ואיך זה ממשיך? ובכן, זוהר בן-בסט, שלמד פעם אמנות בסורבון ומצא שם את אהבתו, נשלח לפריז כדי לייצג את חברת הבנייה "סביוני הדרום" ביריד הדירות של הסוכנות היהודית. הוא מתכוון לנצל את הנסיעה הזאת כדי לפתור אחת ולתמיד את תעלומת מותה של אשתו, תעלומה שרודפת אותו כבר שש שנים. אבל הכל משתבש ברגע שהוא יורד מהרכבת התחתית בתחנת סן-מישל ומבחין בתמונה של החיילת. זוהר מתבונן בה מהופנט ושואל את עצמו מה היא עושה כאן, בגדה השמאלית של הסן. הוא משוכנע שכבר ראה אותה פעם, אבל אין לו שום מושג מתי והיכן. והוא יודע רק דבר אחד: שהוא חייב למצוא אותה.
כך מתחיל מסע חיפוש אובססיבי, חוצה זמנים וגבולות, שבמרכזו שתי נשים: אלינור, אשתו המתה של זוהר, והחיילת המסתורית בעלת העיניים הירוקות. כל אלה יובילו את זוהר לגילוי סוד נורא מן העבר. מוגש לכם (בחום ואהבה וכאלה) הפרק הראשון. תהנו.
(אשדוד, 2008 / פריז, 2007)
ביום שלישי בבוקר הודיעה המזכירה של מחלקת כוח אדם לזוהר על הנסיעה לפריז. הוא בדיוק הראה ללקוח את דירת הגג המפוארת בפרויקט צמרות סיבוני — שלושה מפלסים, נוף לים, שיש איטלקי בכל פינה, וברגע שסיים התקשר לירון חדד ושאל אותו אם הוא צריך משהו מהדיוטי פרי. הוא זכר שבפעם הקודמת ביקש ממנו ירון שני פאקטים של פרלמנט קצר, ואם אפשר אז גם חפיסה או שתיים מהשוקולד אגוזים בעטיפה הסגולה וחצי קילו גבינת רוקפור, שבשבילה נסע זוהר במיוחד אל הפרומז'רי המהולל ברתלמאי שברובע השביעי, לא הרחק מאוטל לז-אינווליד. אבל רק באחרונה הודיע ירון שבקרוב הוא מפסיק לעשן ושהפעם הוא רציני, וזוהר רצה לוודא שההצהרה הזאת עדיין בתוקף.
"על מה אתה מדבר?" שאל זוהר. "אם אתה חושב שזה כזה ג'וב חלומי, אז אתה יודע מה, בוא נתחלף. נראה אותך עוזב לחודש אחד — מה אני אומר חודש? נראה אותך עוזב לשבוע אחד את המשרד בעזריאלי, ויושב מתשע בבוקר עד חמש אחר הצהריים בתוך קרוואן מחניק באמצע אתר בנייה באשדוד".
הנה, רק אתמול, סיפר זוהר, הגיע לחפש דירה זוג צעיר עם תינוק בן כמה חודשים שלא הפסיק לצרוח. "הם שואלים אותי, תגיד, איך בתי הספר באזור? מאיפה אני צריך לדעת איך בתי הספר באזור? מה הם חושבים שאני, המפקח הראשי של משרד החינוך?"
"נו, אז מה אמרת להם?" שאל ירון.
"מה אני יכול להגיד להם? אמרתי להם שיש בית ספר מצוין במרחק חמש דקות הליכה משם ושגני הילדים בכלל משהו. ככה אולי אני אצליח לשכנע אותם לקנות דירת שלושה חדרים פלוס מרפסת שמש, ואז הם ילכו לאיזה עורך דין כמוך וישלמו לו אלפיים דולר כדי שיקרא את החוזה ויוודא שלא עבדו עליהם".
"מסכן שלי. אני תכף מתחיל לבכות," אמר עורך דין ירון חדד, שישן עם זוהר באותו חדר בקורס קצינים לפני עשרים שנה והיה איתו בסגל של פלוגת המסלול בגדוד 12 של גולני ומאז הם החברים הכי טובים. "אבל אל תדאג. אני אחשוב עליך כשתסבול שם, בפריז. בכל מקרה, תביא לי פרלמנט קצר, אבל רק פאקט אחד, כי איך שאני גומר אותו אני אומר אסטה לה ויסטה לסיגריות..."
"כן, שמענו עליך".
"אה, ועוד משהו: הגבינה שהבאת לי בפעם הקודמת היתה באמת משהו דליקטס. לא כמו הזבל שמוכרים בארץ. אז אם אתה כבר קופץ לפריז, למה שלא תביא לי חצי קילו קממבר או רוקפור מהחנות גבינות ההיא שסיפרת לי עליה?"
"תשכח מזה. יותר אני לא נכנס לשם בחיים," אמר זוהר, שמאז גיל עשר לא היה מסוגל לגעת בגבינה.
"כן, כן, כבר שמענו את הסיפור הזה מיליון פעם," אמר ירון, מה שלא הפריע לזוהר לשוב ולספר לו איך כמעט התפגר בגלל הסירחון שבקע מהמדפים העמוסים כיכרות של רוקפור וקממבר וסנט מור וקומטה וגרוייר ושאר סוגי גבינה צרפתית, כאילו השטן בכבודו ובעצמו נכנס למעדנייה שברובע השביעי של פריז, תקע נאד ויצא.
הריח הזה, סיפר זוהר לירון בפעם המי יודע כמה, הזכיר לו את מה שקרה במחצבה ההיא ליד שכם, לפני כמעט עשרים שנה. הם היו אז צוערים בקורס קציני חי"ר והפלוגה שלהם נשלחה לשבוע של תעסוקה מבצעית בשטחים. באחד הלילות הצטרפו זוהר, ירון וצוער נוסף, בחור מהשייטת שאת שמו כבר הספיקו לשכוח מאז, לפעילות של השב"כ במחנה הפליטים עסכר. המשימה לא היתה מסובכת במיוחד: ללוות את השב"כניקים ולאבטח אותם. מעבר לכך לא ידעו דבר. איש לא סיפר להם מה תכלית המבצע, שהיה, כך שיערו, סודי במיוחד.
הם נסעו בסמטאות הצרות של מחנה הפליטים בשני כלי רכב: מכונית פיג'ו אזרחית וג'יפ צבאי שידע ימים טובים יותר. רכז השב"כ, אשכנזי צנום וממושקף שהציג את עצמו בשם דאוד, עצר את הפיג'ו בחריקת בלמים בפתח אחד הבתים. הוא הורה לזוהר ולירון להישאר ליד כלי הרכב ונכנס פנימה עם שב"כניק נוסף ועם הצוער מהקומנדו הימי.
השעה כבר היתה שתיים בלילה. הם עמדו דרוכים מחוץ לג'יפ, רובי הגליל שלהם עם מחסנית במצב הַכְנס וכל אחד מהם צופה לכיוון אחר של הסמטה, לבל יפתיע אותם מישהו עם בקבוק תבערה או בלוק. כלב החל מיילל אי-שם מעבר לוואדי ומתוך אחת החצרות ענה לו כלב אחר בנביחה, ועד מהרה הצטרפו אליהם כלבים נוספים במקהלה גדולה עד שמחנה הפליטים הפך לקקופוניה של נביחות ויללות ויבבות וגם צרצור צרצרים, ומישהו צעק מאחד הבתים "אוסקוט יא-כלב!" וזוהר ידע שברגע שבו יעזבו ישוב השקט על כנו ורק הריח המעושן, הכבד, ימשיך לרבוץ על פני הסמטאות העלובות.
כעבור עשר או חמש-עשרה דקות יצאו אנשי השב"כ מהבית כשאיתם בחור צעיר, כמעט נער, שנראה כמי שהקיץ זה עתה משנתו. הוא היה מצויד בחפיסת סיגריות נובלס שבטח קנה בקיוסק בישראל ולבש מכנסי ג'ינס באגי שהיו אז באופנה וחולצת טריקו דהויה. גם אחרי שחלפו שנים זכר זוהר את הכיתוב המתקלף שהיה מודפס עליה: "סמי קור ובניו, מיזוג אוויר ועבודות קירור באיכות גבוהה". הפלסטיני התיישב, מכווץ כולו, בין זוהר לבין ירון באחד המושבים האחוריים של הג'יפ.
אחרי כרבע שעה של נסיעה הם הגיעו למחצבה נטושה, וכשיצאו מכלי הרכב הכה בהם ריח מבחיל. הפלסטיני הצביע לעבר גל אבנים במרחק של כעשרים מטרים מהם, למרגלות קיר המחצבה שבלט בלובנו בתוך החשכה. "זה שם," הוא אמר בערבית.
מאחורי הסלעים מצאו אנשי השב"כ את מה שחיפשו.
זאת היתה גופה של משת"פ פלסטיני שהושלך אל מותו מראש הצוק. הוא שכב שם לפחות שבוע, וצריך לזכור שזה היה באמצע הקיץ. המראה היה נורא, אבל נורא ממנו היה הריח. תחשבו על פגר של חתול שמוטל כמה ימים בחצר ותכפילו את זה פי עשרה. רכז השב"כ, שכבר ראה דבר או שניים בקריירה שלו, התייחס למחזה בשוויון נפש. אם הצטער על משהו, זה רק על כך שהמשת"פ כבר לא יוכל להביא תועלת מבחינה מודיעינית. הוא ביקש מהשותף שלו לצלם את הפלסטיני המת ואחר כך ניגש למכונית כדי לדווח במכשיר הקשר שהמשימה הושלמה. ירון הסיט את מבטו וסתם את האף. אחר כך הלך אל מאחורי הג'יפ והדליק סיגריה. הבחור מהשייטת, דווקא הוא, ניגש הצדה והקיא את ארוחת הערב שלו, ואילו זוהר היה מרותק למראה הגופה הנפוחה, מביט בה בתערובת של זעזוע ושל סקרנות.
זה היה המפגש הראשון שלו עם המוות.
אומרים שאין דבר שנחרת בזיכרון יותר מאשר ריח, וזה כנראה נכון. כשזוהר נכנס לחנות הגבינות הפריזאית, כמעט עשרים שנה אחר כך, הוא נזכר בצחנת המוות ההיא. בעצם, לא נזכר. הוא ממש חש בה. ואם לא די בכך, הרי שגם הצבע והמרקם של כמה מהגבינות המשובחות שמאחורי הוויטרינה הזכירו לו את גוון עורו של הפלסטיני המת מהמחצבה ליד שכם. הדחף הראשון שלו היה לסתום את האף, אבל הוא ידע שלעשות דבר כזה בתוך מקדש הגבינות הפריזאי יהיה גרוע יותר מלחרבן בתוך תא וידוי של כנסייה ולהגיד: סליחה, חשבתי שאלה השירותים. הוא קילל בלב את ירון חדד שביקש ממנו להביא לו גבינה צרפתית, אבל מה לעשות, הבטחה זאת הבטחה.
זוהר ביקש אפוא מהמוכר שיחתוך לו חצי קילו גבינת רוקפור — לא זו שקונים בדוכני הגבינות בסופר אלא רוקפור אמיתית, שהבשילה שלושה חודשים במערות שמתחת לכפר רוקפור סור סולזון שבדרום צרפת — ושיעטוף לו את זה היטב. המוכר, גבר עב בשר בשנות השבעים לחייו, לבוש בסינר שכנראה היה פעם לבן, הניח על קרש החיתוך גוש גבינה מכוסה בכתמים כחולים של עובש, פרס ממנו נתח הגון, עטף אותו לאט בנייר פרגמנט כאילו הוא מחתל תינוק והכניסו לשקית ניילון ורודה. זוהר ידע שאם הוא לא יוצא בזה הרגע מהחנות הוא יקיא על המוכר. הוא עצר את נשימתו, השליך על הדלפק שטר של עשרה יורו ונמלט משם כשהוא נושא את השקית עם הגבינה במרחק בטוח מהגוף.
"אז אתה מבין למה אני לא מתכוון להיכנס שוב למקום הזה?" שאל זוהר.
"אחי, אתה נהיה כוסית משנה לשנה," השיב ירון. "אתה נגעל מהריח של הגבינות? תאמין לי שזה קוקו שאנל לעומת הריח של הגרביים שלך כשהיית מוריד נעליים בתוך האוהל. אבל אתה יודע מה, אני מוותר לך על הגבינה. שלא תמות לי מרוב סירחון. רק דיר באלכּ אם אתה שוכח להביא לי סיגריות, אה?"