במאי ותסריטאי- דרק סיאנפראנס.
תסריטאים- קאמי דלאווין וג'ואי קרטיס.
שחקנים- ריאן גוסלינג ("חצי נלסון") מישל וויליאמס (“הר ברוקבק").
על מה הסרט?
עבר והווה מתערבבים במערכת יחסים מתפרקת.
על מה באמת הסרט?
עוד ניסיון לפצח את הדבר הזה הקרוי אהבה. ולברר למה-איך-ולאן היא נעלמת בחלוף הזמן.
הדבר הכי טוב בסרט
המשחק. סיאנפראנס, שהשקיע בסרט עשר שנים מחייו, ביקש מהשחקנים שלו כמעט את אותה מחויבות טוטאלית- הם עברו לגור יחד בבית המצולם, זכו לאלתר על התסריט וקיבלו הוראות משחק מנוגדות. התוצאה ריאליסטית ואינטימית עד כדי תחושת הצצה, הדמויות עמוקות והכימיה והעדרה לא יכלו להיות אמינות יותר.
הדבר הכי גרוע בסרט
הוא מדכא מאוד. כיאה לסרט עצמאי, אנטי-הוליוודי, לא צובעים לנו כאן את המציאות בוורוד, הסרט לא תמיד קל לצפייה והמועקה הסופית לא תעזוב אתכם במהרה. ממש לא סרט לדייט ראשון, או שני.
הסצנה שתלכו איתה הביתה
הדייט הראשון בין בני הזוג, שבשיאו ריאן גוסלינג שר ומנגן לווילימאס ברחוב בעודה רוקדת לו סטפס. אין אחת שלא הייתה מתאהבת בו אחרי זה.
הסצנה שתצטערו שאתם הולכים איתה הביתה
סצנת הפרידה. כמו בהתחלה, רק להיפך.
סקס
כל תחושות העוינות, האכזבה והריחוק בין בני הזוג התנקזו אל סצנות הסקס בסרט, ואפילו העירום והחשיפה של שני השחקנים, לא עזר להפוך אותן לקלות או מהנות לצפייה.
אלימות
גברית. למה שמישהו ירצה לקלקל את הפנים הכל כך יפות של ריאן גוסלינג? כנראה שאין יותר גרוע מגברים קנאים.
סטיילינג
מעמד הפועלים. וויליאמס מתלבשת כאילו "דוסון קריק" לא נגמרה מעולם, גוסלינג הצעיר מתלבש היטב בהשראת סגנון לבושו של הבמאי עצמו בצעירותו, וגוסלינג המבוגר נראה רע מאוד, בהשראת מראהו הנוכחי של אותו במאי.
פסקול
ברוקלינאי. על הפסקול המרגש חתומה רביעיית "גריזלי בר" מברוקלין, בה צולם גם רוב הסרט. שם הסרט עצמו לקוח מכותרת אלבום של טום וייטס, השיר המקסים של בני הזוג בביצוע “Penny and the Quarters” מנצח כל שיר כניסה לחתונה, וגוסלינג עצמו אף תורם מספר שירים לפסקול.
מה למדנו מהסרט?
שאין תשובה לשאלה בה מתלבטת דמותה הצעירה של וויליאמס- איך אפשר לסמוך על רגשות, אם הם מתנדפים כל כך מהר?
המשפט הראשון שתגידו כשתצאו מהסרט
איזה דיכאון, עוד הוכחה לכך שאסור להתחתן לעולם.
המשפט הראשון שיגיד סטודנט לקולנוע כשהוא יוצא מהסרט
למרות הנושא המעט שחוק בקולנוע העצמאי האלטרנטיבי, מצליח סיאנפראנס בפיצ'ר הראשון שלו, לתקוף אותו מזווית חדשה, נטורליסטית במכוון, אם על ידי שימוש מגוון באמצעי המבע ובעיקר בטכניקות הצילום השונות בסצנות העבר וההווה, ואם בבימוי השחקנים הכל כך עמוק ומדויק שלו.
המשפט הראשון שאמא שלי תגיד
נכון, זוגיות זה דבר קשה, אבל להרים ידיים וללכת זה הכי קל.
מה ראה הבמאי לפני הצילומים?
"תמונות מחיי נישואים”- כי גם ברגמן כנראה האמין בגירושים.
“5X2”- כי גם אוזון בוחר להציג מערכת יחסים כושלת, הפעם מהסוף להתחלה.
קומדיות רומנטיות- כדי לעשות הכול בדיוק ההפך.
שורה תחתונה
סרט קאמרי אינטנסיבי, עוצמתי וסוחט רגשית, אך כמה שהוא עצוב כך הוא יפה. עוד הוכחה לכך שתסריט מצוין ומשחק משובח מנצחים כל אפקט ממוחשב וטכנולוגיית תלת מימד. מישל וויליאמס הענוגה היא אמנם זו שזכתה לקבל מועמדות לאוסקר על משחקה האמין, אך דווקא גוסלינג, היפה בגברים, הוא זה שקורע כאן את המסך ואת הלב וזכאי לתואר לא פחות ממנה.
זמן מסך
114 דקות.