אחי, אני אוהב אותך: אילן קפרוב כבר מתגעגע
יש משהו בצורך להיפרד מסדרה אהובה שהופך אותנו לא אחת לסנטימנטליים. התחושה שהמסך יורד והגיבורים עומדים להיעלם מחיינו לנצח, מייצרת לפעמים נטייה להאדיר את המיתוס של הסדרה מעבר לפרופורציות האמיתיות. אבל הפעם, באופן די חד פעמי, אני מרשה לעצמי ללכת עם הלב ולהכריז ש"הפמליה" היא אחת מסדרות המופת שנוצרו אי פעם על מסך הטלוויזיה.
בעשור וחצי האחרונים הפכה רשת HBO האמריקנית למודל של איכות טלוויזיונית עם סדרות כמו "הסופרנוס", "הסמויה", "עמוק באדמה" ו"אוז". הגדולה של דאג אלין ומארק וולברג, יוצרי הסדרה, הייתה לגרום לראשי הערוץ להאמין שסיפורם של ארבעה חברים טובים בדרך לתהילה ההוליוודית יכולה להפוך למרגשת, מצחיקה וסוחפת כמו הסדרות הגדולות האחרות. בסופו של דבר הפכה "הפמליה" בתום העונה השמינית שלה לסדרה הארוכה ביותר בתולדות הרשת.
הפמליה היא תמהיל מדויק של האתוס הגברי על היתרונות, החסרונות והפנטזיות שבו, כל כך מדויק עד שהדרך היחידה להגיע אליו הייתה לתת דווקא לאישה, אלי מוסיקה, לכתוב אותו. ארבע הדמויות המרכזיות ייצגו כל אחת פן אחר באופי הגברי: וינס את הפנטזיסטי, אי את הרומנטי, טרטל את החיפוש העצמי הנצחי ודרמה את הנאיבי (טוב נו, יותר נכון האינפנטילי). זוהי גם ההצדקה הגדולה לקיומו של מוסד החבר'ה בעולם: השלמת הצדדים הגבריים שחסרים בכל אחד מאיתנו.
"הפמליה" הרשתה לנו לכייף בלי הצורך להסיק מסקנות מורבידיות או לחפש מסרים נסתרים בתוך הטקסט. מצד שני היא לא חששה לקחת אותנו הכי גבוה שאפשר ולהראות לנו גם כמה חזק אפשר להתרסק. רבים מבקרים את העונות האחרונות של הסדרה בגלל שהפכו ל"פחות כיפיות" מהראשונות. אבל אלו בדיוק הרגעים בהם הדמויות התפתחו, השתנו והתמודדו עם הקשיים האינדיבידואלים שמאפיינים אותן.
ההישג הגדול הנוסף של "הפמליה" הוא ההצצה הנדירה ויוצאת הדופן אל הקרביים של תעשיית הבידור והחלום הגדול לכבוש את העולם. לאורך הדרך זכינו לטעום מהנשים הכי יפות והפרמיירות הכי מושקעות, חשנו איך מרגיש כוכב על בעלייה ומנגד כמה קשים חייו של מי שסומן כנפילה. פגשנו מפיקים יהודיים עצבניים, במאי אינדי הזויים וסוכנים חסרי כל המוסר, שאחד מהם הפך לכוכב האמיתי של הסדרה.
יותר מכל דבר אחר הייתה הפמליה מסע מרגש, מצחיק ומלא חוויות בדרך אל החלום הגדול, עם מסר נפלא אחד שמופיע כבר בפתיח: המסע אל האושר רצוף הצלחות מזהירות וכישלונות מהדהדים, אבל לא פחות חשוב זה פשוט לדעת ליהנות מהדרך.
החלום (ההוליוודי) ושברו: נטע חוטר רק שמחה שנגמר
אומרים שאם אלף קופים ישבו על אלף מכונות כתיבה במשך אלף שנים – בסוף יצא להם מחזה של שייקספיר, אז אני מניחה שעל העונה האחרונה של "הפמליה", ועל הפרק האחרון שלה בפרט, ישבו חמישה בבונים עם נזק מוחי במשך שעה.
אבל רגע, עוד נגיע לעונה האחרונה. לפני כן חייבים לומר ש"הפמליה", בעונותיה הראשונות, הייתה סאטירה כיפית, סופר מגניבה וסקסית על הוליווד ועל חברות. אבל - וזה אבל גדול - היא אף פעם לא הייתה יצירת מופת (לדעתי כמובן) וחבל להשוות אותה לכאלו, כי היא גם אף פעם לא ניסתה.
"הפמליה" תמיד נראתה לי קצת כמו הכוכב שלה, וינס צ'ייס. כולנו יודעים שהוא לא באמת שחקן כ-זה טוב (ממש כמו אדריאן גרנייה שמגלם אותו), אבל יש לו אחלה עיניים ולא צריך יותר מזה בשביל "אקווה מן" או בשביל סדרת חברים מגניבה ובכלל, הגענו להוליווד כדי לזיין, לא?
זו אחת הסיבות שאני לא ממש מבינה את פסטיבל הפרידה ההיסטרי שמתחולל סביב הפרק האחרון שלה. נכון, שמונה עונות והכל, היה כיף, אבל קודם כל זה לא שהיא באמת נגמרת. למרבה הצער עוד נאלץ לבהות במה שבטח יהפוך לסדרת סרטים מעיקה ונצלנית.
ובכלל, השאלטר יורד על "הפמליה" ארבע עונות מאוחר מדי, את הסדרה הזאת היו צריכים לשלוח לדיגניטאס כבר ממזמן. הרעננות הכיפית של השנים הראשונות כבר החמיצה, אבל ככה זה כשבמשך שמונה עונות שלמות הדמויות שלך לא עוברות שום שינוי, אלא רק הופכות לקלישאות של עצמן (שזה, אגב, אופייני לדמויות בסיטקומים, טוב נו גם ב"העשב של השכן", פחות בדרמות קומיות מוערכות).
וינס הוא עדיין אותו סטאר זחוח שלא טורח לקרוא תסריטים וכפי הנראה האדם היחידי שהצליח להתמכר לקוק, לעבור גמילה ולהישאר בדיוק אותו הדבר. אי תמיד היה חנון מעצבן, ג'וני דרמה הוא דמות גאונית שמיצתה, כרעה תחת עול הסטגנציה, וגם טרטל נשאר אותו כלבלב נלהב, אז מה אם הוריד במשקל וזיין את הבת של טוני סופרנו. וכן, גם אני מתה על ארי גולד, אבל כמה עוד אפשר לצחוק מבדיחות עם השורש כ.ו.ס?
וכאילו זה לא מספיק, בעונה האחרונה (זהירות, ספוילרים) והגרועה יותר מהראף קאט של "מדיין", ארי מופיע (לראשונה?) בלי חולצה, ונראה כאילו הגוף והראש שלו ממש לא קשורים, הוא פתאום נראה יותר כמו ג'רמי פיבן המאוס מאשר ארי, הדמות האהובה שהוא מגלם. וזה עוד לפני דרמת ה - אי שוכב עם האמא של סלואן שבכלל בהריון ממנו – הטלנובלית והמעייפת.
בתוספת הפרק האחרון החפיפניקי, הצ'יזי והמבאס שלא משאיר לנו שום דבר להתגעגע אליו (ועל זה באמת קשה לסלוח), אין מנוס מהתחושה ש"הפמליה" לא רק מסתיימת כמה עונות מאוחר מדי, היא גם מסתיימת כמו סרט ההולמרק שוינס רוצה להפיק עבור ג'וני - לא כמו סרט הקולנוע שוינס רצה לשחק בו כל החיים.
>> מה אתם חושבים על "הפמליה"? שתפו אותנו