במאי: לי דניאלס (מפיק "מונסטור בול").
תסריט: ג'פרי פלטשר, שהתבסס על הרומן "תלחצי!" מאת ספייר.
מפיקת על: אופרה ווינפרי
שחקנים: גבי סידיבה, מוניק, פאולה פטון ("אולי תתבגר").
כוכבים אורחים: מריה קארי ולני קרביץ.
על מה הסרט?
כל צרות העולם נחתו על פרשס, ניגרית בת 16 מהגטו בהארלם שחיה במשפחה הכי לא מתפקדת שנראתה אי פעם בקולנוע. אבא שלה הכניס אותה פעמיים להריון והדביק אותה באיידס, אמא שלה היא מכשפה מארץ המכשפות שמתעללת בה רגשית ופיזית, היא לא יודעת קרוא וכתוב ובשכונה שהיא גרה רק מתעללים בה. לחייה נכנסת מורה לסבית יפהפייה שמעניקה לה קרן אור בקצה המנהרה.
על מה באמת הסרט?
אין כמו הבית. ממש.
הדבר הכי טוב בסרט
הבימוי. דניאלס לוקח כמה החלטות קולנועיות מקוריות ומפתיעות, קטעי הדמיון של הדמות השתקנית מסוגננים ונשגבים, והרגישות נוזלת מכל פריים. בחירת השחקנים שלו מפתיעה ומה שהוא הצליח להוציא ממריה קארי ראוי למדליה. מי האמין שמסתתרת בה עובדת סוציאלית אפורה עם שפם?
הדבר הכי גרוע בסרט
המציאות עליה הוא מדבר. ארצות הברית של 1986 כנראה לא כל כך רחוקה מהאימפריה של היום, אובמה או לא אובמה. אם הסרט, המבוסס על ספר שכתבה המורה בהשראת תלמידתה, קרוב ולו במעט למציאות, כדאי שאפוקליפסת 2012 תקדים את זמנה.
הסצנה שבה פרשס נשברת סוף סוף בכיתה. וכל הקהל נשבר אחריה. הכינו את הממחטות.
הסצנה שתצטערו שאתם הולכים איתה הביתה
בכיתה מופיעה לפתע תלמידה לבנה חדשה. הסיבה, ההסבר והרקע כנראה נגנזו בעריכה.
סקס
פרשס סובלת מגילוי עריות ואונס, הן מצד אביה והן מצד אמה. הנאום של האמא מול העובדת הסוציאלית, בו היא מנסה לעשות רציונליזציה למעשי הזוועה, היא אחת הסצנות הקיצוניות והמורכבות בסרט. רק עליה הגיע למוניק (האמא) גלובוס הזהב.
אלימות
הזוועות הגדולות ביותר אכן מתרחשות בתוך הבית. לא קל בגטו.
סטיילינג
עני, מוזנח, מוכתם. כמה סטייל כבר יכול להיות לבחורה בגודל הזה? עם זאת, ברגע שמגיעים לכיתה עם שאר בנות הגטו נתקלים ביציאות אייטיז זוהרות.
פסקול
נוצץ. בניגוד למציאות הקשה של פרשס, בראש שלה החיים הם פסקול של ערוץ האופנה. חוץ מזה גם הרבה מוזיקה שחורה משובחת, סול ואר. אנ. בי. שני הזמרים המופיעים בסרט, מריה קארי ולני קרביץ, שבדקות הראשונות בלתי אפשרי בכלל לזהות אותם, לא תרמו שירים לצערנו.
מה למדנו מהסרט?
לכתוב. להתחיל ולא להפסיק. למילים יש כוח.
אין ספק שזה הכניס את החיים שלי לפרופורציה.
המשפט הראשון שיגיד סטודנט לקולנוע כשהוא יוצא מהסרט
מניפולציה מלודרמטית מוגזמת ואכזרית מלאה בטכניקות קולנועיות בוסריות ומשומשות. הדמות הזו לא צריכה להיות גיבורת קולנוע, היא צריכה ללכת להופיע בתוכנית של ג'רי ספרינגר ולספק את תאוות ההמונים, המציצנות והוולגריות.
המשפט הראשון שאימא שלי תגיד
מה קורה לאמהות בזמן האחרון? ליד האימא בסרט הזה, האימא ב"מחוץ למים" היא מלאך. בכלל לא ידעתי שזה יהיה אפשרי.
"לסניור באהבה", "ללכת שבי אחריו", "סיכון מחושב" ושאר סרטי מורים מעוררי השראה.
"הצבע ארגמן" - בגלל הדיכוי האפרו-אמריקאי ודמויות הנשים שבו.
"פריז בוערת" - דניאלס מספר שהוא הראה את הסרט העוסק בתרבות הגייז השחורה של שנות השמונים לשחקניו ואף עשה לו מחווה בסרטו.
שורה תחתונה
הארד-קור לפנים. כבר בסרטו הקודם הוכיח דניאלס שהוא לא מפחד להתעסק בחומרים כבדים במיוחד, וכאן הוא הולך עוד כמה צעדים קדימה ומציג מציאות קשה, קיצונית וחסרת רחמים שקולנוע הוליוודי לעולם לא יוכל להתמודד איתה. הוא מצליח לחלץ מכל שחקניו הופעות אמינות מרשימות וחזקות, עם שתי שחקניות ראשיות שלא יצאו לכם מהראש הרבה זמן אחרי הצפייה. בתוך הגיהינום המדכא, הוא מצליח לחלץ כמויות ענק של רגש, הומור, תקווה והשראה. ואם אופרה, מפיקת העל של הסרט, אומרת שסרט כזה הוא הסיבה שעושים סרטים, מי אנחנו שנתנגד.
זמן מסך
110 דקות.