בשבוע שעבר נחשפו קוראי מדורי הרכילות לתמונת קלוזאפ ראשונה של פניה החשופות של אמיליה, בתה של נינט. התמונה לא צולמה על ידי אחד מצלמי העיתונים ולא הגיעה דרך מייל אנונימי למערכת, אלא נלקחה מחשבון האינסטגרם האישי של נינט. כראוי לפיסת חדשות מז'ורית, התמונה התפרסמה בכל מדורי הרכילות הרלוונטיים, כולל בחשבון האינסטגרם של פנאי פלוס, שם התנוסס מתחתיה הכיתוב האירוני "נינט לא מחכה לפפראצי ומחליטה לחשוף בעצמה תמונה ראשונה עם הבייבי אמיליה!". למה אירוני? כי בעוד שמהטקסט משתמע כאילו הפפראצי חי ובועט, הנסיבות שבהן נכתב – ככיתוב תמונה באינסטגרם – ממחישות את ההפך הגמור. הוכחה חיה למה שהרגשנו מזמן: הרשתות החברתיות הרגו את צלם הפפראצי.
היום זה נראה רחוק, אפילו תלוש, אבל עד לפני פחות מעשור הפפראצי היה מוסד. המגזינים "רייטינג" ו"פנאי פלוס" תחזקו מדורי פפראצי מדוברים ונקראים; ברק פכטר וצ'ינו פפראצ'י היו שמות מוכרים היטב לא רק לסלבס, אלא גם לקוראים; והסכומים ששולמו עבור תמונות לא התקרבו אמנם למספרים של הקולגות בהוליווד, אבל היו מכובדים. כן כן, עד לא מכבר היו אנשים שהתפרסמו מצילום תמונות במרחב הציבורי – עובדה שנראית היום רחוקה כמעט כמו מדינת הרווחה. "המשכורת של ברק פכטר הייתה מאוד גבוהה, מתוך הבנה שאין לו תחליף כצלם הפפראצי הטוב בארץ", אומר ירון טן-ברינק, העורך הראשי של רייטינג בשנים 2008-2010. "זה היה מדור שעלה הרבה כסף – שני צלמים ועורך. ואם זה היה המצב, כנראה שזה היה שווה את זה".
לא פעם הפפראצי אף חרג מגבולות הגטו שיועד לו, ותמונה של נינט ויהודה לוי ביחד, לפני שנודע שהם זוג, הצדיקה אייטם גם בעמודי החדשות של העיתונות הארצית. אבל מעבר לכל זה, לפפראצי הייתה הילה. הוא נתפס כמדיום שחושף את החיים עצמם, ללא יח"צ וללא פוטושופ. ללא איפור וללא הנחות. הוא היה האמת.
היו יותר סלבס שרוצים שיצלמו אותם מאשר אנחנו יכולים לצלם
צילום מקלון בדיקת ההריון של בר רפאלי לא היה קליק ספונטני של רגע שהיא רצתה לחלוק עם העולם. זו הייתה דרכה של רפאלי לשלוט באופן מדויק בדרך ובתזמון בו העולם מגלה על ההריון שלה, מבלי שתצטרך להיות נרדפת על ידי צלמים או עיתונאי רכילות. אמנם הם התרשלו מעט בעבודתם ולא טשטשו את השערה הסוררת שנחה ליד המקלון, אבל זה רק הפך את התמונה לאותנטית יותר. האינסטגרם הוא כלי שמשרת את הסלבס מעולה. הוא נותן תחושה של קשר ישיר ובלתי אמצעי אליהם, כך שקשה יותר לקהל העוקבים לזהות את המערך – הלעיתים קרובות פרסומי - שעומד מאחורי כל תמונה.
פעם, בימי תור הזהב של הפפראצי, עמדו בין הסלבס והצילומים שלהם אנשים נוספים – הצלמים. וזה לא תמיד היה כל כך פשוט. לכאורה, היה מתח בין הרצון של הסלבס לשלוט בפרטיות שלהם ולא לדאוג מכל גיחה לקפה, לבין נחישות הצלמים להביא את הסחורה. אבל אם תשאלו היום את הצלמים והעורכים, המציאות פשוטה בהרבה – המפורסמים רצו להצטלם, נקודה. "היו יותר סלבס שרוצים שיצלמו אותם מאשר אנחנו יכולים לצלם, כולל מקרים שבהם סלבס התקשרו לצלמים עצמם ונתנו להם נ"צ איפה הם נמצאים ומתי אפשר לצלם", מספר ירון טן-ברינק. לדברי ברק פכטר, "לא היה אז אינסטגרם, רק עיתונים, אז כל סלב רצה להראות שהוא מעניין ושהוא קיים. הייתה לזה דרישה. בערך 20% מהצילומים היו מוזמנים מהסלבס עצמם או ממישהו מטעמם".
למען האמת, גם כשכבר נתפסה בעדשת המצלמה תמונה מעניינת יותר רכילותית - סלב שנראה רע, או שיכור, או מסטול, או מצולם עם מישהו שלא אמור היה להיות מצולם איתו – ברוב המקרים היא פשוט לא הגיעה לעיתון. למה? יש כמה סיבות – מהעובדה שישראל היא מדינה קטנה שבה הצלמים מסוחבקים עם המסוקרים ופשוט לא נעים ועד הנורמה העיתונאית הישראלית לא לפרסם בגידות, מערכות יחסים של הומואים בארון ועניינים נוספים שנתפסים כצנעת הפרט. באנגליה, יש תעשייה שלמה של טבלואידים שמתפרנסת מכך; כאן, לטוב ולרע, זה טאבו.
"השתדלתי להיות מאוד אנושי", פורש פכטר את זווית האישית. "אם סלב לא יצא מהארון עדיין, לא הייתי חושף תמונה שלו עם בן הזוג ואם צילמתי סלב בוגד באשתו – והיו הרבה כאלה – לא העברתי את התמונות למערכת. לפני חמש שנים צילמתי מגה-סלב באזיקים בבית משפט כי היא לא שילמה חוב להוצאה לפועל, והיא התחננה בפניי לא לפרסם כי זה יהרוס לה את הקריירה, אז גנזתי את התמונות".
מעניין, דווקא הייתה תחושה שהם לא ממש אהבו אתכם. מה קורה אם אתה רואה היום ברחוב את יהודה לוי, למשל?
"אני הולך אליו ונותן לו חיבוק".
אבל לעובדה שצלמי פפראצי נמנעו כמעט לחלוטין מפרסום תמונות לא נוחות למצולמים יש גם סיבה מבנית: התלות ההדדית בין הסלבס ומערכות התקשורת שמסקרות אותם. סלבס מוכרים עיתונים, ובתמורה מתאפשר להם לבחור עם מי לשתף פעולה (מי שמחמיא להם), מתי (כשיש מוצר חדש לקדם), ותחת אילו תנאים (הנטייה המינית/הגירושין/פשיטת הרגל מחוץ לתחום). בקיצור, העיתונאים לא יכולים להרשות לעצמם בדרך כלל להביך בפומבי סלב, בלי לשלם מחיר כבד אחר כך. את ראיון השער שלו ייקח הסלב למקום אחר, ויכול להיות שהסוכן שלו גם לא יאפשר לשאר הטאלנטים שהוא מייצג להתראיין שם. ובתעשייה קטנה וענייה זה לוקסוס גדול ומתפנק.
"אין כאן נכונות לעשות פפראצי אמיתי", אומר טן-ברינק. "זה שילוב בין אותה חמלה עם הרצון לא להסתבך עם סוכנים ויחצנים. אם הם שמים עליך איקס אתה בבעיה, לא רק נקודתית אלא בבעיה עמוקה, כי יש תלות מאוד גדולה".
ואפשר רק לדמיין אילו תמונות הפסדנו כתוצאה מההסדר הבלתי כתוב הזה. לפני כעשור, פכטר מספר, הוא צילם מפורסמת נוהגת בשכרות: "זו סלב איי-ליסט המכונה י', אבל לא יעל בר זוהר. אחרי שצילמתי אותה נוהגת שיכורה התקשר הסוכן שלה וביקש שאמכור לו את התמונה. אמרתי לו 'לא, אני מפרסם'. אבל כשניסיתי לפרסם אותה, אף עיתון לא רצה לקנות, כי הסוכן כבר הספיק להתקשר לכל המערכות".
לצלם את ריקי גל בביקיני ולנוח
לפכטר, אולי גדול צלמי הפפראצי שהיו כאן, סימסתי השבוע בידיים רועדות. יצא לו שם של טיפוס אינטנסיבי לא פחות מהמצולמים שלו, ומלכתחילה מדובר הרי בצלם פפראצי – סקטור של חצופים ומציקנים שהבושה מהם והלאה. אבל פכטר, שאחרי רבע מאה בעיתונות פרש לפני כשנה לטובת קריירה בתחום הנדל"ן, מקדיש לי מזמנו כשהוא חולה ובאופן כללי מתגלה כטיפוס מקסים. כשהוא מספר שההחלטה לעזוב את התחום התבשלה במוחו כשהיה בנסיעה במסגרת עמותת "להושיט יד" למען ילדים חולי סרטן בה הוא מתנדב זה שנים, הדימוי נסוג סופית מפני המציאות.
פכטר החל את דרכו במקומון כצלם חדשות, שפה ושם גם נדרש לצלם פפראצי עבור ידיעותיו – תמונות ראש של פקיד עירייה או איש עסקים נחבאים אל הכלים. כשהחל לצאת לאור השבועון "רייטינג" מבית מעריב בסוף שנות ה-90, הוא הפך מעוד צלם בעיתון, לצלם האחראי על מדור של 15 עמודי פפראצי, כשהוא מנהל לשם כך צוות של צלמים מכל רחבי הארץ. "הייתה לי אימפריה של צלמים ומלא אייטמים", הוא מספר. "היה אז את 'פנאי פלוס', אבל כמעט שלא היו אתרי אינטרנט ולא הייתה לנו תחרות. הייתי אז רווק, עבדתי מהבוקר עד הלילה, וזה היה כיף. היו כמה ידוענים שידעתי איפה הם גרים ופשוט הייתי מחכה להם מתחת לבית. את יונית לוי, למשל, הייתי מצלם הולכת ברחוב, הולכת לסופר, מודדת בגד – וזה תמיד היה נכנס לעיתון, זה תמיד היה מעניין".
יפעת הללי, כתבת הרכילות הוותיקה של mako, נמצאת בתחום כבר 15 שנה. "אני זוכרת כשלאונרדו דיקפריו הגיע לארץ", היא מספרת. "היו גדודי צלמים מתחת למלון דן, שאף אחד מהם לא עובד בתחום היום. ישבנו שם יומיים, הצלמים וגם אני. עשינו משמרות, כל פעם מישהו אחר הלך הביתה לישון והאחרים נשארו. הכל בשביל להביא את התמונה. וזה לא היה רק בשביל הכסף, זה היה בשביל היוקרה".
נועה עמית, בת זוגו של פכטר שהייתה חלק בלתי נפרד מהעסק ועזרה לו לנהל את כל מה שנלווה לצילומים: "בתקופה שגדי סוקניק היה ממש מעניין, ברק רצה לצלם אותו מחוץ לגן של הילד שלו. הוא עמד שם וחיכה, אבל הוא לא הגיע. ברק סימס לו והוא ענה לו 'זו תורה של לימור היום'. אז הוא סימס ללימור, זוגתו, והיא ענתה 'זה תורו של גדי היום'. כל הזמן הזה ברק רואה את הילד עומד ומחכה. בגלל שהילד כבר הכיר אותו, הגננות ביקשו מברק שיעזור ויקח אותו בעצמו. וזה מה שקרה, בסוף ברק הוציא את הילד מהגן".
פכטר מאשר שגם המשכורת הייתה מפנקת. "הייתי מרוויח יפה מאוד, אני מדבר איתך על כמה עשרות אלפי שקלים לחודש. פרילנסרים קיבלו 500-600 שקל לתמונה ועל צילום מעניין במיוחד או על צילום של סלב מחו"ל זה היה יכול להגיע גם ל-2,000 שקל ומעלה לתמונה".
מה התמונה שקיבלת עליה הכי הרבה?
"תמונה של פיגוע".
אוקיי, אז מה התמונה שעשתה הכי הרבה רעש?
"התמונה שהכי זכורה לי הייתה של ריקי גל בביקיני. אני היחיד שצילמתי אותה בחוף הים. היא לא יצאה מהבית שבועיים אחרי, היא ממש התבאסה מהאייטם".
הרגשת רע?
"לא".
אם אני אראה את נינט בפארק עם התינוקת אני אצלם אותה וגם יקנו את זה
"היום המערכות לא משלמות", פוסק קובי נעים, הידוע יותר בכינויו צ'ינו פפראצ'י, שממשיך להתפרנס עד היום מצילום, ומתחזק במקביל גם קריירה של מוזיקאי וערוץ ביוטיוב של סרטוני מתיחות. "על תמונה של הבטן הבולטת של בר רפאלי יכולים לשלם אולי 600-700 שקל, שזה כפול ממה שמשלמים לתמונה סטנדרטית. אבל זה לא משהו שאתה מתעשר ממנו. הייתה תקופה עד לפני ארבע-חמש שנים שזה עבד טוב ושילמו טוב, ואז לאט לאט הפפראצי התחיל לאבד מהכוח שלו.
"למה? בגלל כל מיני גורמים – רשתות חברתיות, סלבס שמשתפים תמונות בעצמם, תוכניות ריאליטי שהפכו אנשים למפורסמים לשתי שניות. שבוע אחרי הגמר אף אחד מהם לא מעניין. גם נינט ואיתי תורג'מן הפכו ללא מעניינים. אם אני אראה את נינט בפארק עם התינוקת אני אצלם אותה וגם יקנו את זה, אבל אני לא אשב ואחכה לה מחוץ לבית. לא ראיתי תמונה של ציון ברוך כבר חצי שנה. אני עוקב אחריו באינסטגרם והוא מעלה תמונות מכל מקום, אז למה שזה יהיה מעניין לראות אותו גם בפפראצי?".
יפעת הללי מסכימה שהרשתות החברתיות על נישת הרכילות הן אלה שהחלישו את הפפראצי, אבל מתארת תהליך קצת יותר מורכב. "פעם צלם פפראצי היה מקצוע לכל דבר", היא מסבירה. "היום, הצלמים לא בונים על זה כפרנסה עיקרית. הם צריכים לעבור בעבודה נוספת והם לא זמינים כל הזמן. ואם לא שווה להם לשבת שלושה ימים מתחת לבית של סלב, אז הצילומים הופכים סתמיים יותר. וכשהרמה יורדת, גם התשלום על צילומים ממשיכים לרדת. היום צלם פפראצי מרוויח שליש ממה שהוא הרוויח פעם. לא מעניין אותם להביא את התמונות השוות".
אבל מה זו בכלל תמונה שווה בימינו?
"כל דבר שיש לו ערך חדשותי - זוג חדש, מישהי שבהריון ועדיין לא ראינו איך היא נראית בהריון. אלה גם האייטמים שמקליקים הכי הרבה. כשהבאנו פפראצי ראשון של ציון ברוך ויאנה יוסף, למשל, זה היה הישג עיתונאי. הקליקו על זה בטירוף וביקשו מאיתנו את התמונות מכל מקום. היום גם אם אקבל טיפ מהסוג הזה וארצה להקפיץ צלם בשעות הערב - יהיה לי קשה".
תמצאי את עבודה מכובדת, פרופ' בר רפאלי
את צילומי הפפראצי החליפו היום צילומי יחסי הציבור בהשקות ובפריימריות, אליהן מגיעים המפורסמים כשהם מתוקתקים ומחויכים ואף מקבלים לקינוח מתנה מטעם המותג המארח. כעת צ'ינו מגלה שגם הצלמים עצמם מקבלים מתנות כאלו – רק שאצלם זה נובע מצורך מקצועי. "יש לי ארון מלא מתנות כאלה בבית, ובכל פעם שאני צריך לתת מתנה למישהו אני מוציא אותה משם. אנשי היח"צ צריכים אותי לא פחות מאשר את הסלבס".
ומכיוון שהמציאות השלימה מהפך של 180 מעלות, הסלבס – שבעבר היו נתונים לחסדיהם של הצלמים – הם היום הצד שנדרש להפגין חמלה. "היום כשסלבס מגיעים להשקה – מי עומדים בחוץ לצלם אותם? צלמי פפראצי", אומר צ'ינו. "היה לי סיפור עם בר רפאלי, שתוך כדי שצילמתי אותה אמרתי לה שכדאי שהיא תלמד לחייך. בתגובה היא אמרה 'תמצא עבודה מכובדת – אני אחייך' ועניתי לה 'תמצאי את עבודה מכובדת, פרופסור בר רפאלי האידיוטית'. שבוע אחרי זה ראיתי אותה באירוע של ה.שטרן, חייכנו ועשינו סולחה".
האם ייתכן שבסופו של דבר, שקיעת הפפארצי דווקא לא נובעת מהיעדר הצורך בו, אלא בדיוק להפך – מחוסר היכולת לבצע אותו כמו שצריך, לממש אותו כפי שהוא נועד להיות? גם על העיתונות התחקירית נאמר אחרי "ויקיליקס" שאין בה יותר תוחלת ושבעולם שבו כל אדם יכול להדליף מידע באופן אנונימי התייתר הצורך בתיווך; והנה, רק השבוע קיבלנו הוכחה בדמות פרשת "פנמה-ליקס" שהיא עדיין חיה ובועטת, ולמעשה מעולם לא יכולנו בלעדיה. כדי שמידע יתפרסם, צריכה – בצד ההדלפה האנונימית – להימצא גם יד עורך מיומנת, מסגור נכון ובעיקר, גיבוי משפטי במקרה של תביעה.
ובכן, העקרונות הללו נכונים במידה מסוימת גם לגבי פפארצי. "הפפראצי יפרח אם יהיה מדיום ארצי שייתן חומרים שלא נוכל לראות בשום מקום אחר, כמו שיש בחו"ל", אומר פכטר, רגע אחרי שקבר אותו. "אבל בשביל זה – צריך משאבים והרבה כסף. צריך שלא תהיה להם בעיה לשלם מיליון שקלים אם תובעים אותם, ושלא תהיה תלות בסוכנים ובאנשי יחסי ציבור". ובכן, בהצלחה עם זה.