"סיינפלד" או "חברים", למשל, אף פעם לא תסכלו אותי יותר מדי על שום ישראליותי הממארת. שהרי גם בתולדות הטלוויזיה האמריקנית, מדובר בהבלחות, בסיטקומים יוצאים מן הכלל. היו אלה דווקא הסדרות "הרגילות", סיטקומים סבירים, שבהם אין לצופה ברירה אלא לחייך בכל 20 שניות ומדי פעם אפילו לצחוק בקול רם, לא משהו מתגלגל, ככה בקטנה: צחקוק שגורם לך לשכוח לשעה קלה מהדברים החשובים באמת, או ללכת לישון בהרגשה שמחר באמת יתחיל יום חדש.
תולדות הסיטקום הישראלי רצופות אכזבות. "קרובים קרובים" זוכה לגל הערצה נוסטלגי, אבל בעיניי היא הייתה ונשארה הוכחה שגם צוות שחקנים מופלא בשילוב עם כותבים מוערכים, יכולים לספק בסך הכל פיהוק אחד גדול. כמעט 20 שנה מאוחר יותר, אחרי לא מעט כישלונות באמצע, זרחה לכמה רגעים ה"שמש", אבל למרות כמה פרקים סבירים, בעיקר בעונותיה האחרונות, לא הצליחה "שמש" לשמור על יציבות, וקרסה לעתים קרובות מדי לבדיחות גרועות סטייל "אסקימו לימון".
שני אנשים הצליחו לעשות כאן סיטקום (להבדיל מדרמה קומית מוצלחת כמו "מסודרים", או סאטירה תרבותית כמו "שוטטות"), ולמרבה ההפתעה אלה שניים שהברנז'ה כמעט הקיאה מתוכה: נאור ציון ואדיר מילר. השניים אינם נושאים את תו התקן שאין להגדירו אלא כ"פלצני". הם שני קומיקאים מוכשרים שגדלו על במות הסטנד-אפ, מקום שבו אם אינך מצחיק מספיק - מורידים אותך מהבמה, והגיעו לסדרה קומית משלהם כשהם מבינים שתפקידם הוא קודם כל להצחיק.
דווקא התובנה הזאת אפשרה להם לגעת בנושאים מורכבים למדי. אצל נאור ציון בלט הפרק שבו הוא מתחיל לצאת עם בחורה ממוצא פולני, ששם משפחתה הוא "ורשה", ועם חיוך רחב הוא שואל שאלה שהעסיקה את הציבור המזרחי בישראל - איך יכולים קורבנות הטירוף הגזעני הגדול ביותר בתולדות האנושות, להתייחס אליו כנחות. אצל אדיר מילר היה זה הפרק עם "מאמא טבע", שמציג את שוחרי מיץ החיטה, המדיטציה והרוגע כחבורה של טוטאליטרים ומדכאים. מובן שמדובר בהכללה ובהגזמה, אבל זאת בדיוק מהות הקריקטורה.
אין זאת אומרת שמאחורי כל פאנץ' בעונה החדשה של "רמזור" מסתתרת אמירה שנונה על מצבנו כחברה וכלאום, ממש לא. איצקו הנשוי על סף גירושין (להלן "השפוט"), אמיר העומד להינשא (להלן ה"מאמי") וחפר הרווק הנצחי (להלן הגבר-גבר) לא באו לחנך אותנו (התפקיד הזה שמור לבנות-הזוג שלהם), אלא להצחיק אותנו - ואת זה הם עושים לא רע, עם הגזמות קלות של סיטואציות שכל זוג שנמצא בתחילת הקשר, או בשנים הראשונות לנישואיו, מכיר.
אז אולי היא לא "סיינפלד" או "חברים", אבל הדבר הכי כייפי ב"רמזור" היא הידיעה ש"יס ווי כן". גם בעברית אפשר ליצור סיטקום אפקטיבי, בתנאי שבאים אליו בידיים נקיות, בלי מטען אידיאולוגי מופרך, אלא פשוט כדי להצחיק את הצופים.
