פעם היינו: סדרות הטלוויזיה שגדלנו עליהן

הלב
מי מאיתנו לא מירר בבכי כשמרקו רוסי, הילד האיטלקי הקטן, התאחד עם אימו אחרי 52 פרקים של חיפושים מפרכים. יום יום במשך החופש הגדול של תחילת האייטיז היינו לוגמים בהנאה את הטלנובלה היומית הראשונה לילדים, הלב. 

הסדרה נגעה בעצב הרגיש והחשוף ביותר של כל זאטוט באשר הוא - חרדת הנטישה. פתאום, באמצע החיים, אימא קמה ונוטשת כדי לפרנס את המשפחה מעבר לים. בשלב מסוים מפסיקים להגיע המכתבים ממנה. מי מאיתנו לא היה יוצא לחפש אחריה? וזה בדיוק מה שעשה מרקו הקטן, מצוייד בחברו הטוב, קופיפו הקוף.   

יחד הם הפליגו מאיטליה עד לארגנטינה הרחוקה, כשבדרך נקלעו לאינספור מפגשים עם אנשים טובים באמצע הדרך והסתבכויות עם אנשים קצת פחות טובים. לעולם נזכור את מפעיל הבובות פיפינו ושלוש בנותיו (קונצ'טה, פיורינה וג'ולייטה), את חמוריקו החמור הזקן, את הפונצ'ו ואת הלחמניות, שלימים קיבלו את השם "לחמניות מרקו".

מעבר לטראומה המתבקשת, שהסדרה הותירה בנו, תמיד יהדהד בליבנו שיר הפתיחה ששרה אילנית - "כמו הים, כמו לב הים, ליבו של מרקו סוער בו". אני מכיר לא מעט מבוגרים, שעדיין מצטמררים בכל פעם שהם שומעים את השיר קורע הלב הזה. בכלל, עם הצלקות שהותירה בנו הסדרה הסאדיסטית הזאת, כנראה שנצטרך להתמודד עד סוף ימי חיינו.
(ניר סלונים) 

הדרדסים
לפני שידענו על קומוניזם, הטרדות מיניות או אנטישמיות סימלו הדרדסים את כל מה שפשוט ותמים בעולם. כל יצור כחלחל נקרא לפי התפקיד שהוא ממלא, שהתאים בדיוק לתכונת האופי היחידה שלו, בר כוח היה מאוד חזק, ביש גדא היה מגושם וחרוצון היה קצת פרייאר. הם ניהלו חיים שקטים בכפר הקסום. מילאו ללא שאלות אחר פקודותיו של דרדסאבא; התחמקו ממזימותיו הזדוניות של המכשף הנורא וחתולו הגי'נג'י; אספו אוכמניות, דרדסו המצאות וחבטו אל קרחת היער את בר מוח כשטרחן יותר מדי.

הרייבים המטורפים עם ריקודי המעגלים, בקיאותו של מנהיג הכפר הבלתי בהכנת שיקויים וכישופים מיוחדים והעובדה שבכפר מלא גברים הייתה רק דרדסית אחת בודדה, נראו לנו טבעיים לחלוטין. כמו הילדות גם בסדרות ילדות עם השנים הסדקים נפערים, שאלות על משמעות ומהות מתעוררות והקסם קצת מתפוגג. עם זאת, תמיד נשמור מקום חם בלב לאיזה מתנה מתפוצצות, עוגת קצפת מתעופפת וכל הטרה לה לה לה הזה. אז תמשיכו להיות ילדים טובים.
(מיכל רגולנט) 

רחוב סומסום
סום וקסום הוא בשום ונפלא. כי איזה עוד רחוב חוץ מרחוב סומסום משכן בו קיפוד ענק במערה, את גבי עמרני, יצור זבלי שגר במכונית ויונה עטרי? למרות בעיות השיכון הברורות ברחוב, אין ספק שרחוב סומסום הוא העברות הכי מוצלח שעשו לסדרה אמריקאית בארץ. אז נכון, לא היה לנו את ביג בירד, אלמו ואוסקר, אבל קיבלנו את קיפי בן קיפוד ומוישה אופניק, יחד עם שלל דמויות ססמי סטריט מקוריות של ג'ים הנסון במבטא ישראלי.

הייתה לנו את ההומו אירוטיות המודחקת אך החביבה של אריק ובנץ, עוגיפלצת, כרובי, חפציבה שרגא וכמובן – מר סופר. הגרסה הישראלית של רחוב סומסום הצליחה לייצר שירים ומשפטי מפתח שלא נפלו מהמקור כמו "אכלת פלפל? שתה מיץ", "אני רוצה להיות שם", ו"רוצה לקנות אוויר בשקל" שכל ילד אייטיז שתעירו אותו באמצע הלילה יוכל לדקלם מתוך שינה.

העלילות סבבו סביב הווי אייטיזי יומיומי – מתכונים מהרדיו, תחרות חלזונות, משחקי מחבואים בשכונה וחגי ישראל, ונעו בין ישראליות מקסימה של פעם לבין מסרים חינוכיים תמימים כמו לא לשקר, לא לרצות יותר ממה שצריך, לא לשבת על צבע טרי וכמובן - לא לשתות מיין הקידוש של פסח, כי אז תגמרו על השולחן כמו מוישה אופניק.
(עידית נרקיס כ"ץ)

נילס הולגרסון
קרני השמש הזורחת מתחילות לבצבץ מבין העננים, מוזיקת אקורדיון ומפוחיות איטית נשמעת ברקע, ואווזי הבר עפים בחזרה ללפלנד על רקע זעקות השבר של נילס "חיזרו הנה שוב באביב".

זאת כנראה סצנת הסיום המפוארת ביותר בתולדות תכניות החופש הגדול. סצנה שגרמה לי להזיל דמעה לראשונה ואולי גם לאחרונה בחיי מול הטלוויזיה. כן, עם כל הכבוד לילד האיטלקי שהתפלח לספינות וחפר לכל ארגנטינה עם קוף שהפיץ מחלות, הילד השוודי והאוגר ריתקו אותי הרבה יותר. המטרה העיקרית של "נילס הולגרסון ואווזי הבר" הייתה להראות למה לא כדאי להיות ילד רע ולהתעלל בבעלי חיים.

בפועל היא עשתה בדיוק ההיפך כי הרי מה רע כל כך בלעוף ללפלנד על אווז בית מקרטע צמוד לצמד הנונסנס המצויר הראשון- גוסטר ופרוסט, ולאווזה כוסית בשם דפי (מודה באופן סוטה שהייתה שם משיכה קלה בילדות).

עד היום כשמדי פעם צצה בשמים להקת אווזי בר שעפה בצורת חץ נפלטת לי צעקה פנימית "הנה נילס". לא ברור אם מדובר בילד שבתוכי או באינסטינקט שושו השועל חד במיוחד.
(עומר מלכה)

רכבת ההפתעות
למי מאיתנו שגדל על ערוץ 1, קל היה מאד ליפול לתוך שגרה אפורה ומשעממת: שוב ושוב אותן תכניות, אותם עשרה פרקים במרקו שפספסתי כל קיץ בגלל הקייטנה, אותן מדבקות צבעוניות על גביעי דני שלא יורדות מהארון, גם לא עם טרפנטין. ילדות שלווה, בטוחה ומוכרת? לא בשבילי, תודה.

כבר כילדה העדפתי ללכת על הקצה, להמר, להיפגע ולשנוא – אבל גם לאהוב כמו שצריך, ובדיוק כזאת הייתה רכבת ההפתעות. פורמט מושלם: מצד אחד מגוון רחב מספיק של סדרות בשביל ליצור אצלי ציפייה דרוכה לדעת מה יגיע הפעם בקרונות הצבעוניים של הרכבת, מצד שני הסבב חוזר על עצמו מספיק פעמים בשביל להתמכר. אז נכון, לפעמים נופלים על שתי דמויות פלסטלינה כעורות שממלמלות זו אל זו הברות חסרות פשר, אבל כשנופל עליך משום מקום פרק איכותי של בזיק ויויו בדיוק ברגע שהיית צריך אותו – זה שווה הכל. 
(ענת גפני) 

פינוקיו
בניגוד מקורי לשאר המתלקקים בעמוד הזה, המניפסט הבא לא הולך להיות שיר הלל לדמות הראשית, להפך. אני הראשון שיוריד את המים ואצעק ששום שואו זאטוטים לא תקעה על המסך דמות כל כך עלובה כמו הפריק שג'פטו בנה. אותו בן מנגר, על כל תקתוקי רעש הסוליות המעיקות שלו, הנאיביות המביכה והתלבושת הנוראית היה בסך הכל בובת כאפות מאוסה שאפילו הלוויתן העדיף להקיא חזרה לים.

אבל כל הרפש הנ"ל  ממש לא אומר שפינוקיו היא לא סידרת הילדים הטובה והעשירה מכולן. ג'רי סיינפלד המחיש לנו שנים אחרי שהגיבור הראשי יכול לסבול ממניירות נוראיות וחוסר יכולת לשחק כל עוד יש מסביבו אנסמבל מוכשר של שחקני משנה, וזה בדיוק מה שהיה לאותו בול עץ.

שום תסריטאי פרוורטי לא יכול להתגאות בכזה קאסט, מבלה הידידה האפלטונית עם הקול הסקסי, עד לפיה המיליפית, היונה הצחורה ושאר נספחים לאורך הדרך שבעיקר ניצלו ושדדו את פינוקיו הפראייר. אבל כנראה שאף סייד קיק לא שדד את ההצגה כמו האנטגוניסטים של הדאמי, שמשון ויובב. החתול הנפוח עם משקפי השמש הוא הסטלן הטלוויזיוני הראשון, סוג של ג'ונה היל עם זנב שהשילוב שלו עם הג'ינג'י התחמן יוצר צמד מיתולוגי שפשוט חייב לקבל ספין אוף.

הסדרה הזאת הייתה מלאה בעלילות מפותלות שאף מנג'ס בן שש בחופש גדול לא באמת יכול להכיל. מזוועות אימה של פינוקיו מתעוות לחמור, קריצות פורנו לאף שמתארך אם קצת משקרים ואינספור כאפות מתסכלות בדרך המייגעת להפוך לילד אמיתי. כל זה הופך את פינוקיו לסדרת הילדים הטובה מכולם, ואולי ליחידה ששורדת את מבחן ההתבגרות של כולנו תוך כדי שהיא מפזרת מוסר השכל שנזכה להבין רק יותר מידי שנים אחר כך.     
(ספי קצב)

טוב טוב הגמד

פעם הכרתי מישהי שלא הבדילה בין טוב טוב הגמד לדן דין השופט. באותו רגע נגמרו היחסים בינינו. היא ביקשה שאציע לה חברות, אבל אני סירבתי. כן, הייתי עקשן כבר בכיתה ג'. כי איך אפשר שלא להבדיל. דן דין השופט היה אולי הבן דוד של טוב טוב הגמד, אבל במקרה הזה ברור שטוב טוב היה פי אלף יותר טוב.

טוב טוב הגמד הוא תולדה של תרבות האגדות המרכז אירופית, ובמדויק יותר - הגרמנית והסקנדינבית, האחים גרים פינת האנס כריסיאן אנדרסן, היכן שמקובל לספר לילדים שביער חיים גמדים קטנים שנלחמים בטרולים רעים ומגעילים. טולקין עשה מהאגדות האלה את "שר הטבעות", אנחנו הרווחנו סדרה מצוירת וחינוכית שהתמכרנו אליה בשנותינו הרכות.

אבל במבט לאחור, טוב טוב הוא הסבא של דייגו (הבן דוד של דורה, כאילו, דה), שמסתובב בג'ונגלים ומציל חיות. מצויד ביכולות רפואיות שדוקטור דוליטל היה מתקנא בהן, רוכב טוב טוב על גבו של זריזי השועל ומחלץ בעלי חיים מכל סכנה, או כמו שאומר שיר הפתיחה: "טוב שגמדי היער חכמים מן הטרולים, יחד הם נחלצים מכל צרה".
(אסף נבו)

ערי הזהב הנסתרות
לא יודעת מה איתכם, אבל במושגים שלי ילדות מאושרת כוללת כמה שיותר אנימציה יפנית מדובבת ושניים או שלושה צעצועים דליקים. "ערי הזהב הנסתרות" סיפקה את האנימציה המדובבת - אבל מדובבת לצרפתית, וזה רק חלק ממה שהפך אותה לכל כך נפלאה וגם קצת אחרת בנוף הקולות האחיד (אני לא היחידה ששמה לב שלמרקו, עליסה בארץ הפלאות, ופומיקי יש את אותו הקול, נכון?).

הסדרה אמנם עסקה בשלושה חברים – אסטבן, זיאה ותיאו, שאחד מהם נראה כמו קוף והשני הוא בן השמש וכולם טסים על קונדור מזהב ובורחים מספרדים רשעים, אבל בעיניי תמיד היה לה אפיל חצי תיעודי. אולי זה בגלל שבסוף כל פרק היו שתי דקות דוקומנטריות ומצולמות על בני האינקה והמאיה וטקסיהם המשונים (שאגב, כללו שליפת לב מבתולות ושאר רגעים טראומטיים, שהיום היו מוגדרים קצת פחות כדוקו ויותר כאקספלוישטיישן זול). אני די בטוחה שהסדרה הזאת היא המקור הלא מודע למשיכתם של משוחררים טריים לטיולים בדרום אמריקה ואמנם לא טרחתי לצפות בה שנית, אולי ממרחק הזמן היא תתגלה כערימת אשפה מהבילה, אבל אצלי היא חרוטה כמפגש ראשון עם אקזוטיקה, פגאניות וקולוניאליזם, וכסדרה עם סיקוונס הפתיחה הטוב ביותר אי פעם.
(נטע חוטר)

צבי הנינג'ה
כל שנה בפורים זה היה קורה לי מחדש: כל העולם ואחותו מתחפשים לכוכב המגניב הבא אבל אני תקוע על לאונרדו ויהי מה, עד כמה שאני מצליח להיזכר הצב עם הסרט הכחול והחרב נשאר איתי עד היום שבו החלטתי שזה כבר לא כזה מגניב להתחפש יותר. היה שם משהו בין הצבים במיץ הזרחני, העכברוש החכם, העיתונאית הבלונדינית השווה ואני, שהיה חזק יותר מכל סדרה מצוירת אחרת. כזה שהייתי יכול לשבת מולו שעות על גבי שעות מבלי להשתעמם לרגע.

צבי הנינג'ה הם עדות לעולם הולך ונעלם, כזה שבו הגיבורים מבלים את חייהם מתחת לאדמה, זוללים פיצה ומקשיבים לחוכמתו של אדם זקן. קחו כל גיבור תרבות מקומי של היום, שימו אותו בסיטואציה הזאת ואתם בדרך הבטוחה להתמוטטות עצבים. היו שם גם ערכים, חברות ואויבים מפחידים במיוחד (רשע עם פנים מעוותות ומוח חי ומרושע ששולט בגוף חיצוני), אבל יותר מכל היה אקשן איכותי שיצר הצדקה לצעוק סתם כך "קוואבנגה" בלי שיחשבו שאתה מטורף.
(אילן קפרוב)

המומינים
בדומה לטוב טוב הגמד גם המומינים (או בשמם המלא: מומין-טרול) הם תולדה של אגדות סקנדינביות. אבל במקום טרולים דוחים, המומינים הם טרולים קטנים וחמודים. אבל רק כלפי חוץ. כי מי שמתעמק בסרת הקאלט הזו מגלה שהיא קורצת גם למבוגרים, במקביל לסדרת ספרים מהמאה הקודמת.

עולמם של המומינים, שעל פניו נראה תמים - משפחה עם אבא, אמא וילד הופך בעזרתן של דמויות המשנה מ"עמק המומינים" למסעיר במיוחד. מי שלרוב מניע את העלילה ומכניס בה מתח, דרמה, הומור, תככים, מזימות והרפתקאות הם מאי הקטנה, סנורקה וסניף, שנחשבים ל"חלק מהמשפחה". בתוספת של סנופקין, סנורק, סרח ומר המיולין מתקבל אנסמבל דמויות חביב למדי.

פרק השיא הוא כמובן הפרק שבו נדמה לכולם שמאי הקטנה מאוהבת במומין. מאי מתנהגת מוזר, ומכתב אהבה שכתבה נמצא. סנורקה, שמאוהבת בו תמיד, פורצת בבכי ומתוודה. בסיום מתברר, כרגיל, שמדובר בצירוף מקרים.

לסיום, כמי שגידל בבית דור שני לאוהבי "המומינים", הרשו לי למחות בשם הילד המתמכר על ירידת הסדרה מה-VOD של HOT. כך קוטעים מורשת.
(אסף נבו)

החיים / היה היה
בין המנגינה המהממת שהלחין באך על רקע דג שהופך לאיגואנה שהופכת לתנין שהופך לקוף שהופך לבנאדם בפתיח של ״היה היה״, לבין הזיווג בין שני הנערים הצרפתיים הצעירים מדי שהופכים לגוף אחד שהופך לשמש הקייצית של נתניה בפתיח של ״החיים״, בדיוק בנקודה הכואבת ההיא נקבעה טראומת הילדות הגדולה ביותר של תלמידי בית הספר היסודי של אמצע האייטיז.

למה טראומה? כי במקום להישמר מליפול בטראש של מדונה, ללמוד מההורים שלכם איך לא להתלבש בעשורים הבאים ולברוח מהצלילים המזוויעים שבוקעים מהחדרים של אחיותיכם הגדולות, נאלצתם להתחבט מה פחות גרוע - הג׳ינג׳י המרושע של המקצועות ההומאניים או עמיתו הג׳ינג׳י המרושע של המקצועות הריאליים, כאילו לא מספיק שיש לכם בכיתה כמה ג׳ינג׳ים שקוראים להם נפתלי.

אז ביולוגיה והיסטוריה, אולי שני המקצועות הנלוזים והחבוטים ביותר של מערכת החינוך בישראל, זכו לסדרות טלוויזיה צרפתיות, שאשכרה ניסו ללמד אתכם שיעור מיני וערכים שעליהם מקימים מדינות או יוצרים מהפכות. עכשיו תקראו את השורה הזו שוב, תצבטו את עצמכם בלחי ועדיין יהיה לכם קשה להאמין שזה החומר החינוכי שאמור היה להפוך אתכם לאנשים טובים יותר או משהו. בעקבות השקר המוחלט על כדוריות שמנצחות חיידקים ועל ניצחון האדם הטוב על כל דבר בהיבטים ההיסטוריים - כאילו סבתא שלכם לא גוססת לכם מול העיניים או כאילו לא הייתה שואה - מישהו צריך להקים ועדת חקירה.

לא מיסטר קשטן מלימודי האנגלית, לא הקולגות גבי ודבי, לא ביש וגדא שיכולים לחבר ולחסר, אלא איש עם זקן לבן שמזכיר את חיים בוזגלו ולכו תדעו מה הוא מחביא שם, שעון זמן מלחיץ שקופץ בין תקופות, בריונים שלפעמים משמשים כוויקינגים ולפעמים כחיידקים. זו הייתה הילדות שלכם, אלה הערכים שניסו ללמד אתכם בפשטות, ככה העתיד שלכם שורטט על ידי אנשי הטלוויזיה החינוכית. עכשיו לכו לפינה ותחשבו טוב למה עם כל החינוך הטוב שקיבלתם לא יצאתם דפני ליף.
(פיני אסקל) 

קיד וידאו
בואו נודה בזה, ברגע מסוים בהיסטוריה קיד וידיאו הייתה הדבר הכי מגניב בטלוויזיה. גם רוקרים בועטים שלא שמים על הממסד וגם סדרה מצוירת עם פייה קסומה ורשע עלוב. הרגע בו חברי הלהקה נשאבים דרך המראה ומגלים שהם דמויות מצוירות בעולם הרוקנ'רול, היה כולו אושר צרוף. הוא הוכיח שחלומות מתגשמים ועולמות מתחברים.

הסיפור זכור לכולנו: בצד האחר שולט אדון מדון המתעופף בג'ובוקס הענקי שלו עם שלושת חתוליו ענקיים ורודף אחרי הלהקה אותם הוא רוצה להפוך לעבדיו המוזיקליים. הם כמובן מנסים להתחמק ממנו, במכונית סובארו צהובה שהופכת למעין צוללת צהובה, ומצליחים בתיאום מושלם עם סיום כל פרק בדיוק בזמן לביצוע קליפ חדש.

מאז התבגרנו, גילינו שיש מוזיקה הרבה יותר טובה, שעלילות יכולות להיות יותר מורכבות ושתכל'ס קיד הסולן בכלל לא כזה חתיך. יש דברים שפשוט נועדו להישאר באייטיז, בדיוק כמו הוידיאו.
(מיכל רגולנט)