איך נראים החיים שאחרי התהילה של מתאבק מזדקן.
על מה באמת הסרט?
איך נראים החיים שאחרי התהילה של שחקן מזדקן.
בעלי מלאכה
במאי- דארן ארונופסקי ("המעיין”, "רקוויאם לחלום”, "פאי”)
תסריטאי- רוברט די.סיגל
שחקנים- מיקי רורק, מריסה טומיי, אוון רייצ'ל ווד (“13”, "מעבר ליקום”)
הדבר הכי טוב בסרט
מיקי רורק בהפגנת משחק עוצמתית וכנה. איזה קאמבק מפואר. אי אפשר לדמיין את הסרט הזה בלעדיו (אפילו שהוא לא היה הבחירה הראשונה של הבמאי. קדמו לו ניקולס קייג' וסילבסטר סטלון. וכנראה רק הרווחנו מהעדרם). הדמיון המטריד בין הסרט לחייו של רורק (שהיה מתאבק בנעוריו ואחרי שהקריירה שלו התרסקה) מוסיף לסרט מימד מורכב ומציצני.
הדבר הכי גרוע בסרט
קטעי ההאבקות המפורטים מידי. אפילו שהם מבוימים, הם נראים מאוד אמיתיים וכואבים כשמצלמים אותם עם כל כך הרבה קלוזאפים בסגנון דוקמנטרי. כנראה שמתאבקים הם אנשים מזוכיסטים ביותר.
סצנה שתלכו איתה הביתה
הסצנה הראשונה שבה מופיעה מריסה טומיי, מושא אהבתו של רורק, כחשפנית שעלומיה כבר מאחוריה. בגיל 44 היא מוכיחה שהיא יותר סקסית מכל בייב שמסתובבת בהוליווד עם קידומת עשרים. היא גם בטוח יותר מוכשרת מכל אחת מהן.
אחד המתאבקים בוחר לירות בעצמו וברורק באקדח סיכות, ובין השאר לנעוץ שטר כסף במצחו. אחר כך תאלצו גם לראות אותו מוציא את הסיכות.
הזווית היהודית-ישראלית
לישראל ולסרט נולד אויב משותף- איראן. באחד הקרבות בסרט משתתף המתאבק בשם- איאטוללה עם דגל איראני אותו מרסק רורק. איראן נעלבה והאשימה את הסרט ברגשות אנטי-איראנים.
סקס
כיאה לכוכב עבר, את הפעילות הנדירה מבצע רורק בשירותים של פאב. כמה אנכרוניסטי מצדו. הטיזינג של טומיי, יצליח לחרמן גם את הבנים או הבנות שלא מוצאים עצמם נמשכים לנשים בדרך כלל.
אלימות
לב ליבו של הסרט. חובבי ה-WWF יקבלו את מבוקשם, והרבה יותר מזה. לשאר, קטעי ההאבקות הופכים את הסרט למעט קשה לצפייה.
סטיילינג
שיעור באיך לא להתלבש. דמותו של רורק תקועה באייטיז גם מבחינת לבוש, עם שיער ארוך מחומצן וחוסר טעם משווע. גם הסטיילינג של בגדי המתאבק מדויק בכיעורו והגזמתו.
פסקול
את המוסיקה המקורית הלחין המלחין הקבוע של ארונופסקי, קלינט מנסל, שכתב גם את הפסקול המדהים של "רקוויאם לחלום”. הסרט מלא בשירי רוק כבד של שנות ה-80, עם חיבה ל"רובים ושושנים", כיאה לדמות ששונאת המוסיקה של שנות התשעים וחושבת שקורט קוביין הוא נמושה שהרס את המוסיקה לכל אלה שרק רצו לעשות פאן. שיר הנושא המרגש שכתב וביצע ברוס ספרינגסטין זכה כבר בגלובוס הזהב.
מה למדנו מהסרט?
ארצות הברית היא לא מקום עם הרבה תקווה כשאתה בצד הלא נכון של החלום האמריקאי. הדיוקן של המדינה העולה בסרט לא מחמיא בכלל. היא מלאה באנשים בודדים, מיואשים, מכורים לאלימות, שנאלצים למכור את גופם לפרנסתם.
אז הוא מת או חי בסוף?
המשפט הראשון שיגיד סטודנט לקולנוע כשהוא יוצא מהסרט
אהבתי את הקישור בין דמותו של הגיבור הבודד שלא מצליח ליצור קשרים אנושיים, אפילו עם בתו, לישו. הוא נועד לסבול כדי שאנחנו ניגאל, הוא ימשיך לתת לקהל את מה שהוא רוצה גם במחיר אישי כבד. הוא ישו מודרני המשלם על חטאינו- חטא האלימות, חטא הצרכנות וחטא הערצת הנעורים.
המשפט הראשון שאמא שלי תגיד
היא כבר הייתה יוצאת בתחילת הסרט בגלל המכות.
מה ראה הבמאי לפני הצילומים?
"הפסיון של ישו”- מריסה טומיי מצטטת מהסרט במקום מהברית החדשה ומציגה אותו כסרט סנאף לכל דבר. גיבסון העניק לקהל את אותה מנת אלימות, אבל ניסה לתת לה גושפנקא בזכות המימד הדתי.
"רוקי”- רק אל תצפו לאותו סוף הוליוודי מתקתק. כאן הדמות לא לומדת ומשתנה, לא זוכה בהפי-אנד ונשארת מכורה למקצוע,לריגוש, לסמים,למכות ולבמה.
WWF- בשביל האותנטיות.
זמן מסך
115 דקות.
שורה תחתונה
סרט חזק, עוצמתי וקורע לב שלא משאיר הרבה מקום לתקווה. ארונופסקי ממשיך להוכיח את גאונותו הקולנועית ומספק הצצה בעולם ובגיבור שלא תמיד נעים לנעוץ בהם מבט. במקום נחמה מספק הסרט הפגנות משחק חד פעמיות, דימויים חזקים, את מריסה טומיי בעירום, את רורק בעירום נפשי וטונות של כנות.