אולי בכל "אשמה" אנה פרנק. כל מי שביקר אי-פעם בבית המשפחה שבאמסטרדם, לא יכול שלא להתרגש מבליל העמים והשפות שנראים ונשמעים מסביב לבית, בתור הארוך לכניסה. ללא הבדלי מין וגזע, סיפורה של אנה פרנק נגע לכולם.
מול התיעוד הזה, של חוויותיה של ילדה-נערה, עמדו המתעדים מהזרם המרכזי: אלה הציגו טרגדיה של עם, וכיוון שכך, נצמדו למספרים הגדולים. "שישה מיליון" למשל, עבור כל ישראלי שגדל כאן ב-3 העשורים הראשונים לקיום המדינה, הוא מספר שקשה לנקוב בו גם כאשר מדברים על כסף. אבל בשנים האחרונות נזנח התיעוד ברמת המקרו, והשואה עברה להיות מיוצגת כאוסף של מקרים פרטיים. זה התחיל עם "שואה" המצמרר של קלוד לנצמן, שהיה בעצם אחד ועוד אחד ועוד אחד עד לשישה מיליון, והמשיך בסיפורים שקיבלו גוון אישי יותר ויותר.
ברמה המיידית, אי אפשר כמובן להתחרות בסיפור אישי. המקרה הפרטי הוא דרמה שקל להזדהות איתה, בעוד הצגת התמונה בכללותה, דומה בעיני רבים לשיעור היסטוריה משמים. אבל "הפרטת זכר השואה" בצד הקורבנות, ייצרה תהליך דומה גם אצל מחוללי השואה. שהרי אם השואה היא אוסף של מקרים פרטיים, הרי שגורלו של נער גרמני שאיבד את משפחתו בהפצצות בעלות הברית, אינו שונה לכאורה מזה של נער יהודי שמשפחתו נספתה באושוויץ.
כך רווח בשנים האחרונות בגרמניה למשל, ז'אנר חדש שמציג גם את הגרמנים עצמם כקורבנות הנאציזם, עם ביטויים מעניינים למדי, גם אם מקוממים, בטלוויזיה ובקולנוע (מי שיצפה למשל ב"מבצע ואלקירי", עשוי לחשוב שמרבית הגרמנים היו עסוקים בניסיונות להדיח את המטורף שהשתלט להם על המדינה).
בהפרטת החוויה הקולקטיבית (וגם כמובן בהפרטת האחריות הקולקטיבית), יש גם סכנה גדולה. ראשית, מפני שאם השואה אינה אלא אוסף של טרגדיות פרטיות, קשה לראות בה עוד את ההתקף הפסיכוטי הגדול ביותר בתולדות האנושות. טרגדיות אנושיות יש גם בסכסוכים בין מדינות באפריקה, בין קורבנות הצונאמי באסיה, או בין מי שנקברו תחת הריסות מגדלי התאומים.
בכך מתמוסס לו לאט הייחוד ההיסטורי של השואה והמאפיין הייחודי שלה כטרגדיה אנושית וכטרגדיה לאומית שאין לה אח ורע בתולדות האנושות. עבור הישראלים זהו מסר מסוכן, שכן השואה כחוויה קולקטיבית היא המלט בין אבני הבניין של המפעל הציוני.
אם השואה היא "בסך הכל" אוסף של מקרים פרטיים, אזי כל פתרון פרטי שלה הוא לגיטימי, ולפיכך, מה לנו לשלם את המחיר שכרוך בהמשך קיומה של מדינת היהודים? ואם השואה היא טרגדיה שקרתה בו-זמנית לשישה מיליון מקרים פרטיים, מדוע ההוויה הישראלית היא יותר מאוסף של שבעה מיליון פרטים שחיים בה כיום? או במילים אחרות: האם הפרטת חוויית השואה הצליחה עד כדי כך שהיא מאיימת על החוויה הישראלית קולקטיבית?
