ליהיא מתפשטת, אסתי לא
ושוב ליהיא גרינר לוקחת את האנושות קדימה, ומספקת את אחד השערים המדוברים של הזמן האחרון - נועז, טראשי, מרוטש, קאמפי וכזה שאי אפשר להוריד ממנו את העיניים. וזה בדיוק ההבדל בינה ובין כל וונאבי אחרת שהולכת ל"האח הגדול" ולא מבינה למה שוכחים אותה שבועיים אחרי זה - ליהיא היא הגישושית על מאדים שלנו, תמיד מוכנה לקחת את הצעד הגדול הבא.
באותו זמן בקצה השני של העיר, אסתי גינזבורג מצטלמת לקטלוג הלבשה תחתונה, מה שמלווה, כצפוי, בשלל כלי תקשורת נלהבים שבאים לסקר את הצילומים. ומה מסתבר? אסתי לא מוכנה להוריד את החלוק. זה שהיא אמורה להצטלם בתחתונים וחזייה לא אומר שהיא מוכנה שיראו אותה בתחתונים וחזייה, כלומר בלי פוטושופ, הבגד היחידי שבלעדיו אתה באמת ערום.
ואני מודה שאני אוהבת את השער של ליהיא, כנראה דווקא בגלל התגובות וההלם שהוא מעורר. יש בו התרסה ואומץ ומלא הומור וגם אם בלי כוונה מצידה - יש מאחוריו איזושהי הצהרה. כי בעולם מרוטש למוות שבו אפילו דוגמנית הלבשה תחתונה מסרבת להוריד את החלוק ולפרגן לנו איזה צלוליט, טוב שיש גם פליטת ריאליטי שמנמנה שכולנו יכולים לקפוץ לה.
קשה לי לא להתרגש: למה אנחנו כל כך מתלהבים מהחתונה של יודה ונינט?
אז למה בעצם החתונה של יודה ונינט כל כך מרגשת אותנו? הם הרי ביחד כבר שש שנים, זה לא בא לאף אחד בהפתעה, ובכל זאת כל האתרים נכנסו לנוהל פיגוע – דיווחים מסביב לשעון וארטילריית אייטמים כבדה. הרי לא שמדובר בשני כוכבים בשיא פריחתם. כבר שנים שנינט משייטת לה בשולי המוזיקה הישראלית, מהזן שנהנה מביקורות טובות אבל נצרך על ידי עשרים איש כולל בני משפחה. ויודה? הוא משחק פה ושם, ברור, אבל אנחנו לא בימי "האלופה" או אפילו "הבורר", הוא כבר לא האליל הרותח שהוא היה פעם. אבל כנראה שיש בהם (אוקיי, בה) משהו נצחי שהופך אותם לסוג של וויל וקייט הישראלים (כן, סופי טייב על תקן פיפה מידלטון). נינט היא הקבוע על ציר הסלבריטאות שלנו – תמיד תישאר בסביבה ויותר מזה, תמיד תישאר מעניינת. החתונה המלכותית יוצאת לדרך, אל תתביישו להתרגש.
האולימפיאדה: שלב הטרוניות
עכשיו, אחרי שסיימנו עם השחייה וכל הגלגלונים המגניבים של אלכס שטילוב (לא נורא, קמפיין תחתונים בדרך), הגיע תורם של הענפים הפחות אופנתיים באולימפיאדה שרובם, בואו נודה, נוטים להיות מביכים למדי. שחייה צורנית בזוגות, למשל, נראית כאילו התעמלות הקרקע הקיאה לתוך בריכה באייטיז. כל הקופצות למרחק נראות כמו אסירות לשעבר ואני לא רוצה לדעת כמה פניות שגויות אדם צריך לקחת בחייו כדי לסיים בסוף כקופץ טרמפולינה.
ואם להיות כנים, גם הגלשנים האלה של לי קורזיץ מעט מאכזבים, ובמעט מאכזבים הכוונה לכך שזה ענף כל כך איטי שאף אחד לא באמת סגור על זה שהתחרות כבר הסתיימה או שסתם כולם טבעו. אז בואו נסגור על זה שצריך למדוד את יכולות הגוף האנושי (הפלאי והקסום) במהירות הריצה, מהירות השחייה ומגניבות הקפיצה. על כל כישור אזוטרי אחר אין שום סיבה להעניק מדליה.
עושים חיים על מאדים: גישושיות או לא להיות
סוף סוף הגענו למאדים, למרות ש"הגענו" זו מילה חזקה. קשה להחשיב את זה כהישג ניל אמסטרונגי מרגש, אף אחד לא תקע את דגל ארה"ב על גבעה חייזרית חשודה, כולה שמו שם גישושית. אנטי קליימקס, אבל באופן כללי הגישושיות הן קונספט ששווה לאמץ. במקום להגיע בעצמנו למקומות פשוט נשלח לשם גישושיות, הן יגיעו, יסתובבו קצת ויעלו שתי תמונות לאינסטגרם. זה לא שאנחנו היינו עושים שם יותר. סביר להניח שהסיכויים שלהן באולימפיאדה גדולים משלנו, בטח אסתי גינזבורג תשמח אם גישושית תחליף אותה בצילומי ההלבשה התחתונה (ליהיא, לעומת זאת, בטח תסכים להצטלם בעירום במקום גישושית) והן יכולות לחכות במקומנו מתחת לבית של יודה ונינט. תודו שזה לא רע. צעד קטן למין האנושי, צעד גדול לגישושיות.
ויצים: כמה קטנים ודי
דיויד דוכובני וג'יליאן אנדרסן, כלומר מאלדר וסקאלי, ביחד. כן, ממש כמו מילה קוניס ואשטון קוצ'ר. חכו חכו, זה ייגמר בקייטי הולמס וג'יימס ואן דר ביק.
מסתמן: הסיכוי האחרון שלנו למדליה באולימפיאדה הנוכחית הוא בגוגל דודל.
הבאסה של השבוע: שודר הפרק האחרון של "הפרלמנט", הדבר הכי מצחיק שראינו השנה (ואז מה אם רק אוגוסט). פיתה על הגז לזכרם.
רשת קנו את "הישרדות" מתחת לאף של ערוץ 10, זה הכי בוקי גונב את הפסלון מענת. מלוכלך, אבל במלחמה כמו במלחמה.
תמונת השבוע: