ד"ר מארק גרין, "אי. אר"
דוקטור מארק גרין לא היה הרופא הראשון שעזב את בית החולים קאונטי ג'נרל. קדמו לו רבים מחברי הקאסט המקורי שפנו לעיסוקים שונים, כמו להפוך לג'ורג' קלוני, למשל. הידיעה שהשחקן אנת'וני אדוארדס עוזב את התכנית השאירה את הצופים עם ההכרה הקשה שדר' גרין הולך למות מהגידול שהתגלה במוחו, וביחד איתו הם התמודדו עם המחלה במשך חודשים ארוכים ומורטי עצבים, עד לסוף הידוע מראש.
גרין, שרוב חייו עברו עליו בבית החולים, מחליט שאת ימיו האחרונים יבלה בהוואי עם רייצ'ל, בתו מנישואיו הראשונים. גרין מנסה לתקן את יחסיו הבעיתיים עם רייצ'ל, שלא רק גדלה אלא גם הפכה דומה באופן מפחיד לאשתו הנוכחית של גרין, דוקטור אליזבת' קורדיי, וברגעיו האחרונים הוא מצליח לעשות זאת. גרין נפרד מהסדרה בסיקוונס קיטשי להפליא ורגשני יתר על המידה, לצלילי Over the Rainbow בביצוע של הזמר ההאווייאני ישראל קמקוויוואולה.
והיוקליילי עשה את שלו. בעודי מתייפחת על הספה בבית הוריי, ביכיתי לא רק את מותו של דוקטור מארק גרין, אלא את מותה של אי.אר כולה. באותה תקופה שיאה כבר מזמן היה מאחוריה, ובכל זאת היא המשיכה לעוד שבע עונות (שלא ברור מי צפה בהן). ואם זה לא מספיק, אחרי כל הזמן שבילו יחד על מגרש הכדורסל מחוץ לקאונטי ג'נרל ובדוק מאגו'ז שמעבר לכביש - דוקטור דאג רוס לא טרח אפילו להגיע להלוויה.
(מאיה פז)
איזי סטיבנס, "האנטומיה של גריי"
ד"ר איזי סטיבנס, החברה הכי טובה שלי, שכבה על רצפת חדר האמבטיה פרק שלם ובכתה על ארוסה הטרי שזה עתה נפטר, בסצנה שלא השאירה עין אחת יבשה בקרב צופי "האנטומיה של גריי". קתרין הייגל גילמה במשך שש עונות את המתמחה הבלונדינית עם החזה הענק וחיתוך הדיבור של סטודנט שיכור בקולג', אב הטיפוס של כל התפקידים שתעשה אחר כך בקומדיות הרומנטיות על המסך הגדול.
במהלך 120 הפרקים בהם השתתפה, עמדה דמותה במרכז העלילה. למרות שהתחילה את ההתמחות כדמות משנה היא הפכה מהר מאוד, כמו בכל אגדה הוליוודית, לסטארית האמיתית של הסדרה. היא התאהבה, נפגעה וגילתה שיש לה ילדה, היא חיבלה בהליכים רפואיים בכוונה ועשתה את שלה בחדר השירות הקטן בו כולם נכנסים לפרוק קצת הורמונים.
סטיבנס הכריזמטית התחילה את דרכה עם חבורת מתמחים מדויקת ואטרקטיבית, וכמו במסיבה כושלת שבה כל הילדים השווים כבר עברו הלאה לאפטר האקסקלוסיבי, בעונה השישית הסתכלו הצופות המסורות ימינה ושמאלה וגילו שכל המגניבים הלכו. עם עוד כמה דמויות מפתח חשובות שעברו מהצד של הרופאים לצד של החולים ואז מתים, גם הייגל שוחררה הביתה.
הסיפורים מאחורי הקלעים מדברים על אגו שגדל, על הברזה מהמועמדות לאמי וסכסוך עם הכותבים. ובשואו ביזנס כמו בחיים – אסור להסתבך עם מי שכותב את סיפור חייך. הגידול הסרטני של בת דמותה הטלוויזיונית לא איחר לבוא. עם פיטוריה של איזי לא רק שנעלמו שמחת החיים והסקס אפיל ממסדרונות סיאטל גרייס, התחילו גם לצוץ תופעות הזויות של מקרי ירי המוניים, התרסקות המטוס של הצוות הרפואי ואפיזוד שלם של רוחות רפאים מזמרות. לא שאני לא מחכה בשקיקה לעונה הבאה, אבל עם אף אחת מהדמויות לא אשכב על רצפת האמבטיה עד שהיא תסכים לקום ולהתקלח סוף סוף.
(נטע ספיר)
דילן מק'יי, "בוורלי הילס 90210"
דילן מקיי עוזב? מה עוזב? איך עוזב? מה נעשה בלי הפרצוף הסובל, הקול הצרוד, תיקוני האופנוע הבלתי נגמרים בחצר והשוט על הבית שדומה לצימר בגליל?
כיאה למעמדו, מקיי זכה לפרק העזיבה המפואר ביותר בתולדות הטלוויזיה. מה לא היה שם? חתונה, רצח, לוויה וקריז של ריי פרואיט. כן, קצת יותר מדי עלילה לפרק אחד, אבל זה מה שהפך אותו לפרק הזכור ביותר בתולדות הסדרה. אולי חוץ מפרק ה"איי צ'וז מי".
בסצנה האחרונה בהחלט של פרק 10 עונה 6, דילן אורז קיטבג צבאי, חובש קסדה ונוסע לעבר השקיעה. לא לפני שהוא נותן את מפתחות הבית לברנדון, שלא משכיל לעשות איזה סאבלט שווה וגם לא משאיר לאף אחד את המפתח כשהוא עוזב את הסדרה, בפרק לא פחות מרגש.
כמו רבים מהכוכבים שפורשים בשיאם, גם לוק פרי רצה קריירה קולנועית, שהסתכמה בסופו של דבר בתפקידון קטן ב"אלמנט החמישי" לצד ברוס וויליס. בדמדומי הסדרה בעונה התשיעית, פרי חזר בבושת פנים לקאסה וולש ואיתו האופנוע, הפרצוף הסובל והקול הצרוד. לצימר הוא כבר לא חזר. המפתחות אצל ברנדון.
(עומר מלכה)
ריטה, "דקסטר"
קצת אירוני להודות שהסצנה הכי קורעת לב בסדרה על רוצח סדרתי היא רצח שאותו אפילו לא ראינו. כבר מסצנת הפתיחה בפרק הראשון של העונה הראשונה, וידאו הכותבים של "דקסטר", שכולנו ניישר כאן קו: פה רוצחים בשביל טובת הכלל, ואתם עומדים לאהוב את זה. כל הסיפור הזה של אישה, בית ומשפחה נועד רק כדי לוודא שאף אחד ממיטב בלשיה המופלאים של משטרת מיאמי (אלא שיצליחו לפספס רוצח גם אם יסגיר את עצמו בצירוף דגימות רוק, דם ושתן), לא יחווה רגע של הארה פתאומית ויחשוד שהקריפ ממעבדת הדם עשוי להיות טיפוס מסוכן.
צריך לומר את האמת, ריטה בנט היא דמות די שטוחה במהותה. שום רבדים נסתרים, שום מסתורין שמחכה להתגלות, רק הרעיה הנאיבית שמחכה לפושע שלה עם מבט דואג וצלחת מרק. זה מתחבר ליתר הדמויות הנשיות הקבועות בסדרה: לגוורטה שהצליחה להפוך מאוסה כבר בפרק השני, ודברה, שהפכה יותר לאתנחתא קומית/טראגית מאשר לדמות שיכולה לסחוף סיפור בעצמה. אלא שבניגוד לשתיים האחרונות, ריטה מעולם לא התיימרה לגנוב את ההצגה. היא הייתה שם פשוט כדי להזכיר לנו שחיי המשפחה הפיקטיביים האלה, הרבה יותר אמיתיים ממה שהיה נדמה. בעיקר כשהם נקטעים לפתע ברגע דרמטי אחד באמבטיה.
הטראומה של סוף עונה 4 לא מלווה רק את דקסטר הדמות, אלא גם את הסדרה שהפכה כבויה מעט בשתי העונות האחרונות. כנראה שנכון מה שאומרים: מאחורי כל רוצח מצליח עומדת אישה.
(אילן קפרוב)
מייקל סקוט, "המשרד"
"היי, תודיעו לי אם זה אי פעם ישודר" פונה מייקל סקוט ישירות אל צוות הצילום של הסדרה התיעודית הכי ארוכה בהיסטוריה של חברות הנייר, רגע לפני שהוא מוריד בפעם האחרונה את המיקרופון ופונה אל הטיסה שלו. בשבע העונות שלו במשרד ראינו את מייקל מתפתח מאידיוט פשוט שכולם שונאים, אל הדמות העגולה והעמוקה ביותר בהיסטוריה של הקומדיות. חווינו איתו התאהבויות, שברונות לב, רגעים שפופים, רגעים טובים, שמחה מתגלגלת, אושר חסר גבולות, כישלונות, הצלחות, כעס, בלבול ואינספור רגעים מרגשים.
אחרי שבע עונות, סטיב קארל הרגיש תחושת מיצוי מהדמות הכי טובה שהוא אי פעם שיחק, והחליט לפרוש ממשרת המנהל האזורי ב'דנדר מיפלין' לטובת קריירה קולנועית. מאז שהוא עזב, אין רגע שלא מרגישים בחסרונו. נכון, לסדרה היו רגעים טובים מאז, אבל לא רבים. את החלל שקארל השאיר ניסו למלא שחקנים אורחים כמו וויל פארל וג'יימס ספיידר, אבל הם לא היו מייקל. אף אחד לא יהיה כמו מייקל לעולם.
בינתיים, בעולם האמיתי, הקריירה הקולנועית של קארל קצת מדשדשת, אבל העתיד נראה מבטיח יחסית עם שני סרטי ההמשך ל"והרי החדשות" ו"גנוב על הירח" המצויר. מאז "בתול בן 40" לא היה לו להיט מטורף, אבל ככה זה בהוליווד – פעם אתה למעלה ופעם אתה למטה. זה מה שהיא אמרה.
(עידית נרקיס כ"ץ)
בטי דרייפר, "מד מן"
היא עישנה בארוחת ערב על הילדים, היא עישנה אחרי הסקס במיטה, היא עישנה על כיסא הגניקולוג היא עישנה בכל אירוע שהתחשק לה – בטי דרייפר הייתה האישה הכי היפה, הייצוגית, מאופקת ובעיקר הבלונדינית ההורסת של "מד מן". אבל אז היא נעלמה ובעונה החמישית הגיעה תפלצת קנאית במקומה.
נכון, בטי דרייפר היא לא דמות שעזבה סדרה, אבל קברניטי "מד מן" לקחו את "האישה המושלמת" והפכו אותה לדמות נרגנת, שמנה ובעיקר קנאית. הן אולי נראות אותו דבר, בהבדל של 15 קילו, אבל הדמות שראינו על המסך בעונה האחרונה הייתה כל דבר מלבד בטי דרייפר.
כל כך הבנתי את הרצון הבלתי נשלט של שי גולדן במהלך "מחוברים" למבט חטוף מג'נוארי ג'ונס, השחקנית שמגלמת את בטי. מעניין אם הוא עדיין מביט בה בחשאי מהלפ טופ שלו באמצע הלילה. סביר להניח שהיום מככבת שם ג'סיקה פארה, הלא היא מחליפתה במיטתו של דון, מייגן דרייפן. בניגוד לבטי, מייגן ממש לא מאופקת, אומרת מה שהיא חושבת והרבה יותר פתוחה לחיים. ועדיין, יש משהו בקוליות הכל כך לא קולית של בטי, בטי של פעם, שגורמת לי לרצות אותה בחזרה.
(סיון דה-ליאו)
סטיב רודס, "נשואים פלוס"
הנרקומנים האמתיים של נשואים פלוס (גרסת המקור כמובן, לא אדפטציית ליאור אשכנזי של המידל איסט) בוודאי יכעסו על הכפירה בתזה הפופולארית שטוענת שמהיום בו התחפף לו סטיב רודס מהקרקס המטונף של הבאנדים, הסדרה רק הלכה והשתפרה. אבל לא אם תשאלו את הג'אנקי הזה.
4 עונות בסך הכול שרד לו סטיב רודס בפרנצ'ייז של משפחת האשפה הלבנה משיקאגו, ויכול בהחלט להיות שיונקי הסינדיקציה של התוכנית, שהחלו לצפות בה רק אחרי שקלי הפכה לכוסית בעונות המתקדמות, כלל לא מודעים לקיומו של הבעל המסונג'ר הראשון של מארסי, כמה חבל.
העונות הראשונות שבהן כיכב רודס כקונטרה היאפית לאל באנדי, היו המזוקקות והשנונות ביותר בימיה של נשואים פלוס, הרבה לפני שהפכה למאגר פאנצ'ים על נשים שמנות וסירחון גרבים. אולי דמותו של המחליף המלוקק, ג'פרסון דארסי, מושרשת הרבה יותר חזק בתודעה הקולקטיבית של צופי הסדרה, אבל היה זה סטיב רודס (בגילומו המופתי של איש ברודווי דיוויד גריסון) שהצליח לשמש כאנטגוניסט הכי שווה כוחות שספג עלבונות מאל באנדי. ולמרות שחזר להפציע בכמה תפקידי אורח במהלך העונות, עזיבתו המבאסת, בדיוק שהסדרה הפכה ללהיט, גרמה לי לגרבץ בתוגה ולזפזפ לרוזאן.
(ספי קצב)
ג'יי.די, "סקראבס"
מסדרונות בית החולים "sacred heart" היו ביתי השני, המוסד הרפואי הראשון שלא עורר בי חלחלה ואפילו מרח חיוכים דביליים על פרצופי. בית החולים בו התרחשה "סקראבס" היה אינטימי, משעשע, דרמטי במידה ועמוס בנונסנס מהנה ופסקול משובח. נכון, לעתים גלשה הסדרה למחוזות דידקטיים וצ'יזיים, כולל "לקח" בסיום כל פרק, אך היה זה מחיר פעוט לשלם בעבור ממתק של 25 דקות.
העלילה הצליחה להישאר קוהרנטית והדמויות התפתחו עם השנים, למרות כמויות הסלפסטיק והנונסנס הבלתי נלאות. הרוח הנינוחה של הסדרה התאפשרה בעיקר בגלל השחקן שגילם את הדמות המרכזית ( ג'יי. די ), שגולם על ידי זאק בראף. הגוזל הצעיר שהפך לתרנגול גאה עם השנים נראה כאילו נולד לתפקיד, ומי שהתחיל כמתמחה חסר בטחון עם אישיות מעט גבולית וחיבה מוגזמת לאפלטיני, ניווט את הסדרה בחינניות רבה. במהלך שמונה עונות התאהבתי באליוט הבלונדה, נתתי כיפים דמיוניים לטוד המלך, הערצתי את חבורת הזמר של עורך הדין הכושל טד ונעצבתי בכל ריב של קרלה וטורק, אבל ג'יי די היה בסופו של דבר המנצח של התזמורת המגושמת הזאת, גם אם לפעמים גלש לצד המנג'ס מעט.
כשעזב, לאחר העונה השמינית, לא הצלחתי להביא את עצמי לראות אפילו חצי פרק מהעונה האחרונה. נכון, הוא היה שם למשהו כמו 6 פרקים של העונה התשיעית, כדי "לרכך" את המכה של העזיבה, אבל זה לא היה זה. כנראה שהצופים והמנהלים בABC הרגישו כמוני, הניסיון להמשיך בלעדיו לא החזיק מעמד יותר מעונה, וטוב שכך.
(איתי פורת)
נד סטארק, "משחקי הכס"
אם אתם מתכננים לצפות ב"משחקי הכס", עדיף שתדלגו על הקטע הזה. ברצינות, לא אשא את המגה ספוילר הזה על מצפוני כי ידוע שמי שהרס את "משחקי הכס" לאדם אחד, כאילו הרס לאומה שלמה. זהו? הלכתם? אוקיי. עונה ראשונה, פרק תשע, ראשו העגלגל של נד סטארק, הלא הוא הבריטי הסקסי שון בין, נערף בנונשלנטיות אגבית כאילו היה דמות משנה זניחה לבית גרייג'וי ולא כוכב הסדרה, ימין המלך, הגיבור טוב הלב שאמור להציל את הממלכה ולחזור הביתה לווינטרפל.
לכמה רגעים (או יותר, אם אתם מהאופטימיים) כולנו היינו בטוחים שהוא לא באמת מת, שזה כפיל, שהוא יחזור כרוח רפאים, שהכל יתברר כחלום. היינו מוכנים לקבל כל סוג של זילות תסריטאי, רק לא לאבד את הדמות החשובה ביותר בסדרה ויותר מכך - את כל מה שידענו על טלוויזיה. המוות של נד סטארק הפך את הצפייה ב"משחקי הכס" למערערת, כמעט חרדתית, ואת המלך ג'ופרי לאחד הנבלים הגדולים בתולדות הטלוויזיה.
אבל זה בדיוק מה שהופך את "משחקי" לסדרה כל כך מוצלחת- היא משנה את כללי המשחק. כל אחד יכול למות, הלב שלנו יכול להישבר בכל רגע נתון, ורוב הסיכויים שתמצא את עצמך בשלב זה או אחר מקווה שהנסיך יפסיד לדרקון. אין חוקים, אין חסינויות, אין נאמנויות והכי גרוע – אין דבר כזה סוף טוב. נד סטארק אמנם כבר ז"ל, אבל במותו ציווה לנו טלוויזיה מעולה.
(נטע חוטר)
ד"ר ליסה קאדי, "האוס"
משך שש עונות של "האוס", שיחקו ליסה קאדי וגרגורי האוס במשחקי חתול ועכבר. לא היה ברור מי מביניהם יותר רוצה את מי, אבל הקראש ההדדי היה באוויר. בעונה השביעית, אחרי שהאוס חזר מאשפוז פסיכיאטרי, הם הפכו לזוג רשמי וכעבור עונה שלמה הם הצליחו איכשהו לתפקד במקביל בזוגיות ובעבודה, עד שבגופה של קאדי התגלה סרטן.
אבל לקראת סוף העונה צצו בעיות, מחוץ למסך. השחקנית ליסה אדלשטיין, שגילמה את קאדי ב"האוס", ביקשה העלאה במשכורת. המפיקים ניהלו איתה משא ומתן שנכשל, והשחקנית היהודייה עזבה את הסדרה. ככה, פתאום. הפרק האחרון של העונה השביעית סיפק פיתרון עלילתי לנטישה – מריבה בין שניהם נגמרה בכך שהאוס השתגע ונכנס עם האוטו שלו בתוך הבית שלה. בטירוף. המומה, פצועה וחבולה קאדי נעלמה.
העונה השמינית והאחרונה של "האוס" הרגישה מאוד מוזר. בלי קאדי, לא היתה מעל האוס דמות סמכותית שתאזן אותו. ווילסון נשאר החבר הכי קרוב והכמעט יחיד שלו והאוס המשיך להתעלל בו גם כשהתגלה שלווילסון יש סרטן (המחלה שהצילה כל כך הרבה עלילות תקועות של סדרות דרמה). הסוף היה יפה, אבל מוזר. אחרי 7 עונות קאדי, האוס סיים ב"זוגיות" של חברים עם ווילסון. דמיינו את רוס מסיים את "חברים" בלי רייצ'ל. בלתי מובן.
(אסף נבו)