והרי ציטוט מתוך התוכנייה של ההצגה "משוגעת": "הפרעת האישיות הגבולית מאופיינת על ידי התסמינים הבאים: 1. מאמצים יוצאים מגדרם להימנע מנטישה אמיתית או מדומה. 2. דפוס עז ובלתי יציב במערכות יחסים בין אישיות, הנע בין קיצוניות של אידיאליזציה והפחתת ערך. 3. דימוי עצמי או תחושת עצמי בלתי יציבה באופן בולט ועקבי. 4. אימפולסיביות בשני תחומים לפחות (בזבזנות, סקס, התמכרות, נהיגה פרועה, אכילה מוגזמת) המביאים לנזק עצמי אפשרי....".
אני לא יודעת מה איתכם, אבל לי התסמינים הללו מזכירים את כותבת שורות אלו. ובעצם נראה לי שאולי הם עלולים להזכיר גם לכם את עצמכם. מובן שאינני מנסה לרמז פה על מצבי או מצבכם הנפשי, אלא רק להציף את התהייה שבוודאי צצה לה מדי פעם גם אצלכם: יכול להיות שבכולנו טמונה לה איזו הפרעה נפשית שרק מחכה להתפרץ?
ההצגה "משוגעת", של תיאטרון "הבימה", מביאה את סיפורן של אלו שבהן ההפרעה הנפשית חיה ובועטת בקרביים. דרך איה (הילה פלדמן), מאושפזת טרייה, אנחנו מתוודעים לעוד שלוש נשים החיות בבית חולים לחולי נפש. ארבעת הנשים, בכיוונה של הבמאית יעל רונן, מפגינות משחק מצוין: פלדמן עמוסה בחן וכישרון, מיקי פלג רוטשטיין נוגעת ללב כאישה/ילדה המדחיקה את זיכרונותיה, רינת מטטוב מספקת אתנחתא קומית כסכיזופרנית פרנואידית המתעקשת ליצור קשר עם פוטין כדי להציל את העולם, ואסנת פישמן, כהרגלה, מספקת נוכחות שאי אפשר להתעלם ממנה כשהיא מגלמת דמות זהה כמעט לחלוטין לזו שאנג'לינה ג'ולי שיחקה ב"נערה בהפרעה", ולמעשה גם גונבת את ההצגה כמוה.
לצידן חגות דמויות משנה הסובלות מסטריאוטיפיות ומחוסר מורכבות: האם (טטיאנה קנליס אולייר) מדחיקה את המצב של בתה, הרופאה הפתטית אך טובת הלב (ארנה רוטברג) והסניטר החתיך (תומר בן דוד) שמאחוריו מסתתר סיפור מאולץ. דווקא מיכאל כורש, כאב המתעלל של אחת הבנות, מצליח להביא מימד נוסף ומצמרר לדמותו.
"האח הגדול" בבית משוגעים
הדמיון לסרטו של הבמאי ג'יימס מנגולד אינו מקרי, שכן "נערה בהפרעה" היווה השראה להצגה. אך בניגוד לסרט, שם דמותה של וינונה ריידר ניסתה להבין אם היא באמת משוגעת או לא, הרי שבהצגה איה מנסה לשכנע את אמה, המתכחשת למצבה, שהיא אכן זקוקה לאשפוז. לכאורה נדמה שההבדל הזה זניח, אך בעיניי הוא מהווה את מקור הבעייתיות של ההצגה.
לא נפלתי מ"נערה בהפרעה", אבל בהחלט מצאתי שהדיון בגבולות המטושטשים שבין אדם "נורמטיבי" ל"אדם משוגע" הוא מרתק. דווקא החלק הזה, המרמז שזה יכול לקרות לכל אחד, נעלם מההצגה. חסרונו הפך את החולות המככבות ב"משוגעת" למעין מוצג מוזיאוני ואת הצפייה בהן לסוג של סיור בגן חיות. המרחק הזה בין "הן" ל"אנחנו", יוצר תחושת ריחוק מהדמויות ומהנושא. לכך עזרו גם הפניות הישירות של איה לקהל, עם פאוזות, הסברים משעשעים ומשפטים נוסח "פעם הבאה תשלמו על כרטיסים יותר קרובים".
יש משהו מרענן ברעיון הזה, אך מה שהתחיל כקוריוז חביב, הפך בהמשך לאחת מנקודות התורפה של ההצגה. היציאה מהסיטואציה מוציאה את הקהל מהתהומות שאולי היה יכול להגיע אליהן, וממחישה את "ההצגה" ואת ה"לנו זה לא יקרה". נכון שלכאורה נושא כבד כמו זה זקוק לאפקט קומי כדי לא להכביד וליצור ריחוק, אבל הוואליום הזה צריך לבוא במנות קצובות ומדודות היטב. ב"משוגעת" זה האפיל על האמירה והעלילה, אם בכלל יש כאלה.
הצפייה בארבעת הנשים על הבמה מהנה, אך היא דומה להנאה הבלתי ברורה שאנחנו שואבים מהתבוננות בדיירי "האח הגדול", שכן היא לא טומנת בחובה שום התפתחות. אנחנו צופים במשוגעות משתגעות ולא באמת מבינים או מזדהים עם מה שעובר עליהן, את ההיגיון שבשיגעון שלהן.
לכאורה ל"משוגעת" יש את כל הנתונים, כולל תפאורה מעוררת מחשבה של ענת שטרנשוס, אך מבחינתי היא מפוספסת. היא מצליחה לספק שעתיים מבדרות ואף מרגשות לעיתים, אך לא כאלו שנחרטות בלב. כשעוסקים בנושא כל כך מורכב, עם כזה פוטנציאל לגעת בכולנו ו(אם נעזוב את הפוליטקלי קורקט בצד)פוטוגני, היתה אפשרות להגיע הרבה יותר עמוק. כנראה שהפחד להכביד על הקהל, גרם לה ללכת "על יד" ולא בתוך. תקראו לי משוגעת, אבל הפעם לשם שינוי הייתי שמחה גם קצת לסבול.
ציון: 7.5 מתוך 10
ואם כבר "נערה בהפרעה": התפקיד של ליסה זיכה את אנג'לינה ג'ולי באוסקר על שחקנית המשנה הטובה ביותר. לפי הדיבורים היום בהוליווד, יש סיכוי שתפקידה ב"החלפה", סרטו החדש של קלינט איסטווד, יספק לה פסלון מוזהב נוסף.