אלקטרז
מה אומר לכם אוסף האסוציאציות הבא: אי בודד, אנשים שנעלמו לפתע בלי להשאיר עקבות, גיבור בשם ג'ק, אנשים רבי חשיבות בחליפות שאף אחד לא מבין מה תפקידם, מסתורין שמביא את הקריזה ובחור שמן בשם הרלי? אם גם אתם נתקפתם טראומה שכוללת הבזקי עשן שחור, דובי קוטב ואנשים מוזרים בשם ג'ייקוב, אפשר להירגע. "אבודים" לא חוזרת, הם עדיין ישנים או מתים או מה שלכל הרוחות קרה איתם שם על האי. אבל ג'יי.ג'יי אברמס לא ישן, הוא חוזר, ומביא אתו את כל הרפרטואר הישן והמוכר.
ב"אלקטרז", סדרת המסתורין החדשה שעלתה בארה"ב לא מזמן (בקרוב אצלנו בהוט), מתלבש אברמס על הכלא המפורסם בעולם, ומביא אליו את כל האלמנטים המוכרים. זה מתחיל עם היעלמות מוזרה של אסירים בשנות ה-60, שחוזרים לפתע לרדוף את האנושות ב-2012 וצוות חוקרים שמנסה לתפוס אותם, וממשיך עם פלאשבקים ופלאש פורוורדים שנועדו בעיקר להסתיר את העובדה שהדבר החשוב באמת, עלילה, לא באמת קיים כאן. במקום זאת תקבלו דמויות קלישאתיות להחריד, מסתורין אמין כמו בן ליינוס, ותחושה עזה שבסרט הזה כבר הייתם.
זאת הצרה הגדולה עם אברמס: הוא יודע לבחור לוקיישנים, לחשוב על רעיון מסגרת מעניין, ובונה עליהם שיחפו על הריק שבאמצע. שני פרקים לתוך העונה הוואקום של "אלקטרז" זועק חפיפניקיות, שגם הכוכבת הראשית הסקסית והעובדה שהרלי הפך לדוקטור (מזל טוב), לא מצליחים לתקן. מי יודע? אולי בפרק הבא נגלה שכל הסדרה הזאת הייתה בכלל חלום.
(אילן קפרוב)
אבודים
זאת הפעם הראשונה והאחרונה שאתם קוראים כאן את צמד המילים "הפרק האחרון". נכון, הוא היה חרא, תתקדמו. אנציקלופדיה שלמה כבר נכתבה על המסתוריות של "אבודים", סיבה מספיק טובה להכריז עליה כסדרת המסתורין הטובה ביותר שראה המסך מאז "ערי הזהב הנסתרות".
מלבד סיפור המסגרת הדמיוני של עשן שחור שרודף אחרי מוסלמי, נוצרי ונרקומן, המז'יק הגדול של "לוסט" הוא שכמעט לאורך כל הדרך היה בה משהו מציאותי, לפחות עד רגע חשיפת גלגל נסתר במעמקי האי שבסיבובו הוא לוקח את האי על כל תושביו למסע בזמן.
מהרגע הראשון היה ברור שלא מדובר כאן באיזה סיפור מצוץ על חייזרים או דינוזארים אלא במשהו הרבה יותר גדול ומורכב. דארמה, אד'רס, 42 23 16 15 8 4, הקשר המיסטי בין הניצולים, הרגל של הפסל ואיך הארלי לא הוריד גרם במשך 6 שנים. כל אלו גרמו לי להישאר פעור פה בכל פעם שנשמע סאונד ה"קקקחחח" בסוף כל פרק, פה שעדיין פעור מאז אותו פרק שאסור להזכיר את שמו.
(עומר מלכה)
תיקים באפלה
בואו נקלף את הסטיקר מהקיר ונודה שהאמת לא באמת נמצאת אי שם..מה שכן מפוזר שם בערימות זה חשד לכמה מוטציות גנטיות וניג'וסים של מאלדר לגבי תופעות על טבעיות, וכנראה שזה מספיק בשביל לגרום לכל מתבגר בנינטייז להאמין שכל כוכב נופל היא חללית בפוטנציה ושציפי שביט היא באמת חייזר.
"אקס פיילס" הייתה כל כך הרבה יותר מעוד סדרת מתח משובחת שייצרה חרדות המוניות - היא הצליחה להגדיר עשור, להשפריץ טרנדים ומרציינדיז' חולניים, ואשכרה לגרום לעולם להאמין בקיומם של יצורים ירקרקים שחונים בניו מקסיקו.
זה התחיל מזמזום נעימת הפתיחה המצמררת ועד הסלוגנים המלחיצים לפני כל פרק והמשיך עם הצצה טלוויזיונית בתולית למה שמתרחש במסדרונות האף.בי.איי, כולל ייצוג אותנטי של סוכן פדרלי מנומנם שבטוח שכל חריקת עץ בבית הוא חייזר מאיים. תוסיפו לו קונטרה סקסית וסקפטית במיוחד, אבל כזאת שיודעת לשלוף אקדח, והנה לכם הזיווג המסקרן ביותר על המסך אי פעם.
כיאה לתרגומה העברי, הסדרה הזאת הייתה כל כך מותחת בעיקר מפני שהיא שמה את רבבות צופיה באפלה תמידית, וגרמה להם להאמין בקיומם של ישויות מסתוריות שנוגעות במקום הכי ספוקי בדמיוננו. אבל אנשי ירח וחלליות בצד, המותחן האמתי בשעת הצפייה תמיד היה טמון במתח המיני המודחק בין מאלדר וסקאלי, והציפייה למאנז' שכולל חוצן ושני סוכנים חרמנים. זאת, חברים, ההגדרה של פחד אמיתי.
(ספי קצב)
טווין פיקס
רצח אלים ומסתורי אירע בעיירה מרוחקת ושקטה למראה, סוכן האף.בי.איי המגה-חנון דייל קופר מגיע למקום ופותח בחקירה החושפת כי שום דבר אינו כפי שהוא נראה על פי השטח. זו הייתה נקודת הפתיחה של טווין פיקס, סדרת המסתורין שהציגה שלל דמויות ביזאריות עטופות בעלילה פתלתלה ומעורפלת עם נגיעות קלות, שהפכו לבוטות יותר ויותר עם התקדמותה, של על טבעי.
'מי רצח את לורה פאלמר?' הייתה השאלה שהטרידה אותי בתחילת שנות התשעים ולמרות שאני לא זוכרת את התשובה, זה לא באמת משנה. האווירה המהפנטת שהסדרה נסכה על הצופה בעזרת סצנות מעוצבות לעילא, בימוי מוקפד ותסריט אינטליגנטי לא יישכחו במהרה.
העולם הסוריאליסטי והאפלולי שייצר דיויד לינץ' הוכיח אחת ולתמיד כי יש מקום להפקה בסטנדרטים קולנועיים גם בסדרות טלוויזיה. עידן חדש נפתח בו במאים ושחקנים מוערכים לא מפחדים יותר מהמסך הקטן ומזגזגים ביניהם כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם, ולמה לא בעצם? סדרות כמו אבודים, אמריקן הורור סטורי או דם אמיתי הפכו לעניין שבשגרה וכיום אפילו שחקנים מוערכים כמו סטיב בושמי לא מתביישים להצטלם לפרסומת של יס.
(מיכל רגולנט)
אימה אמריקאית
אם אתם לא בעניין של אימה ומסתורין הארד קור, אין לכם מה לחפש פה. רק אם אתם מכורים לריגוש שבפחד המשתק, שגורם לכם לחשוב פעמיים אם לקום מהמיטה לשירותים באמצע הלילה, תוכלו להתמסר לחוויה הספוקית במיוחד ששמה "אימה אמריקאית". אחרי שצלחתי באומץ רב את העונה הראשונה במלואה, אני יכול להעיד בגבורה שמדובר בחתיכת סקארי שיט. אפילו הפתיח של הסדרה מצליח להטריד בכל פעם מחדש.
לא מפליא לגלות שעל היצירה הקאמפית הזאת חתום ראיין מרפי ("גלי", "ניפ-טאק"). העיצוב האומנותי המרהיב ומהדויק, בשילוב הקאסט המבריק והתסריט המקורי והמצמרר, לרגע גורם להאמין שסיפור הזוועה המטלטל הזה באמת יכול לקרות. הו, דיסוננס קוגניטיבי מפואר. ומאחורי כל האופל מסתתרת דרמה מרתקת, משכנעת ומרגשת. לא לשווא הסדרה הייתה מועמדת לגלובוס הזהב בקטגוריית סדרת הדרמה הטובה ביותר.
והסדרה היא גם סוכרייה אמיתית לחובבי הז'אנר, מאחר והיא שזורה בהומאז'ים לשלל סרטי אימה פולחניים. בנוסף לכל זה, יש בה את ג'סיקה לאנג שגם זכתה בגלובוס הזהב על תפקידה המופתי וכל סצנה שלה היא אוסקר קליפ בפני עצמו. ועדיין, תחשבו פעמיים לפני שאתם מתחילים לצפות בה, הפוסט טראומה על אחריותכם.
(ניר סלונים)
תמרות עשן
לפני כמה שבועות ישבתי בבית קפה עם אשתי ורגע לפני שהוגש לשולחננו ההפוך-חזק-דל שלנו, נשמעה צעקה מצדה "אימאל'ה, הנה צלם אנוש". מאותן צעקות שגורמות לשאר יושבי הקפה לסנן "מביך".
זה קרה כי במקרה עבר במדרכה הסמוכה השחקן אמיר אוריין המגלם את מנהיגם של חברי קיבוץ תמרות עשן, ומסתבר שהוא מפחיד גם במציאות. זאת הייתה הוכחה מצוינת כמה "תמרות עשן" נכנסה לחיינו ועשתה מה ששום סדרה ישראלית לא עשתה לנו מעולם- היא אשכרה השאירה אותנו במתח, ולשם שינוי לא בגלל השאלה "מי יודח בשבוע הבא".
למרות שהעונה השנייה (ובמיוחד סיומה) השאירה טעם קצת רע בפה, "תמרות עשן", הפרויקט השאפתני של הבמאי עודד דוידוף והתסריטאי נוח סטולמן, נוצרה בצלמה של "אבודים" ובהחלט הצליחה לשמור על רמה הוליוודית ראויה.
גם אם תקציבה היה שווה ערך לכיסא הגלגלים של ג'ון לוק, היא עמדה באתגר בכבוד בכל פרמטר - מוסיקה, צילום, שחקנים ועלילה מספיק מופרכת שפתרונה מתסכל לפחות כמו היכולת להתנתק מהגוף ששידר אותה.
(עומר מלכה)
האסיר
רוב בני ה-30 (פלוס מינוס) לא ממש זוכרים מה זה "האסיר", אבל לכולם חקוק בזיכרון אימג' טורדני של אדם שרץ לו על חוף הים וכדור לבן ענקי רודף אחריו. גם הקריאה המצמררת "אני לא מספר, אני אדם חופשי!" מהדהדת לנו בראש, לרוב בלי לדעת מאיפה.
אז "האסיר" היא סדרה בריטית מהסיקסטיז (שלפני מספר שנים זכתה לחידוש חיוור ולא מוצלח ברשת AMC), שרובנו ראינו ב"רואים 6/6" בתחילת הניינטיז, ובמרכזה סוכן חשאי לשעבר שמתעורר יום אחד בכפר נופש מסתורי. מהר מאוד הוא מגלה שהוא מוחזק בכפר הזה כאסיר המכונה "מספר 6". ראשי הכפר מנסים לסחוט ממנו מידע בעזרת היפנוזה, שטיפת מוח ושלל התעללויות (כולל הכדור הלבן הגדול), בעוד הוא מנסה להימלט ולגלות את זהות שוביו.
הסדרה הרדופה והמסתורית הזאת הייתה ה"אבודים" הראשונה, והתחילה את המסורת של לעורר יותר שאלות מתשובות. גם בה, למיטב זכרוני, הפרק האחרון לא מספק מענה הולם, אבל צורנית ופסיכולוגית היא העיפה לנו את המוח.
היום, כצפוי, היא מרגישה איטית ומיושנת, אבל עדיין די מפחידה. כנראה שגם בסיקסטיז וגם בימינו זה שאתה פרנואיד לא אומר שלא רודפים אחריך, וגם בסיקסטיז וגם בימינו כל אחד חייב לפעמים לעמוד ולצרוח – אני לא מספר, אני אדם חופשי.
(נטע חוטר)
חיים על מאדים
2006, השוטר סאם טיילור שומע את שירו של דיוויד בואי Life on Mars באייפוד, חוצה את הכביש ומכונית פוגעת בו. 1973, סאם טיילור מתעורר ושומע את אותו השיר ברדיו החוגה במכונית. האם הוא מת, נמצא בתרדמת, הוזה, השתגע או בכלל חזר בזמן? ומי זאת הילדה המקריפה הזאת שמדברת אליו דרך הטלוויזיה?
במהלך הסדרה אנחנו פותרים פשעים יחד עם טיילור, צוות השוטרים של משטרת מנצ'סטר - חבורה של גברים על גבול האלכוהוליזם, שטוחנים סיגריות בכל מקום, שלא שמעו על זיהוי פלילי וששיטות החקירה שלהם הם לתת סנוקרות לחשודים עד שהם מודים - והמפקד ג'ין האנט, המאדרפאקר הכי קשוח ומצחיק בכל שנות השבעים. במקביל, טיילור מנסה להבין מה קרה לו ולחזור הביתה.
לייף און מארס הצליחה להביא את האקשן של סדרת משטרה של פעם, עם אלמנט על טבעי. הוא היה חוזה באימג'ים משנת 2006 שהופיעו על פריטי טכנולוגיה ישנים, ושומע קולות מהעתיד שבדרך כלל הגיעו ברגעים הלא נכונים. השילוב הזה של אקשן, תופעות לא מוסברות והומר בריטי שזרם מתחת לפני השטח, הפך את לייף און מארס לאחת מסדרות המסתורין הממכרות של שנות האלפיים.
(עידית נרקיס כ"ץ)
