פוסטר ההצגה אדולף
לא מומלץ לתלות ב'יד ושם'|יח``צ:
יש לי חברה שנוהגת לומר שלכל אדם יש את הפסיכולוגיה שלו. בכל פעם שאנחנו – כמו שהרבה תיאוריות עזרה עצמית אוהבות להגיד – "בוחרים" להיפגע ממשהו, אנחנו צריכים לזכור שגם לאדם השני יש את התסכולים שלו, הרגישויות שלו, השיגיונות שלו ובקיצור – לא מעט שריטות, ממש כמו שלנו. התיאוריה הזו עוזרת במפגשים עם מוכרת עצבנית, נהג שמקלל אותנו ואפילו במשברים במערכות יחסים. הבעייתיות של הרעיון היפה הזה עולה כשמולנו ניצב אדם ממש אכזרי. ממש ממש אכזרי. אכזרי, נגיד, כמו היטלר. איך אנחנו יכולים לשכנע את עצמנו שגם הוא בסך הכל בן אדם? האם בכלל אנחנו צריכים לעשות את זה?

 

גיל אלירז ניסה להתמודד עם המורכבות הזו שנקראת היטלר בהצגת היחיד "קורות חיים", אותה העלה לראשונה בפסטיבל תיאטרונטו 2005. באותה הצגה, מלבד לכתיבת המחזה והבימוי, הוא גם שיחק. כעת הוא ביים אותה מחדש להצגה "אדולף", שרצה בתיאטרון תמונע, ואת מקומו על הבמה תופס השחקן צחי גליק. נדרש לא מעט אומץ כדי לטפל בזוית האנושית והמודחקת של היטלר. אלירז, כמובן, לא מנסה להצדיק או להבין אותו, אלא להביא תחנות בחייו עד להצטרפותו למפלגת הפועלים הגרמנית (שלימים תהפוך למפלגה הנאצית), אבל מבלי לשפוט.

 

ההצגה נפתחת בראיון קבלה של אדולף. אמנם רק בסופה מתברר לאן הוא מבקש להתקבל, אבל זה כבר לא כל כך רלוונטי, כי עד אז די ברור שלאורך חייו ניסה אדולף להתקבל לאן שהוא, בין אם לבית ספר לאומנות ובין עם לחברה עצמה, ללא הרבה הצלחה. בראיון הזה מציין אדולף שהוא לא הולך לדבר על האידיאולוגיה או על המניעים שלו, אלא רק על מה שעבר עליו – אותו ניסיון לא מוצלח להשתלב, שחיזק בו את הצורך להיות מיוחד.

 

בוירטואוזיות מרשימה מבצע גליק קולאז' המורכב מרגעים בחייו של היטלר וממפגשים עם דמויות שהשפיעו עליו, שאולי עוזרים להבין איך נוצרה מפלצת. במשחק הדמויות של גליק הוא מזפזפ בין גילום אימו, אביו, מנהל בית הספר, אנשי בית המחסה לעניים שבו חי תקופה, וכמובן שגם את אדולף עצמו. וכך אנחנו רואים איך מכל האנשים שמסביבו לוקח אדולף משהו (בעיקר את תנועות הידיים שכל כך מזוהות עימו), עד שמול עינינו נזנח הילד חסר הביטחון העונה לשם אדולף - ונבנה אותו עריץ מאיים שאנחנו מכירים כהיטלר.

 

דיוקן עצמי היטלר
להבין מה הלך לו בראש? אנחנו רוצים בכלל?|יח``צ:
הבנייה ההדרגתית הזו מעניינת, אך יחד עם זאת לעיתים מייגעת ומסורבלת, במיוחד בשל קטעי האנימציה המיותרים (מה שאי אפשר לומר על הקטעים המוזיקליים המצמררים של ואגנר). נדמה שאם ההצגה הייתה קצת קצרה יותר, היא הייתה מצליחה לפגוע עמוק יותר. למרות זאת מצליחה "אדולף" להשאיר את הקהל עם מטען שממאן לעזוב. אי אפשר לפטור את מעשיו של היטלר ב"הייתה לו ילדות קשה", כי חייו לא מסתמנים ככאלה שלא ראינו, שמענו או קראנו עליהם קודם (בחור שלא מוצא את עצמו, חי לצד אב קשוח, לא מתקבל לבית הספר שהוא רוצה, לועגים לו ולראשונה מרגיש חלק ממשהו כשהוא לובש מדים ומקבל רובה). מצד שני, אחרי צפייה בהצגה, כבר אי אפשר לתייג את היטלר כמשוגע ותו לא.

 

באותו ראיון קבלה אנונימי מבקש אדולף שלא יראו אותו כדמות שטוחה ואכן, בעזרת המשחק המוצלח של גליק, הוא אכן מצליח לקבל עומק ואפילו רגע של חמלה. עד כדי כך שבסופה של ההצגה נאלצתי להזכיר לעצמי שלא, לא כל מי שעבר ילדות קשה הופך להיות רוצח המונים. מלבד לשאלת הרוע הטמון בכל אחד מאיתנו ורק מחכה לקטליזטור שיוציא אותו החוצה, מעלה ההצגה גם את שאלת האחריות שלנו כחברה. אולי אנחנו לא צריכים להסתפק בלעצור עריצים שכאלה. אולי אנחנו צריכים להיות עירניים מספיק כדי למנוע מלכתחילה את היווצרותם.

ציון: 8 מתוך 10

ואם כבר יגיל אלירז: במאי וכותב ההצגה הוזמן להעלות אותה גם באוהיו, והחל מינואר היא תצא לסיבוב הופעות ברחבי ארצות הברית.