כמה פעמים כבר יצא לכם לקרוא ספר שאהבתם, אחר כך לראות את הסרט או ההצגה שנעשו על פיו, ואז לפסוק: "העיבוד כל כך הרבה יותר מוצלח מהספר, הדמויות קיבלו בו פתאום עומק, המניעים היו יותר ברורים וההזדהות שלי היתה כל כך הרבה יותר חזקה"? אכן, סביר להניח שאלמלא מדובר בהארי פוטר, הרי שזה לא קרה לכם מעולם. ובכל זאת, אנחנו אף פעם לא אומרים נואש מלמצוא את העיבוד המושלם.
המחזה "תרה" שמועלה בתיאטרון "הקאמרי", מבוסס על רב המכר של צרויה שלו. אלה מילר, ארכיאולוגית בת 36, מחליטה בתחילת המחזה לעזוב את בעלה האוהב והכואב בכדי לרדוף אחרי פנטזיית האושר שלה. לא מדובר בעלילה יוצאת דופן, אלא אקט שכולנו יכולים להזדהות איתו. הרי מי מאיתנו, שהיה או נמצא בזוגיות, לא תוהה האם לא מחכה בחוץ משהו טוב יותר וממלא יותר, שיעזור לנו להגשים את האני האמיתי?
ואכן, ההנחה שנזדהה באופן אוטומטי עם הסיטואציה, היא אחת מנקודות התורפה של ההצגה. מאחר שמדובר באישה המחליטה לעזוב בית נוח לטובת חלום שאולי לא קיים, אנחנו יודעים בדיוק מה יהיה מנת חלקה – ייסורי מצפון, קושי להתמודד עם הלבד כשהאפשרות השניה עדיין אופציונלית והקושי לפרק לילד את התא המשפחתי. אך ההבנה את המסע שלה לא מצדיקה את תחושת התקציר של ההצגה. הדקו את חגורות הביטחון, שכן ב"תרה" מוציאים אתכם למסע של רפרוף מקוצר בדפי הרומן.
השחקנים סובלים יותר מכל
על רקע הדפדוף הפזיז הזה, הופכת ההקבלה בין העיסוק של אלה לבין האירועים בחייה למאולצת. אלה עובדת על התזה שלה, בה היא מעלה את האפשרות לקשר בין התפרצות הר הגעש באי הקדום תרה לבקיעת ים סוף. התפרצות הר הגעש משולה, כמובן, לפרידה הדרמטית ואילו יציאת מצרים מסמלת את היציאה לחופשי של אלה לכיוון המדבר הלא נודע. הקבלה מאוד יפה, אך על הבמה היא נראית פשוטה מדי.
כנראה שזה בלתי אפשרי להעביר את עולם הדימויים והניואנסים של שלו לבמה. העלילה של "תרה" לא יוצאת דופן, ייחודיותה באופן שבו היא מסופרת. כך, למשל, כשקוראים משפט כמו: "חפירה ארכיאולוגית היא פעולה מאוד הרסנית. רק אחרי זה אפשר לדעת אם היתה לה הצדקה", קשה שלא לחייך בהסכמה. כששומעים אותו מפי השחקנים, הוא מרגיש כמו כפית של פירה המוגשת ישר לקהל.
מכל אלו סובלים השחקנים, או אולי בעיקר לימור גולדשטיין. לגולדשטיין (אלה) נוכחות מרשימה וכשרון שאין לפקפק בו, אך קשה לחבב את הדמות שהיא מביאה. גם דמותו של עודד (גיל פרנק), הגבר החדש שנכנס לחייה של אלה, לא מוגמרת. יש בו מסתוריות המעניקה תחושה שעוד מעט נגלה עליו משהו שישנה את הכל, אך המשהו הזה מסרב לקרות.
דווקא הדמויות המשניות יוצאות נשכרות, אולי כי הפונקציות שלהן יותר ברורות ומתוך זה רב הממדיות שלהן יכול לפרוח. רבקה מיכאלי גונבת את ההצגה כאמא של אלה, המייצגת את הנשים שלמדו להפסיק לצפות ולהתחיל להשלים. יחד עם ניסים זוהר, כאבי המשפחה קשה העורף, הם מספקים סצנות קומיות, אך רגישות. גם אוהד שחר, כבעל הננטש, בולט לטובה עם דמות צנועה ומדויקת.
אין ספק שב"תרה" ניכרת האהבה לספר ולמילותיה של שלו, אך כנראה שדווקא בגלל הרצון להעביר מאופיו כמה שיותר, אנחנו שוב יוצאים מעיבוד ליצירה ספרותית עם תחושת החמצה.
ציון: 6 מתוך 10
ואם כבר "תרה": בימים אלו עמלה רונית ויס ברקוביץ' (בין השאר התסריטאית של "מרח נגיעה") על הגרסה הקולנועית. את דמותה של הגיבורה תגלם יעל אבקסיס, שגם שותפה בהפקה.
