ארווינד אדיגה, 34, יליד מדראס (הודו), זוכה פרס הבוקר 2008 על ספרו הראשון "הטיגריס הלבן", שופך אור אכזרי ומדויק על הודו של ימינו. כבר בעמוד השני הוא מנחית את הקורא לא בתת-היבשת האקזוטית והמרתקת, האהובה כל-כך על תיירים מכל העולם, ולא באיזה אשראם ססגוני מלא חוכמת דורות, אלא בארץ נטולת חמלה, נעדרת יופי וחן אבל מלאת חמס, שחיתות ואכזריות. הקורא המערבי הנדהם, מובל בהונדה-סיטי נהוגה בידי בלראם האלאווי, הנהג של מר אשוק ורעייתו פינקי-מאדאם, מהכפר הנידח קשמנגר לעיר הגדולה דלהי.
בתוך מדי הנהג הרשמיים והנחשקים נמצא בעצם עבד (הפירוש ההודי המודרני ל"משרת"). כי בלראם, בנו של נהג ריקשה עני, נשלף מכיתתו, למרות היותו התלמיד המבריק ביותר, כדי לפרנס את משפחתו, ועכשיו הוא עובד את המשפחה העשירה בכפר. אבל הודו היא דמוקרטיה, יגיד התייר המערבי הנבוך, לא בדיוק, עונה בלראם: "כי הארץ הזאת, הודו, מעולם לא הייתה חופשית. קודם המוסלמים ואחר כך הבריטים ניהלו לנו את החיים. בשנת 1947 הבריטים עזבו, אבל רק טיפש יחשוב שנעשינו חופשיים" (עמ' 27).
הספר עצמו, כמו הרבה ספרי מתח, מתחיל דקה לפני הסוף, כלומר כבר בעמודים הראשונים מסתבר שבלראם (האני המספר) מבוקש על רצח אדונו מר אשוק. מה שנשאר הוא רק לגלות איך הגיע למעשה הזה ולמה. והדרך לגילויים עוברת בכל תחנות הרקב והשחיתות של הודו המודרנית. הרבב דבק בכולם, החל בסבתא העריצה, דרך המשפחות העשירות שבכפר, בעלי ההון שבעיר והפוליטיקאים, ועד מושכי הריקשה המרודים, ובלראם עצמו. אף אחד לא יוצא נקי. או במילותיו שלו: "העלילה היום תעסוק בסיפורי העצוב והנוגע ללב, כיצד התקלקלתי והפכתי משוטה הכפר המתוק והתמים לבחור עירוני שטוף זימה, שחיתות ורשעות. כל הדברים האלו קרו אצלי כי הם קרו בראש ובראשונה אצל מר אשוק. הוא חזר מאמריקה איש תם וישר, אבל החיים בהודו השחיתו אותו - ואם בבעל ההונדה סיטי נפלה שלהבת השחיתות מה יגיד הנהג התמים?" (עמ' 184).
אז מה יש לנו? סיפור מותח, פיתולי עלילה מרתקים, אמירה פוליטית וחברתית מושחזת, הומור במקומות הנכונים ואכזריות במקומות המסומנים. ומה עם הדבר החמקמק הזה שקשה להסביר במילים, אבל הוא שהופך ספרות טובה לספרות טובה באמת?
לדברי יו"ר שופטי פרס הבוקר, "הספר יוצא נשכר מעצם התעסקותו בנושאים חברתיים דוחקים ובהתפתחויות גלובליות", וכאן נעוצה נקודת החולשה של הסופר. מרוב רצונו להתעסק ב"נושאים חברתיים דוחקים", העלילה הופכת מכשיר להעברת ביקורת חברתית ופוליטית, ואין לה משמעות בפני עצמה. לארווינד אדיגה יש עין בוחנת וחדה המבחינה בפרטים הקטנים ביותר וגם סגנון כתיבה קולח ועשיר, אבל הטיפול שלו בדמויות לוקה בחסר. אין בו את החמלה ועומק ההתבוננות של רוהינטון מיסטרי ("איזון עדין") או ארונדטהי רוי ("אלוהי הדברים הקטנים"), שהדמויות שלהם מתהלכות באותה הודו מנוונת ואכזרית, ועדיין הן נשארות במרכז הסיפור עם ההתלבטויות, הסבל ורגעי האושר המעטים שלהן. הודו המושחתת היא רק הרקע. *
"הטיגריס הלבן", ארווינד אדיגה, פן הוצאה לאור. ידיעות אחרונות - ספרי חמד, 298 עמ'
