בתחילת המאה הגיעו לפלשתין אנשים עם חלום אבסורדי: להקים מדינה - הרי כמה מסובך זה כבר יכול להיות? קצת אחרי שהם התפכחו מהאשליה והבינו שמה שמחכה להם כאן זה בעיקר מדבריות וחמסינים, נחת מר פינק על חופי תל אביב עם חלום לא פחות מופרך: לבנות בעיר קרקס. לותיקים השבוזים היה ברור שמדובר בחלום שאין לו אחיזה במציאות, אך משהו בביטחון הילדותי של פינק שבה אותם וגרם להם להאמין לרגע שאולי זה בכל זאת אפשרי. הרגע הזה עבר אחרי שהתברר שתל אביב היא רק חול וחול. וחלומות גנוזים.
אותו פינק, המככב ב"נמר חברבורות" של יעקב שבתאי, הוא לא רק משל לחלום הציוני השבור, הוא יכול גם לסמל את הרצון של כולנו לחיות חיים נורמאלים, ממש "כמו באירופה", אתם יודעים – חיים שלא כוללים אורחים מחו"ל המסתכנים באיומים על חייהם, הופעות שמתבטלות בגלל איזו מלחמה שפורצת בהפתעה ופסטיבלי תיאטרון שמתבטלים בשל מהומות לאומניות. אך דמותו של פינק לא מסיימת כאן, שכן שבתאי יצר דמות מרתקת, שיכולה לגעת בפצעים של כולנו. פינק, בסופו של דבר, הוא הילד הזה שיש בכולנו, שרוצה להאמין שחלומות מתגשמים למרות הכל. ואז המציאות מנפנפת לעומתו בדגלי ה"ברוך הבא לעולם".
אם כך, פינק יכול להיות כל מה שרק תרצו, ואולי בשל כך בחרה הבימאית אלית ובר להשתמש דווקא באלמנטים של פנטזיה ותיאטרון בובות כדי להעביר את סיפורו. שלא כמו הפקות "נמר חברבורות" שעלו עד כה בתיאטראות הרפרטוארים, ההפקה של ובר, שמציגה בתיאטרון תמונע, לא מבוססת על העיבוד למחזה, אלא דווקא על מקור שלו – הסיפור הקצר של שבתאי. קצת בדומה לשעת סיפור, השחקנים מקריאים וממחיזים את הטקסט. התוצאה אמנם לפעמים מפוספסת, שכן מי שלא מכיר את העלילה אולי יתקשה לעקוב, אך בתמורה מקבלים את הערך המוסף בתחושה של אגדת ילדים. לאותה התחושה תורם גם השימוש בבובות – את דמותו של פינק מגלמות שש בובות שונות, המדובבות ומופעלות על ידי יובל ברגר בדרכים יצירתיות, מהנות ומעוררות מחשבה.
לצידו של ברגר, כמייצגי הריאליזם, עומדים יואב יפת, המגלם את אחיו הספקן והמציאותי להכאיב של פינק, ואליענה שכטר, שגונבת את ההצגה על ידי גילום מספר דמויות נשיות בחן ובהומור, אך עם ניחוח של פגיעות. הבחירות הקירקסיות של ובר עלולות אולי לגרום אצל הצופה לאיזשהו ריחוק, אך המשחק המרענן של השלושה, בתוספת שימוש משעשע באביזרים (עגלה מתפרקת או החלפת כובעים כסימן להחלפת דמויות), ממחישים את משחק הילדים שבו חי פינק ובו גם אנחנו מבקשים לחיות לפעמים. אלו מפיחים חיים מסוג אחר במחזה המוכר, ואולי גם בתיאטרון עצמו, שכן זניחת התמונות הריאליסטיות, אותן אפשר למצוא גם בטלוויזיה ובקולנוע, מזכירות עד כמה לתיאטרון אין גבולות ואיך על הבמה, שלא כמו בתל אביב של תחילת המאה העשרים או תחילת המאה העשרים ואחת, לפעמים חלומות מתגשמים.