את הספר "ללכת יומם ולילה"(עם עובד\הספרייה לעם), רומן הביכורים של המשורר משה אופיר, קראתי לפני כמה חודשים. השבוע קראתיו שנית, ואני מוצא שללא ספק זהו הספר החם והמשעשע ביותר שזכיתי לקרוא השנה. המספר, מעין אלתר אגו של המחבר, הוא תלמיד ישיבה לשעבר, משורר חרמן בעל דמיון מפותח, פטפטן בלתי נלאה, שאת הגיגיו וקורותיו ביום אחד של שיטוטים בתל-אביב הוא מגולל במונולוג מלוטש, חד פעמי ומצחיק עד דמעות.
לכל אורך הרומן מעמת אופיר את גיבורו עם עברו כגבר נשוי. כבר מהעמוד הראשון של הספר טוען המספר שחייו אינם חיים. "קשה לי. תמיד היה לי קשה, אך מיום שאשתי נטשה אותי ונהייתה גרושתי שתתחשמל, מצבי ממש בלתי נסבל..." ובהמשך: "מסתבר שמאז גירושי אני במשבר כזה, שאני מתרחק ממנו ובכלל מכולם. בשבילי, הזיכרון איננו סתם מכשיר להעלאת העבר באוב. הזיכרון הוא דרך נוספת לחיות את ההווה."
הדמויות שהגיבור פוגש בדרך ססגוניות, מעוררות גיחוך ואמפטיה, זאת תל-אביב של ימים עברו, מעין שטעטל מזרח אירופי סוריאליסטי. כתיבתו של אופיר אסוציאטיבית, דומה כי במתכוון בחר שלא להציג עלילה ברורה, אלא התמקד יותר בבניית עולמו הפנימי המרתק ועתיר הצבעים של הגיבור המשורר, ואת עולמם של הסובבים אותו. הוא עוטף את סיפוריו בדימויים מן המקרא והאגדה, שפתו עשירה, הוא עובר בוירטואוזית מלשון צחה וגבוהה, לשפה פשוטה של מהגרים קשישים וקשיי יום, יושבי בתי קפה וכחניים, קטנוניים וגאונים בעיני עצמם.
ברומן הראשון שלו סימן עצמו משה אופיר כהבטחה ענקית, יצירתו זו היא פנינה נדירה, מלאת הומור עצמי וראויה להיכנס להיכל ספרי הפולחן של כל אוהב ספר.
ללכת יומם ולילה. משה אופיר. עם עובד. 237 עמ'.
* הסופר דודו בוסי פרסם לפני מספר שבועות את ספרו הרביעי בהוצאת כתר, "בסמטאות", המבוסס על הטור השבועי המצליח שלו שהתפרסם בעיתון "העיר" וקנה לו קהל קוראים נאמן. קדמו לו "הירח ירוק בוואדי" שזכה בפרס לסיפורת חדשה בשנת 2000, "פרא אציל" שהיה מועמד לפרס ספיר לשנת 2004, ו"אמא מתגעגעת למילים," מ – 2006.