בין כל ההבדלים, השינויים והלקחים בין מלחמת לבנון השנייה למלחמה בעזה, בולטת דמותו של דובר צה"ל, תת אלוף אבי בניהו, מפקד גלי צה"ל לשעבר, שהחליף את מירי רגב באוגוסט 2007. "בניהו עושה עבודה מצוינת", אומרת הדוברת לשעבר תת אלוף (במיל') רות ירון, "הוא מכיר היטב את הדינמיקה התקשורתית, מבין את צרכי התקשורת, הצבא והציבור ומאזן בין כולם. יש לי רק שבחים לעבודה שלו".
מה ההבדל הכי משמעותי במערך הדוברות בין מלחמת לבנון השנייה למלחמת עזה?
"מה שראינו במלחמת לבנון השנייה הייתה ממש פריצות תקשורתית. הצבא איבד את כל השליטה על המידע שיצא ממנו החוצה, היו הדלפות וכתבים שהסתובבו במקומות שהם לא היו צריכים להסתובב, המון פרטים מבצעיים שיצאו החוצה וסיכנו את הכוחות הלוחמים ופגעו גם ביכולת התמרון המבצעית".
כלומר, מערך הדוברות במלחמת לבנון השנייה לא רק שלא הועיל אלא גם עשה נזק.
"נזק מאוד גדול. התפיסה במלחמת לבנון השנייה הייתה רעה מאוד לטעמי. מסיבת עיתונאים יומית הייתה טעות. עם ישראל קיבל על המסך הרבה מאוד אלופים שמספרים על המלחמה, בזמן שהחזית העיקרית הייתה בכלל בעורף. הפעם יש לנו דוגמה טובה לניהול ובקרה על כל הפעולה התקשורתית. בניהו עשה תיקון. ממצב של פריצות תקשורתית עברנו למצב של נגישות תקשורתית מבוקרת. אין מסיבות עיתונאים יומיות, אתה לא רואה את האלופים מברברים את עצמם לדעת. בניהו הכניס מעט מאוד כתבים לשדה הקרב מסיבות מבצעיות, הוא האחראי הבלעדי להוציא את המידע, הוא מאפשר לתקשורת לספר לציבור על מה שקורה, אבל הוא עושה את זה דרך הפילטר שלו".
"זה נכון שנשמעו מעט ביקורות על העניין אבל אני חושבת שדובר צה"ל מתאים את עצמו למציאות הנמשכת. לאחרונה אנחנו כבר רואים יותר ויותר כתבים שנכנסים פנימה ומביאים את הקולות משם אבל זה נעשה עדיין בבקרה ולא באופן פתוח, חופשי ופרוץ".
לבד במערכה
כשירון מבקרת את התנהלות מערך דובר צה"ל בתקופת מלחמת לבנון השנייה, היא למעשה מכוונת למירי רגב שניהלה את מערך הדוברות של צה"ל בקיץ 2006 - ימי מלחמת לבנון השנייה. בתקופת כהונתה היינו עדים למידע רב שזרם בכלי התקשורת בארץ ובעולם מפי צה"ל, ולצד הכישלונות בשדה הקרב הורגש מצב של חוסר שליטה גם במערך הדוברות. "התפיסה המערכתית של מירי רגב הייתה לצבוע את המסך בירוק" מאשימה ירון, "למלא כמה שיותר את המסכים בצה"ל ואלופים וסיפורים על הצבא. זה לא הטיב עימנו. במלחמה הנוכחית, בה מנהל בניהו את מערך הדוברות, יש סדר והכל מתנהל כמו שצריך".
בנוסף, מדברת ירון על חוסר ההבנה של רגב ושל הרמטכ"ל דאז, דן חלוץ, שהמלחמה שונה במהותה מתהליך ההתנתקות שניהלו שנה לפני (קיץ 2005) ובו נקטו פתיחות תקשורתית מקסימלית. "יש הבדל בין פעילות שאתה עובד עם האזרחים שלך ורוצה להבליט את מהלך הנסיגה שאתה מבצע, לבין דברור בזמן מלחמה עם הרבה רגישות ביטחונית גבוהה. המלחמה אינה דבר שצריך ליחצ"ן אלא עניין של ניהול פעולה מבצעית".
מירי רגב, על רקע שביעות הרצון מדובר צה"ל במלחמה הנוכחית נשמעות ביקורות רבות על מערך הדוברות שאת ניהלת במלחמת לבנון השנייה.
"צריך לשים את הדברים על השולחן, במלחמה ההיא מערכי ביטחון השדה והצנזורה לא פעלו. אני פעלתי מול כל החזיתות. אי העבודה של ביטחון השדה והצנזורה העמידו אותנו במצב שחיילים נכנסו לשדה הקרב עם סלולר ומצלמות וידאו, והעבירו מהשטח הודעות טקטס, תמונות לאינטרנט ומידע של מצוקה, חוסרים וכישלונות בשדה הקרב. מידע שלילי מסוג זה הביא לנזק, ואתה כצבא חייב לאזן את התמונה. אז הראנו הצלחות של הצבא על ידי צירוף כתבים, אלופים ומחטי"ם שדיברו על הצלחות ולא רק על כשלים, כדי ליצור אמפתיה של הציבור ולמנוע חרדות. אתה לא יכול להיות כל הזמן בסגירות, סגירות יכולה להביא להפקרות, כי בסוף הדלפות מסוג זה יוצרות שמועות והדבר האחרון שהיינו צריכים אלו שמועות והדלפות שיביאו לחרדה בציבור".
"התפקיד של הדובר היומי היה לתת תמונת מצב מעודכנת על המערכה ולענות לשאלות העיתונאים שעלו עם הרבה טענות שהובאו להם מחיילים שדיברו מהשטח. בדרך זו של תדרוכים יומיים העלנו את האמון בציבור".
רות ירון קראה לזה קשקשת ואמרה שזה היה מיותר.
"קודם כל אני מציעה לאנשים שמדברים להתנסות בניהול מלחמה ומשברים ואחר כך לדבר. לשבת באקדמיה ולבקר זה נורא קל".
לרות ירון אין ניסיון?
"רות ירון לא הייתה צריכה להתעסק אף פעם במשבר רציני גדול, היא מילאה את התפקיד בתקופה רגועה בין השנים 2002 ל-2005. אני התנסיתי בשני משברים גדולים: ההתנתקות ומלחמת לבנון השנייה. זה בדיוק הבדל בין מישהי שהייתה בשטח למישהי שמדברת מתוך הספרים והאקדמיה".
ירון אמרה בנוסף שבמלחמה צריך להילחם ולא לדבר.
"אני לא מסכימה עם זה. יש מי שנלחם ויש מי שמדבר ומנהל. סגירות תקשורתית זה דבר גרוע. במבצע "חומת מגן" נסגר השטח לתקשורת וכמעט האשימו אותנו במשפט בינלאומי על טבח בג'נין שלא היה. למה? כי יצאו תמונות רק של הפלסטינים ושל הכתבים הזרים בג'נין. אירוע שמצולם ומסוקר רק מהצד השני תמיד יהיה לרעתנו".
את מאשימה את מערך ביטחון השדה והצנזורה, יש אחריות מסוימת שאת לוקחת על עצמך?
"אני לא לוקחת אחריות כי אני לא ביצעתי שום דבר. סך הכל ניסיתי למקסם את ההצלחות של הצבא ולמזער את הנזקים שלו, ועשיתי את הכול במציאות בלתי אפשרית של סלולר בשטח, תקשורת בכל מקום והדלפות. צריך גם לזכור שדובר צה"ל לא יכול לשנות מציאות אלא לתת מענה. כשהאויב שידר את כל הפגיעות בצה"ל ראשון היינו צריכים לתת מענה ולהראות עוצמה צבאית. היו כשלים רבים של צה"ל שהיו צריכים להיות מוסברים ולכן נאלצנו לדבר ולהראות".
"מקבל ציון טוב ממני, בהתאם למציאות. אבל זאת לא אותה מלחמה, זו לא אותה סיטואציה. כשאנחנו מנצחים והפעילות מצליחה לא צריך דובר צה"ל. אותו צריך כשיש כשלים. מצד שני, דובר צה"ל לא יכול להחליף את המציאות, הוא לא יכול להפוך את הרקטות לטל ומטר. עמנואל רוזן, למשל, אמר לי 'דיבררת מלחמה בלתי אפשרית, אני מצדיע לך, כולנו היינו רעים ותקפנו אותך ועשינו לך שחור ורע ואת עמדת מול כל הדברים האלה'".
היה לך קשה באותה תקופה?
"מאוד. אתה רואה צה"ל שיכול להגיע להישגים ולא מצליח, אתה עולה לשידור ורוצה לבשר רק דברים טובים, וכתבים מתקיפים אותך. לא היה לי רגע אחד של חסד. ביקשתי מאחד הכתבים שלא יגיד בשידור חי את מקום נפילת הטילים והוא האשים אותי ודיבר בשפה בוטה. גם כל הדוברים מסביב לא פרגנו ועוד יותר הקשו, כולל נחמן שי ורות ירון שביקרו באולפנים. אף אחד לא היה קולגיאלי".