וואו, מאיפה להתחיל לדווח על הסרט התיעודי המדובר ביותר בישראל, סרט שעורר מהומת-אלוהים עוד בטרם שודר? אולי מוטב להתחיל בגילוי נאות: חלק מהמרדף של מיקי רוזנטל אחרי עידן עופר, התבצע בתוך מתחם "ועידת ישראל לעסקים" שמארגן בכל שנה העיתון "גלובס".
גם חלק גדול מהמרואיינים בסרט הם אנשי עיתון מתחרה, כך שלכאורה עלולה להשתמע יריבות בין "גלובס" לבין רוזנטל. אני יכול להבטיחכם נאמנה שככל שהדברים אמורים במדור הזה, אין ולא הייתה מעולם יריבות שכזאת. יתרה מזאת, בעברי הגשתי פינה בתוכנית הבוקר של ערוץ 10 שאחד ממנחיה היה רוזנטל. הדיאלוג ביננו לא העמיק מעבר להפסקת הפרסומות שקדמה לפינה או שסיימה אותה, אבל התנהל תמיד ברוח טובה של מי שאילוצי הפרנסה כלאו אותם למקום העבודה בבוקר יום השישי. עד כאן הגילוי הנאות.
עכשיו לשקשוקה, הסרט והשיטה-כביכול, זאת שעומדת במרכז סרטו המדובר של רוזנטל. עוד בטרם החל הסרט, זוכה הגישה של רוזנטל לאהדתי: אם האדם הוא תבנית נוף מולדתו, הרי שנוף מולדתי, חינך אותי להאמין שיש פסול אמיתי בהתעשרות, ושזו באה על חשבונם של אחרים. טענה שיכולה להיות מופנית כלפי כל בעל הון, לאו דווקא נגד האחים עופר.
אבל רוזנטל ממהר "להחזיר" את הפור הקטן שנתתי לו, כשכבר בתחילת הסרט הוא עורך הגבלה בין האחים עופר לבין אביו, עצמאי קטן שהמפעל שהקים שקע בחובות, הותיר אותו שבור-לב וגרם בעקיפין למותו. בכך הוא מבסס מעין יריבות אישית בינו לבין משפחת עופר.
האוייב הגדול של עצמו
קשה לי, כמי שעוסק בתרבות, לבקר עיתונאי-חוקר, שנובר בארכיונים ובפחי אשפה ומצרף פיסות מידע אחת לאחת, אבל בעמידתו מול המצלמה, הופך רוזנטל את עצמו לגיבור, או במקרה דנן, לקדוש מעונה, ועושה שירות-דב לסוגיות שבא ללבן: האם באמת העניקה מדינת ישראל למשפחה הטבות בשווי מצטבר של מיליארדי שקלים?
על פניו, מציג הסרט שורה של טענות שראויות לדיון ציבורי, כמו למשל, הזיהום הסביבתי שמקורו, לכאורה, במפעלי הברום של המשפחה. טענה שהייתי מעדיף לשמוע ממי שלא מצית, לעין המצלמה, סיגריה בסיגריה (ובכך משרת, גם אם בלי כוונה, את הדימוי של העיתונאי-הלוחם והמעשן בשרשרת, ואני לא רוצה לומר שמיקי רוזנטל יהיה אחראי בעקיפין למותם של סטודנטים לתקשורת שרואים בו עתה גיבור רומנטי, אבל הי, זה בדיוק מה שהוא עושה למשפחת עופר בהקשר של נחל הקישון).
רוזנטל מתברר במהלך הסרט כאויב הגדול ביותר של הטענות הרציניות-יותר שהוא מעלה. אחת מהם למשל, נוגעת להתנהלות מנגנוני הממשלה, לא מול האחים עופר בהכרח, אלא מול רוזנטל שדורש מהם תשובות: גבהות-הלב שנהגו בו כמה ממשרתי-ציבור, מקומה לא יכירנה במדינת-חוק.
יחסי הגומלין בין הון לשלטון הן אחת הרעות החולות שהדמוקרטיה המערבית טרם מצאה להן פתרון, אבל ספק אם "שיטת-השקשוקה", מעבר לכך שהוא מספק עוד כמה רמזים או הוכחות לקשר הזה, יקדם את הדיון בנושא החשוב הזה. יש לי תחושה שהוא אפילו עלול להזיק לו: האם בשביל היצירה החצי-אפויה הזאת, היה ראוי לכל אבירי חופש-הביטוי לשכב על הגדר?
צדיק לכאורה
הערוץ הראשון, ששימש אכסניה ל "ערב השקשוקה" שזכה לרייטינג מכובד מאוד, הוא לכאורה צדיק בסדום התקשורתית, שכן אף גוף שידור אחר לא הסכים לשדר את הסרט.
אך למעשה מי שקובע כאן תקדים מוזר מאוד, שלא לומר מסוכן: כתנאי לאי-תביעה מצד האחים עופר בגין שידור הסרט, הסכים הערוץ לשידור סרט תגובה מטעמם, מעין קליפ-בחירות, ואף קיבל מידיהם, למרות התנגדות היועצת המשפטית של הערוץ, כתב-שיפוי בגין תביעה שאולי יתבע מיקי רוזנטל בגין שידור סרט התגובה לסרט שלו.... מה הסכנה?
שבעתיד ייהלכו אנשים עשירים אימים על גופי-שידור, יתבעו זכות כתובה בסרטון מטעמם (אגב, למה להסתפק בשי נשר כבמאי? לאחים עופר יש יכולת לשכור אפילו את סטיבן שפילברג) וישפו מראש את הגוף המשדר.
והרי בינינו, אפילו אם היו נדרשים האחים עופר להפקיד סכום דימיוני בסך 100 מיליון שקלים כשיפוי, עדיין הייתה זו עבורם בבחינת "מכה קלה בכנף". המשמעות העתידית למהלך שכזה היא שבעתיד יוכל כל איש עשיר "לקנות" לו זמן-מסך לתגובה. הדיון הציבורי שקידם אמש הערוץ הראשון הוא חשוב ומרתק, אבל יתכן מאוד שהתקדים שקבע, עוד יחזור כבומרנג אל כל מי שחופש הביטוי יקר לליבו.
תומר לוי ניצח
אבל כל הדיון בשקשוקה (ותודו ששיקופית החסון של "יכין" לשימורי רוטב להכנת שקשוקה, ראויה לתואר "המהלך הפירסומי המבריק של השנה") מסתכם, בסופו של דבר, במספרים: סרטון-התגובה של משפחת עופר, ששודר מ 22:45, זכה לרייטינג גבוה יותר מזה של הסרט של רוזנטל (14.2% לעומת 13.3%)!
הסיבה לכך פשוטה: עד לשעה זו שודר בערוץ 2 הפרק האחרון של מסודרים, פרק שבו מתקרנף תומר לוי (אסי כהן) סופית: מועל הבאמון חבריו, מוכר את החברה ל "מיקרוסופט" כדי לייצר חדשה טובה עבור מערכת הבחירות שלו, ונותר עם המון מנדטים ובלי חברים.
העובדה שיותר צופים העדיפו את חבורת "המסודרים" על פני ערב השידורים החשוב ביותר בטלוויזיה בשנים האחרונות, מלמדת כי אפילו אם הטענות של רוזנטל נכונות, הרי ששיטת-השקשוקה מנצחת.