את פני הנכנסים לבית משפחת דולפין בשכונת ביצרון שבתל אביב מקבל אוסף ענק של כל פריט סופרמן אפשרי - מיניאטורות, בובות גדולות, חוברות קומיקס, תמונות ופריטי אספנים נדירים. "זה של דולפין" ממהרת להסביר אירה דולפין, שמכנה את בעלה, אורן, בשם משפחתם המשותף; "יש לו אובססיה". עשרים דקות לתוך שיחתנו, כשהיא פושטת מעצמה את הסווטשירט שליווה אותה בשלושת אימוני הבוקר בסטודיו שלה ברמת אביב, מתגלה האמת בדמות גופייה ועליה הסמל האייקוני של גיבור העל. "זה בכלל הסמל של סופרוומן, וזו גופיית המזל שלי", היא ספק מתנצלת ספק נתפסת על חם. כשהיא מגישה לי קרואסונים לצד רצועות קוקוס קלויות, אך לא נוגעת בהם בעצמה, אני מבינה שאכן מדובר באישה מברזל. "זה אמא של אורן שלחה, ואף אחד לא נוגע בזה כבר שבוע", היא אומרת תוך שפירורי קרואסון ניתזים מפי. "היא אישה קשוחה, אבל אפילו היא כבר אמרה לי שהיא מפחדת לשלוח לנו עוגות".
בגללך?
"כן. אנחנו לא אוכלים דברים כאלה בבית".
אורן שומע אותנו ומתערב: "אם אני רוצה לשבת ולאכול עם הבת הקטנה שלנו קרטיב, אז אירה תעשה פרצוף".
אירה: "אני עושה פרצוף על גלידה, לא על קרטיב. ואין מגירת ממתקים, אין שוקולד, אף אחד לא נוגע בזה".
את לא מכירה את התיאוריה שילדים שגדלים בלי ממתקים בבית מפרקים את כל חבילת הערגליות אצל חברים?
"מכירה, וגידלתי שניים. ילדה אחת חולה על מתוק והיא אוכלת אותו אצל חברות שלה, השני לא מת על מתוק".
אורן: "ולי יש בפינת הרחוב מכולת, מהרגע שאני הולך לשם ועד שאני חוזר לפה אין ראיות".
נשמע שאתה חי עם אישה קשוחה.
"מאוד קשוחה".
אירה: "לפעמים הוא אומר לי 'אירה, את לא באימון'. אבל יש לי דרישות גבוהות, אני אמא רוסייה חד משמעית. לפעמים אני קצת פוטין גם לילדים".
פוטין הפך לכינוי הכמעט רשמי של אירה מאז שבנתה את עצמה כמאמנת סלבריטאיות וכאימפריית פיטנס. זה די מובן, שכן האווירה של האימונים ב-Pink Room שבבעלותה, שכולל סטודיו ברמת אביב ועד לאחרונה גם סניף בדיזנגוף שנסגר בעקבות הקורונה, מזכירה יותר את הלך הרוח שמתקיים בדיקטטורה. "לפני ארבע שנים הייתה לי קבוצת רוסיות מפורסמות שהייתי מאמנת, והן אמרו לי שאני קשוחה כמו פוטין. הן התחילו לתייג אותי ברשת כפוטין וזה תפס ברמה מטורפת", היא מסבירה את שורשי הכינוי. "בהתחלה לא היה לי כזה נוח עם השם הזה, אבל אחר כך זה הצחיק אותי, וכיום אנשים חושבים שזה שם המשפחה שלי, שאנחנו קרובי משפחה". מי שעד לפני חמש שנים עוד הייתה אשת הפקה ושיווק, הבינה מיתוג נכון מהו, ועל אחד הקירות בסטודיו שלה כתבה בענק Putin Is Watching ("פוטין צופה בכם").
כך, בתוך שנים ספורות, היא הפכה מעוד מאמנת כריזמטית לאחת המאמנות המוכרות והמתוקשרות בישראל, שמוזמנת תדיר להשקות, מסמנת וי על תוכנית ריאליטי בפריים טיים ואוחזת בקליינטורה נוצצת עם סלבריטאיות כמו נטלי דדון, אלכסה דול, נסרין קדרי, נועם פרוסט ודניאל גרינברג שחייבות לה, איך לומר זאת בעדינות, את התחת. הכל היה יפה, הכל היה נכון, כל קובייה עמדה במקום - אבל אז הגיע משבר הקורונה, ועמו גם סדק ראשון בתדמית הסופרוומן של דולפין. לפני כשבועיים היא הודיעה על סגירת הסטודיו שלה בדיזנגוף. "בתור אחת שרק פותחת ורק עושה ורק משיגה וחשוב לי להראות גם את זה, לא חשבתי לרגע שאסגור את הסטודיו", היא מודה תוך שהיא מפנקת את עצמה ביוגורט ביו חיוור; "אבל הבנתי שכבר לא משתלם לי להחזיק אותו, או יותר נכון דולפין גרם לי להבין. אני מבחינתי לא הייתי סוגרת את הסטודיו הזה גם עוד חמש שנים, אבל אורן חזק בפרמטר העסקי והקר והוא התחיל לדבר איתי על סגירה, על כסף. הוא אמר 'כפרה עלייך, אני מבין שזה הבייבי שלך אבל הוא לא משתלם לנו. חודשיים לא עבדנו פה ויש לנו הזדמנות לצאת'".
מה זאת אומרת, 'הזדמנות לצאת'?
"שנגמר החוזה, שאפשר להתווכח עם בעל הבית שיצא מניאק וחייב אותנו על חודשיים של שכר דירה בזמן שהסטודיו היה סגור, בעוד בעל הנכס של רמת אביב לא לקח מאיתנו שקל, ושם עוד צילמתי סרטונים ליוטיוב ולטלוויזיה. הבנתי שאולי צריך לשים לזה סוף כי היום בעקבות המגפה האימון נראה קצת אחר, נשים רוצות יותר ספייס, ואני צריכה לצמצם מתאמנות באימונים ובמקביל להגביר כוח אדם, ואז איפה ההכנסות? עד הרגע האחרון לא הייתי בטוחה שזה נכון ללכת ולפתוח את זה בתקשורת, ברשת, להגיד 'אני סוגרת', אבל ענף הספורט בקריסה, ואנשים אמרו לי שבתור גורו אני חייבת לדבר על זה".
אז למה פחדת לדבר על זה? כי זה להודות בכישלון?
"כן, כי כל מה שרואים זה שפתחתי ושעשיתי, ואף אחד לא מדבר על סגירות. צריך ביצים של שור כדי לדבר על זה. אני לא מורגלת בכלל בחוסר הצלחה, לא רגילה להפסדים, זה קשה. קרעתי את התחת בדיזנגוף, השקעתי שם את חיי, לא ראיתי את הילדים, והסגירה גרמה לי להרגיש כאילו חמש שנים מהחיים שלי הלכו פייפן. היו לילות שנכנסתי למיטה ולא היה לי אוויר, אבל ברגע שחשפתי את זה הרגשתי יותר טוב. כמות הטלפונים וההצעות שקיבלתי בעקבות הידיעה על הסגירה הייתה מטורפת, אבל אנשים חשבו שאני סוגרת הכל, שנכנסתי למצוקה. הציעו לי לאמן בסטודיו ברמלה, לבוא לבתים ולהעביר אימונים פרטיים. אמרתי 'טוב תקשיבו, הכל בסדר, אני לא שם, לא רעבה ללחם, להפך'. הקורונה הובילה אותי להבנה שאפשר לעשות כסף בצורה אחרת".
אז גם את הלימון הזה הפכה דולפין לשייק חלבון, ובחודשים שבהם אחוזים ניכרים מהאוכלוסיה ישבו בבית והעלו את הצריכה הקלורית, היא החליטה לנתב את כל הסגר לאפיק חדש ומכניס. "דולפין היה זה שאמר לי 'תעשי אימוני אונליין', היא משחזרת, "אמרתי לו שזה לא יעבוד, שאנשים לא יתאמנו בבית, אבל התחלנו, בהתחלה עם כמה שיעורי בחינם, וראינו שיש היסטריה. נכנסנו לסטודיו ברמת אביב, שברנו קיר, שיפצנו, ופתחנו חדר אונליין שבו אפשר להזמין שיעורים. אורן הפך לצלם ולעורך וידאו בן לילה, ופתאום כל אחת יכולה להכניס את אירה דולפין לסלון. לערוץ היוטיוב שלי שפתחתי לפני שנתיים הצטרפו 20 אלף מנויים, ובאימוני הזום שהעליתי היו מאות בנות".
מאות משתתפות בשיעורי זום?
"כן! הקורונה הביאה לי קהל חדש שלא יכול היה להגיע אלי לפני, אולי בגלל מיקום, אולי בגלל כסף. הבנתי כמה כוח יש לי, שבנות מכל רחבי הארץ עצרו הכל והתאמנו איתי".
לא הרבה אנשים המציאו את עצמם מחדש בתקופה הזו.
"שמעי, ביום שביבי נאם את הנאום הקורונה הראשון שלו הייתה לי בבית מזוודה ארוזה, הייתי אמורה לצאת לצילומי התכנית 'אמא מחליפה VIP'. כבר צילמנו פרומו לתכנית, ואז אמרו שיש סגר מוחלט והרגשתי שהעולם קורס עלי, זה מוטט אותי. הלכתי לישון בוכה וכשהתעוררתי בבוקר קיבלתי טלפון מקניון בירושלים שהייתי אמורה להרצות שם לקראת מרתון ירושלים, והם ביקשו שאקליט להם תכנית יומית עם אימונים וטיפים, וככה התחלתי לעבוד. פנו אלי עוד חברות, כל אחת ביקשה תוכן לעובדים שלה לתקופת הסגר, כך שצילמתי כל יום במשך שעות. לדולפין, שהוא איש חיי לילה עם שני מועדונים שנסגרו באופן זמני (ג'ימי הו וג'יג'י), לא הייתה הכנסה, וההכנסה היחידה הייתה אירה דולפין. הגוף שלי גמור מהקורונה".
בלי הקטע של להידבק בקורונה.
"את יודעת מה זה לצלם 3-4 אימונים ביום שבהם אני צריכה להתאמן פיזית, ועוד לעשות את האימון שלי? אני גמורה, רזיתי, התחת שלי עלה, נהיה שרירי, אנשים אומרים לי 'מה נהיה?'. עכשיו אני לוקחת כל מיני אבקות נסיוניות של ספורטאים אולימפיים כדי להתאושש".
זה יחזיק מעמד כל הדבר הזה של האונליין? אנשים ימשיכו להעדיף להזיע בסלון מאשר להגיע פיזית למכון ולהתחכך בזולת?
"אימוני האונליין עובדים. יש לי קבוצת וואטסאפ עם 185 נשים שמתאמנות איתי אונליין, זה יותר מנויות ממה שיש לי ברגיל. אם אהיה כנה איתך אין לי כרגע 100 לקוחות בפינק רום כי לא כולן חזרו, אנחנו בתקופת הסתגלות, אז אני ממשיכה באונליין, ועבור האנשים שמגיעים למכון אני עובדת על מוצר דיגיטלי חדש, כדי שסימה מדימונה ומעיין מבאר שבע ידעו מה לעשות בחדר הכושר".
אולי לא רחוק היום שבו תסגרי גם את הסטודיו השני שלך? אולי את כבר לא זקוקה לפיסת נדל"ן, אלא רק למצלמה ותאורת לד?
"יכול להיות כי עכשיו הכל אונליין. אם המוצר הדיגיטלי יעבוד אפשר לעשות ממנו הרבה כסף".
את מאוד מוכוונת מטרה.
"מהרגע שנכנסתי לתחום הזה אמרתי שאני רוצה להיות הכי טובה בו. התחרות בתחום הזה היא מטורפת. אין הרבה פרגון. את יודעת מה, בואי נדבר בכנות. אין פרגון מאף אחד בברנז'ה הקרובה. יש תחרות בין מאמנות כושר של סלבס, ואין פרגון".
איך זה בא לידי ביטוי?
"בגניבת לקוחות, בכך שסלבריטאיות שרואות אותך באירוע מפחדות לבוא ולהגיד לך שלום אם הן מתאמנות אצל מישהי אחרת. לא נעים להן. יש ממש תחרות, ואם את לא עם היד על הדופק את נרמסת".
אין דבר כזה לא לשלם
היא נולדה לפני 38 שנים במולדובה כאירה פרנקוביץ', למי שהיה אלוף ברית המועצות בריצת משוכות של 400 מ"ר, ולספרנית בעלת תואר שני בספרות. בקריית גת, שאליה עלו עם אירה בת ה-11 ומעיין בת ה-7, הם נאלצו להתפרנס מעבודות ניקיון. "העלייה הייתה קשוחה", היא מודה, "לא התאקלמתי, לא רציתי לעלות, עשיתי מרד, התחבאתי בשדה התעופה בשירותים. חברתית היה לי זוועה, ספגתי קללות, קראו לי רוסייה מסריחה ופיתחתי עור של פיל. באמת, זה היה סיוט. הייתי מופנמת, כועסת, סירבתי לדבר, כאילו אני אילמת, ורק אם מישהו היה מקלל אותי בגן שעשועים הייתי עפה עליו. ברוסיה גדלתי במגרשי כדורגל ובאיצטדיון אתלטיקה, כי אבא שלי היה מאמן והייתי באה איתו למחנות כושר, היינו אוכלים איקרה וחמאה, ופה פתאום הייתה רמת חיים נמוכה, יושבים בסלון ואוכלים תפוח אדמה לארוחת ערב ובוקר".
התגעגעת לאוכל הרוסי?
"לא, מגיל מאוד צעיר תיעבתי את האוכל הרוסי, סלדתי ממנו. מגיל מוקדם הבנתי שאני רוצה ללמוד על אוכל בריא, והיה לי מקרר בחדר עם המעדנים וכל הקוואקר שאני אוהבת. בדיעבד היום אני מבינה כמה זה העליב את אמא שלי".
בגיל הנעורים ניסתה אירה לראשונה את מזלה בשואו ביז. זה פחות צלח ("ממש דחפתי את עצמי, הלכתי לסוכנויות, עשיתי בוק, הצטלמתי לדברים של שיער, ספידו, דברים הזויים, טסתי פעם אחת לחו"ל לדגמן. זה לא הלך לי, הייתי עולה צעירה וחסרת ניסיון וקשרים"). אבל כעבור שני עשורים, כשהיא אישה נשואה ואמא לשניים (אביב, כיום בן 10 ואור, כיום בת 7), היא הגיעה לביצה מהדלת האחורית, שלא לומר מהחצר עם הזבובים. "לא חשבתי שאעסוק בכושר, הייתה לי עבודה ב'טיים אאוט' עם שעות נוחות לאמא צעירה, הייתי מניחה בארבע את העט והולכת לטגן שניצלים. לא חשבתי שיש בי משהו מעבר לזה", היא מודה. "בדיעבד מי שדחפה אותי לזה זו אמא שלי שאמרה לי ללכת לקורסים של כושר ותזונה. בגלל שלא אומרים 'לא' לאמא הלכתי על זה ואז התחלתי לאמן בקטנה. מדי פעם בימי שישי הייתי גוררת מזרן לפארק, סוחבת ציוד, עד שהבנתי שאני אוהבת את זה, שאני רוצה לעבור מעבודה משרדית למשהו שהוא התשוקה שלי, שאני יכולה ליצור את עצמי מחדש. בגיל 32 הפכתי את החיים שלי ב-180 מעלות ופצחתי בקריירה שנייה".
את הסיפתח לקריירה השנייה הזו העניקה לה נטלי דדון. "היא הייתה המתאמנת הראשונה שלי, היא אמרה לי 'יהיה לך קשה איתי' אז אמרתי לה 'גם לך יהיה קשה איתי'. היו תקופות שהיא לא הייתה מגיעה לאימונים והבנתי שאם לא אאמן אותה קרוב זה לא יקרה, אז השתלטתי על המרתף של הבניין שלה, ושם גם התחלתי לאמן את פאולינה אלברשטיין ונהייתה לי קליינטורה. מיכל וייצמן הגיעה ואמרה לי 'אני רוצה שתאמני אותי כל יום', דנית גרינברג, אנה בול, הכל קרה מאוד מהר. עיצבתי את מיטב הגופות בארץ ולא התעייפתי לרגע".
איך הגיעו כל הסלבס? חברה הביאה חברה או שחתרת לשם, לאמן סלבריטאיות?
"אסביר לך איך זה קרה. הייתי מאוד ייחודית, שונה, אסרטיבית, קשוחה, נטע זר בתחום. לא היו מתחרים, היו רק אני וליקי (רוזנברג, שמאמנת בין היתר את שביט ויזל, לירן כוהנר ומארינה מקסימיליאן). הייתי בולטת, והסלבס הגיעו. כשהגיעו מורן מזור, שגית רביבו ומיכל הקטנה ואימנתי אותן בחוץ הבנתי שזה לא נעים כי מציקים להן ומצלמים אותן, וככה הגיעה המחשבה על פתיחת סטודיו משלי. אמרתי לעצמי 'את מאמנת אנשים מכובדים, מה את מאמנת אותם פה בפארק עם הזבובים?'. אנשים מגיעים, מעירים הערות, היה איזה בן אדם שהעיר לאיזו קבוצה של סלביות שאימנתי בחוץ וכמעט הזמנתי לו משטרה. הבנתי שאם אני מכבדת את עצמי אני צריכה לפתוח מקום. היה לי משקיע שעזר לי, ה'פינק רום' בדיזנגוף נפתח ברעש וצלצולים, ולמחרת כבר קיבלתי הצעה להשתתף ב"המאמנים", תכנית שתיבנה עליי".
הכל קרה מאוד מהר.
"מאוד מהר, מאפס למאה. הזינוק היה וואו. ואז הגיעו עוד מפורסמות, והמקום מצטלם טוב, וכולן מצטלמות ומתייגות. אלברט, בן זוגו של אסי עזר, עיצב את הסטודיו".
מראש בחרת גם במעצב ששמו מצלצל מוכר.
"ידעתי עם מי לעבוד, הייתי מחושבת, אסי ואלברט חברים מאוד טובים של דולפין, אסי היה יושב בסטודיו על הרצפה ועושה לי סדר בארונות. הרבה אנשים האמינו בי. תוך שנה פתחתי גם את הסטודיו ברמת אביב".
איך נראה המודל הכלכלי כשהרבה מאוד לקוחות הן סלבריטאיות? הרי ידוע שהן לא בדיוק משלמות.
"הייתי צריכה באותה תקופה פרסום וזה מאוד עזר לי, ובשלב מסוים חלקן שילמו, עשו מנוי. כשהדברים עובדים והסטודיו מתחיל להיות רווחי את מרגישה שאפשר להוריד את הקטע הזה של פרסום תמורת אימון. זה עבד ככה רק כמה חודשים".
והיום הן משלמות?
"משלמות, וגם בקורונה הבנתי שאני צריכה להתפרנס. עכשיו אין דבר כזה לא לשלם, אני מרגישה שאני מספיק טובה בזירה הזו כדי לא להיעזר באף אחת, אנשים יודעים מי אני ומה אני שווה".
אולי בעקבות הקורונה הבנת שעדיף לקוחות רגילות, פחות נוצצות?
"הלקוחות האנונימיות הן הנוצצות באמת, הן הפנים של הסטודיו שלי והפרנסה שלי. אם מצטרפות לזה סלביות מה טוב, אבל אני לא מתעסקת בזה בשיט כבר שנה. המרדף אחרי מי מהסלביות מתאמנת אצל מי התיש אותי, הייתי נפגעת מזה, זה לא עשה לי טוב. הפסקתי לרדוף אחר הלקוחות המפורסמות, בשביל הבריאות שלי. המרדף הזה כבר חמש שנים הוא מתיש, אין לזה סוף".
כי הייתה איזו סיטואציה ששברה אותך מול סלבית?
"היו פגיעות לאורך הדרך, את לומדת להתמודד עם בנות שלא ממשיכות איתך. היו סלביות שלא היו מחויבות, וזה פגע בי ברמת הדכאונות. זו הפרנסה שלי, העבודה שלי, החיים שלי, ואם אני מכניסה מישהי לבית שלי, למשפחה שלי, והיא מזגזגת, אז זה פוגע. כשאת מפסיקה את המרדף הזה את עולה כמה שלבים, כיום אני לא בונה על זה את העסק שלי. יש סלבס, אבל זה לא האישיו".
למרות שאני מניחה שזה נעים לאגו.
"את יודעת מה נעים לאגו שלי היום? שתוך חודש 180 לקוחות מתאמנות איתי באונליין, שאני נמצאת אצלן בסלון מדי יום. הן קוראות לי 'ברוך בורא האירה'".
את מגדירה את עצמך כגורו?
"אפשר להגיד".
עם הזמן הפכת להיות סלב בזכות עצמך. זה טוב לעסק?
"כן, למרות שזו לא הייתה המטרה הראשית. רציתי להיות מוכרת ולהיות הכי טובה בתחומי. תמיד רציתי להתפרסם בזכות עצמי וזה לא קרה, וכשזה קרה בזכות המקצוע הרגשתי שאני עושה דברים נכון".
את לא חושבת שזו גם חרב פיפיות כי יש נשים שנרתעות מזה? הן רוצות להתאמן בלי סט מדוגם, עם כמה קילוגרמים עודפים, ולהתאמן אצל מפורסמת, דוגמנית, זה קצת מאיים.
"אין דבר כזה, הן נכנסות ואומרות 'וואו, אנחנו לא רוצות ללכת הביתה'. בהתחלה חשבתי שאולי יש כאלה שנרתעות, אבל טעיתי. נכון, אני כל הזמן בטלוויזיה ובאיזו פרסומת, וככה הן מגיעות, אלה התעודות שלי, לא אלה שתלויות על הקיר, וזה כוח. ככל שיש לך יותר עוקבות, יותר מנויות ביוטיוב, יותר נשים מכירות אותך, ואז כשהן נכנסות לאימון מתחילה העבודה שלי".
יש לפעמים תחרות עם לקוחות מפורסמות? בסוף גם את מדגמנת, עושה שערים, קמפיינים.
"אני על טיקט מאוד שונה. קודם כל אני בזה לכל הדבר הזה שנקרא 'תרבות הבנות התל אביביות שלא עובדות', אני אשת עבודה, יש לי קריירה, אני מפרנסת את עצמי. יש לי את התחום שלי, אני לא דורכת על שום אצבעות".
יצרתי מפלצת
אורן מצטרף שוב לשיחתנו. הוא בדיוק חזר מפגישה שאליה הלך במקום אשתו, שאותה הכיר כשעבדה אצלו בבר לפני 11 שנים כסלקטורית. כיום, במקביל לניהול ברים בתל אביב, הוא הרוח הגבית מאחורי המותג אירה פוטין דולפין. "זו הרומנטיקה בינינו, אני הולך במקומה לפגישות בנס ציונה", הוא צוחק תוך שהוא מביא לזוגתו אבקת סידן. "זה כי אני לא מספיקה לעשות הכל", גורסת דולפין, "ובכלל, לא הייתי מגיעה לאן שהגעתי אם הוא לא היה נותן לי את התמיכה המלאה והביטחון. אתמול היה לנו ויכוח, הוא אמר לי שחבל שלא הסכמתי להתראיין בהקשר של הריב של ירדן ג'רבי וליטל סמדג'ה בהישרדות, אחרי שליטל קראה לירדן 'בחורילה'".
אורן: "כי כל בחורה שמעלה טיפה שריר עושים ממנה לסבית או אומרים שהיא הייתה פעם גבר. גם עלייך כתבו 'אני מכיר אותה, היא הייתה פעם גבר'".
אירה: "בטוח מכיר אותי, שכב איתי גם".
אורן: "אם היא מצטלמת עם שרירים יורדים על השרירים שלה, אם היא מצטלמת לבלייזר אומרים שהיא מוכרת את הגוף שלה".
אירה: "נכנסים בי על 200. אבל אני לא חושבת שליטל התכוונה להעליב את ירדן, היא אמרה את זה בצחוק".
אורן: "וזה לא מעליב אם אומרים בצחוק?".
אירה: "יש לזה השלכות, נכון".
אורן: "ג'רבי היא לא אישה כי יש לה שרירים? היא פאקינג אלופה אולימפית".
אפרופו אלופה אולימפית, הבת שלכם מסתמנת כספורטאית רצינית.
אירה: "אור מתעמלת אומנותית, אני מסיעה אותה לאימונים ארבע פעמים בשבוע. היא הייתה בתחרות בסלובניה בדצמבר, נסעתי איתה".
זה הרבה לחץ על ילדה בת שבע, לא?
אירה: "אין לחץ, היא מחליטה, אני לא מכריחה אותה ללכת לאימון, זה בא ממנה. מה אני אעשה, היא ממש רוצה להיות אני. יצרתי מפלצת. לפוטין יש יורשת, והיא לא רואה אותי ממטר".
צלם: שי פרנק | סטיילינג: פיני זומר ל״סולו״ | איפור: טלי מואס | שיער: לידור חדידה ל-Artbook במוצרי לייבל.אם | ע׳ צלם: בר שניר