת 38 הייתי אומרת, 'תני לי עוד שנה ואז'. אבל אין לי עוד שנה, וכרגע אני עוד לא מוכנה. השיחה הזו צפה פעם בשבוע בבית, וכרגע אין לי תשובות. יש מלא נתונים במשוואה הזו ואנחנו מעבדים אותם כל הזמן".
מציקים לך על זה?
"כן, אבל זה עובר לידי. זאת החלטה של שני אנשים בעולם הזה, של אייל ושלי. אף אחד אחר לא יכול להשפיע על ההחלטה הזו".
צילום: מאיר כהן | סטיילינג: תומר אלמוזנינו | שיער: שי שאז | איפור: אלכס סיבקוב | ע. סטיילינג: שחר הראל | לוקיישן: מלון The Jaffa, A Luxury Collection Hotel, Tel-Aviv | הפקה: טל פוליטי