אולי היו אלו ריקודי האייטיז ובגדי הגוף המסנוורים, אולי ההזדהות עם הרצון להיות על במה, ואולי זה השיר שבו בחורה מספרת איך היא לא יפה, אבל זה לא משנה - כי כולם יפים בבלט. משהו בתמהיל הזה הפך את "שורת המקהלה" לסרט המכונן של חיי. מעולם לא טרחתי לספור את הפעמים שראיתי אותו, או את מספר האנשים שהדבקתי בנגיף הזה, פשוט משום שאיני יודעת לספור כל כך הרבה.
"שורת המקהלה" עלה לראשונה כמחזמר בברודווי ב-1975 ובמשך 15 שנה רץ שם בהצלחה רבה. הסרט המהולל, בכיכובו של מייקל דאגלאס, הופק ב-1985 והיה מועמד לשלושה פרסי אוסקר. מדובר במחזה המתרחש כולו במהלך אודישן אחד ארוך ומורט עצבים. אם מתבוננים בו קצת יותר מקרוב, הרי שמדובר בהצצה למה שבאמת מתרחש מאחורי הקלעים, שלא חפה מנימה ביקורתית וחמלה על מה שרקדן/שחקן צריך לעבור על בסיס יומי.
הגיבורים במחזה הם לא כוכבים ולא רק בגלל שאין בו כוכבים, אלא בגלל שהם רוצים להתקבל ל"שורת המקהלה", תחתית שרשרת המזון. הם לא מחפשים תהילה, למרות שלא יתנגדו לה. הם בעיקר רוצים לעבוד במקצוע שהם אוהבים, כי הצורך להיות על במה הוא הישרדותי. לצד זה, בשורת המקהלה אין מקום לאבק כוכבים ולכן היא מבטלת את הייחוד ואת האינדבידואל. אם אתה לא מספיק מוכשר, אתה לא יכול להשתלב. אם אתה מוכשר מדי, אתה לא יכול להשתלב. אם אתה לא יכול להשתלב, אין לך מקום בברודווי.
איך כוכב אחד נפל
לכן כה שמחתי להיות בניו יורק בדיוק כשההפקה החדשה למחזמר עלתה, ועוד בכיכובו של מריו לופז (השרירן הלטיני מ"הצלצול הגואל", שעשה קאמבק בזכות הופעה מוצלחת ב"רוקדים עם כוכבים" האמריקאי). מובן שעם כזה מטען חורג של ציפיות, לא נותר לי אלא לשלם את מס האכזבה. הביצוע החדש היה מייגע ואילו לופז, שתפקידו הוגדל במיוחד בגלל מעמדו, היה – אין דרך אחרת לומר זאת – מביך. יותר מכל, המחזמר היה נטול אותה ביקורתיות וציניות כלפי התעשייה הנוצצת.
המחזה עצמו דווקא אינו אשם בנפילה הגדולה, לטעמי. אמנם הצצה לאודישנים בימינו זה כבר עניין מוכר ומדוד ברייטינג, אבל דווקא בגלל זה המחזה רלוונטי מתמיד. ההפקה האמריקאית פשוט האכילה את הקהל במה שהוא רגיל לבלוע – פלסטיק מהוקצע אך חסר רגשות.
צנועים אך מרגשים
אולי בשל כך הופכת ההפקה הצנועה והלא מושלמת של תלמידי בית צבי להרבה יותר אפקטיבית. הידיעה שהאודישן הזה, המתרחש על הבמה ומול עינינו, הוא מנת חלקם של התלמידים הרעבים המשתתפים בו, מצליחה להוסיף את אותו מימד שהיה חסר ללופז וחבריו.
צריך לזכור שרוב המשתתפים ב"שורת המקהלה" של בית צבי הם לא רקדנים או זמרים מקצועיים, אך למרות שלא היתה אחידות ברמה בתחומים האלו, למרות אי אלו זיופים ותנועות קצת מוגבלות, המשחק היה משכנע והביצועים, רובם ככולם, היו מרגשים וכובשים.
אחרי שרואים את התלאות של אודישן, קשה מצפונית לבחור בכמה בודדים ולהזניח את השאר, אבל בכל זאת אני חייבת לציין כמה שמות שאשמח לראות שוב בעתיד: אור אילן עטורת הכריזמה הכניסה הרבה פלפל לדמותה של בייב ולבמה; שחר פרץ, כבובי, בלט הן בריקוד והן בשירה; אלינור פלקסמן דייקה עם דמותה של דיאנה המפוכחת אך הרגישה ולירון מזרחי כקאסי, הבחורה עם הקסם המבדיל אותה מהשאר.
הם, וכל שאר השחקנים, בתוספת הבימוי של עוז מורג, הצליחו במקום שכל כך קל ליפול ושבו נכשלו בגרסה האחרונה בברודווי: למשוך את הקהל בזכות המילים הנכונות שעוברות נכון. טוב, וגם כמה לחנים שעומדים במבחן הזמן.
ציון: 8 מתוך 10
ואם כבר "שורת המקהלה": המחזמר הצליח לשבור כמה שיאים בברודווי, בהם כהפקה האמריקאית שרצה במשך הכי הרבה זמן.
