וואסבי: גודזילה קולינרית

צלחת עם מינים שונים של סושי (צילום: SXC)
ווסאבי, משמאל למעלה. תמיד משתלט על הטעם|צילום: SXC

מהיום שהבליח לחיים שלנו, הוא עושה רק צרות. הוואסבי הוא הקרוב המרושע של החזרת, אבל אין לו טיפה של חמלה יהודית בלב. כולו אכזריות יפנית, וכמובן שהוא גם עוכר ישראל, המנוול - אין חתונה, בר מצווה או ברית שבהן הוא לא מפיל חללים. הממזר העיסתי מסווה את עצמו לאבוקדו, ואם תעמדו מספיק זמן ליד הבופה עם הראשונות, תאלצו לחזות בדמעות וייסורי השאול שהמפלצת הירוקה הצליחה לגרום לאיזו דודה קשישה ורועדת או ילד עליז, שמנמן וכשר, שבסך הכל רצו קצת גווקאמולי.

מרקו: מפרנס פסיכולוגים


נכון, העלילה מתרחשת באיטליה-ארגנטינה, אבל על מלאכת היצירה של אופרת הסבון הראשונה לילדים אחראים היפנים. הם אלה שגרמו לנו כבר מגיל צעיר לפתח תחושות חרדה, נטישה וחלומות שווא שאת הלחם של מרקו אפשר למצוא גם במכולת השכונתית, ולפזם בלי הפסקה את שיר הסיום שמסתכם במילים "אומצצה אומצצה". שלא לדבר על חוסר ההשקעה בעיצוב הדמויות: יקום האדם שמצליח למצוא את ההבדל בין אמא של מרקו לפיורינה לגברת מקינז ולבת הבכורה של אדון פפינו. לכולן פשוט יש אותן פאות לחיים.

החלקה יפנית: פעם היה לי שיער

יפנית (צילום: Getty Images, GettyImages IL)
החלקה יפנית. תכלס, הורסת את השיער|צילום: Getty Images, GettyImages IL

אין הרבה על מה לקנא ביפניות – הפנים שלהן שטוחות, העיניים מזעריות, הגוף נערי והחזה חביתה. היפניות, מן הסתם, דווקא כן מקנאות בבנות המערב על החמוקיים, על זה שהן יכולות לשים אייליינר מבלי להתעוור וגם – במפתיע, על השיער המערבי, שהגנטיקה שלו מולידה אינספור גוונים וסוגים. ומאחר ששיער הוא בערך הדבר היחיד שאפשר לשנות ללא התערבות כירורגית, היפניות התחילו להתעלל לעצמן בפריזורה והפכו את הפרמננט לפרוצדורה מועדפת במספרות בטוקיו. רק שאחרי שהן הבינו שזה מחרב להן את השיער, ושהתלתולת הזאת מכוערת למדי, הן ביקשו משהו שיחזיר שערה ליושנה, וככה בדיוק נולדה ההחלקה היפנית – בשביל לשקם שיער של יפניות מטופשות שהלכו ועשו פרמננט. המערב, כמובן, התעלף, וכל מתולתלת במזרח התיכון אצה אל מעצב השיער, עברה טיפול יותר מענה מחרקירי ושילמה הון - רק כדי לגלות שאחרי ארבעה חודשים התלתלים שלה חוזרים והשיער נושר לה במקלחת בקבוצות.

קריוקי: פליז אל תשיר את זה

לאון שר בקריוקי 9.9 (וידאו WMV: עדי רם, האח הגדול)
לאון בעיצומו של קריוקי. נשק של הדחויים חברתית|וידאו WMV: עדי רם, האח הגדול

הקריוקי הוא סוג של בילוי חברתי שהומצא ביפן בשנות ה-70', כשנכדתו של הקיסר הירוהיטו רצתה לעשות מסיבת רווקות, חיפשה דרך לשמח את החבר'ה והחליטה לנסות לשיר לחברות שלה את "שיר הפרחה" דאז. מאז, פחות או יותר, הפך הקריוקי לנשק קטלני מס' 1 של הדחויים חברתית, כי בערב שבו לכולם מותר להשתטות ולנבוח כמו בולדוגים, אז גם להם. תוסיפו קצת אלכוהול וקיבלתם חלום בלהות. התוצאה הנוראה היא 30 שנות "זה הכל בשבילך (הו, דון קישוט)", שמתאפיינות בכמות בלתי נתפסת של זיופים. איך אומר מודי בר-און? תבלו.

הלו קיטי: היינו מנתקים לך בכיף


אם בהתחלה עוד הוקסמנו מהחתולה השמנמנה שמשקלה שווה לשלושה תפוחים, בשלב מסוים היא התחילה לעורר בנו בחילה. התופעה חוצת הגבולות הזו החלה לפני כמעט ארבעים שנה, ועם השנים הפכה להיות חלק בלתי נפרד (אבל ממש) מחיינו. אפשר היום למצוא מגבות, כלי מיטה, בגדים, כלי אוכל, פלאפונים, מצלמות, טוסטרים ותאמינו או לא - גם ויברטורים. לאחרונה אפילו חברת מיצובישי הוציאה מכונית בדמותה. לנו רק נותר לומר: ביי קיטי. שלום ולא להתראות.

הלו קיטי (צילום: Reuters)
הלו קיטי. שלום ולא ממש להתראות|צילום: Reuters

קארושי: הם עובדים עלינו


היפנים, למי שלא יודע, אוהבים להעביד את העובדים שלהם עד מוות, ולשם כך הם אפילו המציאו את המונח היפני "קארושי", שמציין מוות כתוצאה מעבודת יתר. הגרמנים קראו לזה "העבודה משחררת".

ביג אין ג'פאן: אפשר אקסטרה סמול?


הפעם מדובר בציר רשע אמיתי, קומבינה גרמנית-יפנית שתפקידה להשתלט על העולם הנפשע של טרנד האייטיז. איך עושים קריירה מצמד שירים? איך מביאים 3000 ישראלים חולי נוסטלגיית אייטיז להופעה בסינרמה? תשאלו את הצמד הגרמני "אלפאוויל", שעשה את זה עם שני להיטים בלבד. הראשון הוא "Forever Young" הדביק, שמככב מאז בעיקר בכותרות של כתבות על ניל יאנג ובמעברוני נוסטלגיה של ליגת ה-NBA עם ביצועיהם של מייקל ג'ורדן וחבריו. הלהיט השני, הגדול והמאוס אף יותר, הוא כמובן "Big in Japan", שאלפי כותרות עיתונות כבר שיחקו עליו ואלפי כתבות טלוויזיה שחקו והפכו אותו למאוס אף יותר. נאמר את זה חד וחלק: די כבר.

גאדג'טים יפניים: למתבגר המפגר

שרימפס (צילום: jupiter images)
צ'ופסטיקס שיודעים להשפריץ רוטב. למה זה טוב?|צילום: jupiter images

טמגוצ'י. מכונות ממכר אוטומטיות למכירת תחתונים משומשים. פחית איטריות שמחממת את עצמה. זה לא שיש לנו משהו נגד טכנולוגיה, זו העליצות המטומטמת שמאפיינת את היחס היפני לגאדג'טים שמוציאה אותנו מדעתנו. רובוט שנראה בדיוק כמו בחורה ויודע להגיד לך "לבריאות" כשאתה מתעטש. צ'ופסטיקס שיודעים להשפריץ רוטב. אסלה שמנגנת מוזיקה. זה כאילו מישהו שכח להגיד להם מה גבולות הטעם הטוב. לא, זה כאילו אין באף מפעל טכנולוגי יפני אף מבוגר אחראי. זה למה אנחנו לא סובלים את היפנים.

טוב נו, גם קולנוע יפני: שעמומון


העולם לפעמים מבאס וזה טבעי, אבל אם יש משהו שיכול בקלות להפוך אותו לקצת יותר כזה, הרי זה לראות קולנוע משעמם ומוערך יתר על המידה. ואקירה קורסוואה יודע לעשות אותו. סבבה, "ראשומון" היה פורץ דרך, מלא זוויות ראייה והכל. אבל מאז ועד "פרידות", נגיד, כל הסרטים של קורסוואה ורוב הקולנוע היפני, לצורך העניין, הוא איטי, מייבש, מרוח, מפוצץ במחוות מוזרות, בשחקנים עם הבעות של פלסטלינה, ב"מממ"ים ו"האיי!"ים אקראיים ולא ברורים, והאורך, מיי גאד. האורך.
אין סיבה הגיונית שתגרום לאדם לכלות שלוש שעות משארית חייו בצפייה וריכוז ברובוטיקה האנושית הזאת, ועוד אחר כך לתייג את זה כ"איכות". את הדברים המאוד מעניינים והמנהגים המאוד אקזוטיים שיש לכם לחלוק איתנו, יפנים, אפשר לסגור בשעה-וחמש-דקות-כולל-בקרובים-ואפילו-קידה-בסוף. ואם אפשר שתנצלו את הזמן שנותר כדי להמציא לנו עוד צעצועים ואולי גם מכונת זמן - אדרבא, דומו אריגטו.

אוסקר 2009 קוניו קאטו (צילום: רויטרס)
לא, זה לא היפני שגנב לנו את האוסקר. הוא בסך הכל לקח פרס על סרט אנימציה|צילום: רויטרס

נישנשו סושי בזמן הכתיבה: יהונתן זילבר, יפית פרץ, אסף נבו, יונית נפתלי, קרן ליבסקי, סיון דה-ליאו, עומר מלכה ואופיר ארצי