אם מנקים מאסי דיין את השערוריות, הפרובוקציות, תסביכי האב, הקוקאין או הריטלין ואת הכרס המתריסה, נשאר אדם בן 64 שנעזר במקל הליכה. הוא כבר לא כל-כך צעיר, הבריאות ידעה ימים טובים יותר, ומורכבות הנפש מסרבת להרפות. אבל חדות המוח, הדמיון והכריזמה עדיין בועטים.
על אף שהוא טוען, "אני עובד בלהזדקן, וזאת עבודה קשה; אני מהווה מטרד אורתופדי", דיין לא באמת מפסיק ליצור. תסריט שכתב בזמן שהותו במעצר-בית קיבל מימון, וצילומיו צפויים להתחיל בעוד חודשיים, ב-HOT מפיקים סדרה על חייו שאותה הוא כותב ומקריין, את הזכויות לסרט "החיים על-פי אגפא" הוא מכר והוא פעיל בהליך העיבוד הבימתי, והוא גם ממשיך לצייר. בחודש שעבר אף הצטרף לבלוגוספרה ופתח באתר תפוז בלוג תחת השם "מר נפש", ואלפי כניסות נרשמות אליו.
הטוקבקיסטים בבלוג מפרגנים. מפתיע?
בדרך-כלל הם מתעבים אותי. לא יודע, זכיתי באור מן ההפקרות, מתברר שזה סיפור הצלחה מבחינתם".
אכפת לך מה הם חושבים?
"אם היה משנה לי מה חושבים עליי הייתי פורש לעולם האמת, כי השנאה הזאת והסטיגמה של הסמים מלווים את הפעילות האמנותית והציבורית שלי כבר הרבה שנים, ואין לי ברירה אלא פשוט להתייחס לזה כחלק ההדיוטי של העם".
בשנה שעברה קיבל דיין, שוב, פרס מפעל חיים על פועלו, הפעם מהאקדמיה. אבל לדבריו, "המפעל הזה כושל, הוא פשט את הרגל מזמן, ועדי העובדים נטשו".
הוא מתגורר אצל אמו, רות דיין, ולדבריו: "המצב הכלכלי שלי קשה מנשוא. בשנים האחרונות הגעתי למצב שאני כמעט קבצן. יש לי בכיס כסף כדי לקחת אוטובוס, ובתור זקן יש לי גם הנחה של 0.0%, אז אני יכול להגיע לאבן גבירול, לקנות שם שני קרמבו בהנחה בפיצוצייה - בגלל השם יעשו לי בטח פרוטקציה, ולחזור הביתה. העניין הוא שאין לי עניין להגיע לאבן גבירול".
אם אני כותבת מחר סדרה ורוצה שתשחק בה, זה בטח יעלה לי הרבה כסף.
"לא, למה? הנה, אני כבר עושה לך הנחה של 50%".
למה?
"כי אני מעוניין לחיות, להתפרנס. ברמת השכר מינימום. אני מוכן לרדת על הברכיים ולהוריד מחירים, לעשות מבצע של מכירת חיסול".
אבל אתה אסי דיין; אולי אתה לא מתמחר את עצמך נכון?
"שמו הולך לפניו, והכנסתו הולכת מאחוריו".
אתה מעורב במשא-ומתן על שכרך?
"כן, אני בדרך-כלל עושה את זה לבד. אבל תמיד מדובר במספרים נמוכים, אפילו מעליבים כאלה מבחינת הערכה. בכל זאת, אני מייצג משהו שמוכר פה ושם כרטיס, אבל זה לא מרשים אף אחד. אמרתי לפרי כפרי, הסוכנת שלי, שכמעט בכל מחיר - רק שתמצא לי סידור עבודה - אני מוכן להיות ניצב בטלנובלה.
"כשהייתי במעצר-בית אצל כושי רימון ראיתי טלוויזיה ונתקלתי בדברים אידיוטיים. גיליתי שכל השחקנים מ'בטיפול', שאני הייתי הפסיכולוג שלהם, הסתדרו - ליאור אשכנזי פתאום רמטכ"ל ב'השיר שלנו', ואסי לוי מנערת סדינים ב'שירות חדרים'. אמרתי לסוכנת שלי, לפחות זה - אני מוכן לנער סדינים כדי שלא לחיות תחת אמי. יש גבול, אני כבר לא בן 4".
יצרת ושיחקת בעשרות סרטים. אם לא סיפוק כלכלי, אז סיפוק אמנותי?
"אני יכול להרשות לעצמי היום להיות דודו טופז, רק בלי החוט החשמלי, ולהגיד בצורה נרקיסיסטית שעשיתי את שני הסרטים המובילים בארץ. הסרט שנבחר לפופולרי בכל הזמנים זה 'גבעת חלפון', ו'החיים על-פי אגפא' נבחר לסרט הטוב ביותר בכל הזמנים. אבל מהתארים האלה ומהפסלים האלה אני יכול רק לעצור דלתות, או שיחזיקו ספרים בצורה מסודרת".
מי מנהל לך את הכספים?
"יש לי רואה חשבון מסכן שלא מצליח לראות את החשבון".
תמיד היה ככה?
"פעם יכולת לפנות אליי כאחד מאמידי הדור, אחד מהמאיון העליון. היתה תקופה שהרווחתי הון תועפות, לא כאיש עסקים אלא כי צופים קנו כרטיסים וראו את הסרטים שלי, וזה דבר שחולף".
לא שמת כסף בצד כל התקופה הזאת? לא חסכת לפנסיה?
"לא. אף פעם לא הייתי דן חסכן, ומבחינת ירושה אני מציע לילדים שלי לאמץ אבא אחר, כי לא ייצא ממני כלום".
"מתנהל על הגב שלי עסק מפואר, עולם עסקים עליז ושמח ותוסס, שבו המנהל של הסינמה סיטי, שבטח קורא ב'גלובס' את חייו בוורוד, מוכר סרטים לטלוויזיה וכן הלאה, ואז יש שידורים חוזרים. אלה מ'בטיפול' חגגו את זה ש-HBO קנו אותם במיליונים, ואני קיבלתי בתור בונוס, אחרי שנתיים של מאבק כמעט אלים, 6,000 שקל. אפילו השחקן שמשחק את התפקיד הראשי בארצות-הברית, שקיבל את גלובוס הזהב, אמר 'הייתי שמח להגיע לקרסוליו של הבחור שמשחק אותי בישראל, אבל הגיעו אליי שמועות שהוא מהצד שלו היה שמח להגיע לקרסוליי בכל מה שקשור למשכורת'".
אתה מרגיש שדפקו אותך כלכלית?
"לא, אין לי טענות מהסוג הזה. אני לא מזרחי ולא יכול להשתמש בשד העדתי, אפילו שדיין זה שם מרוקאי ביסודו, ויכולתי לגייס אותו לצורך הטענות. אבל לא, אין לי טענות נגד התעשייה. היא מתנהלת כהלכה - פשוט התוצאה היא זבל, יצירות איומות. התרבות העברית פושטת רגל".
מה בנוגע למימון לסרטים שלך - נתקלת בקשיים במהלך הקריירה?
"אחרי הטרילוגיה של 'אגפא', 'באום' ו'שמיכה חשמלית', הקרן סוף-סוף ראתה אותי. לפני כן הייתי שולח הרבה תסריטים, שחזרו אליי כמו שהם. ההתנהלות הכספית של הסרטים היא שהקרן נותנת את הכסף לאנשים שבנו אליבי אמנותי אפילו מבלי לבדוק את התסריט. הנה, היה פה לאחרונה יוסי סידר, שהגיע להציע לי תפקיד; הוא סיפר לי את הסיפור של הסרט ונרדמתי, זה העליב אותו נורא. אני הקשבתי בנמנום קל. ככה שלתת מיד קרן למישהו שעשה כמה סרטים טובים זה מוצדק עד גבול מסוים, צריך לספק גם את הסחורה".
מה תגיד לסטודנט צעיר לקולנוע שחולם להיות אסי דיין הבא?
"שילמד מקצוע טכני, רצוי בעולם המחשבים. ואם הוא רוצה למצוא תחביב אז שיעסוק בכתיבה ל'נשות הטייסים', למשל; הוא יגיע רחוק אפילו שלא רואים שם אפילו צל של כנף של מסוק".
בהוליווד משלמים בדולרים.
"היתה לי קריירה מעבר לים. בגיל 20 הייתי כוכב במלוא מובן המילה. קיבלתי מ-FOX שכר של 70 אלף שקל בחודש. שיחקתי עם אנג'ליקה יוסטון. היו לי קרוון ומכונית צמודה עם 3,000 דולר להוצאות ביום. אבל לא יכולתי לשאת את לוס אנג'לס, רציתי להיות סופר".
והנה, אתה גם סופר.
"הוצאתי כמה ספרים, אבל כמוני יש הרבה סופרים ומשוררים שלא רואים גרוש, אלא אם כן מישהו מהם טרח לעשות פזמון, כמו שאני עשיתי, ואז הוא מקבל תמלוגים מאקו"ם".
"40-30 אלף שקל לשנה תמלוגים על הפזמונים שכתבתי, כמו 'שיר הפרחה'. אבל עכשיו מס הכנסה עיקל לי את כל הדברים האלה, כי מתברר ששכחתי לשלם להם את חלקם לפני שנתיים ומשהו, ויש לי חוב של 300 אלף ומשהו שקל. לא מבין מאיפה הביאו את הסכום הזה - אני הייתי בכלל במעצר כל השנה הזאת".
איפה רואה החשבון שלך היה בכל העסק הזה?
"לא רואה, לא חשבון".
מדי שנה "גבעת חלפון" משודר ביום העצמאות. גם כאן רואים תמלוגים.
"אני רואה די הרבה כסף מהתמלוגים של יום העצמאות ויום הזיכרון - זהו יום הצבירה הגדול. על 'גבעת חלפון' שמשודר בערוץ 2 ביום העצמאות משלמים 16 אלף שקל ליוצר, שזה אני. אבל זה שטויות, לא מזה ניבנה".
מה עם הבלוג החדש, הוא מכניס כסף?
"משלמים לי על כל פוסט 200 שקל. הקרמבו מסודר".
אולי אין ברירה, ואמן חייב להיות רעב ומיוסר בשביל היצירה?
"בטהובן היה עני מרוד כל חייו, עבר 60 דירות, ובעלי הדירות היו צובאים עליו בשביל שכר דירה. קפקא מכר את הספר שלו בברלין רק ב-75 עותקים, מהבושה הוא קנה 74 מהם חזרה מאלה שקנו אותם, וכל חייו תהה מי מחזיק את העותק הנוסף. אני לא עושה השוואה, אבל לי היה ספר שנקרא 'כותב שורות אלה', שזה אוסף של כתבות ומאמרים שלי. אי-אפשר למצוא את זה יותר, ולא היה לי עותק. לפני כמה זמן צילמנו באיזה מקום איזה סרט אצל מישהי בבית. במדף הספרים שלה אני פתאום רואה את הספר שלי, הרגשתי שאני חייב עותק והצעתי לה 1,000 שקל".
נו, והיא לקחה ממך כסף עליו?
"כן, 1,000 שקל, ועוד אחרי ויכוח".
מוזר.
"אף פעם לא הייתי טוב בכספים; היחס שלי למציאות הוא אבסטרקטי".
אז מה התוכניות לשנים הקרובות?
"דבר אחד בטוח - איך שלא יהיה, השנים שנותרו לי לא יהיו כדי לצבור כסף דרך מניות או לגלות גז. אני בטח לא אהיה תשובה לתשובה".
הכתבה המלאה במגזין G
