"זה בכלל לא סרט על השואה אבל אני טוען שהוא סרט על השואה. הדייר זה רומן פולנסקי, בתפקיד הראשי, מהגר פולני בפריז שמגיע לשכור דירה שהדיירת הקודמת שם התאבדה. לאט לאט הוא מתחיל לדמות בנפשו שהשכנים שלו מסביב רוצים בעצם להרוג אותו. פולנסקי הוא בעצמו ניצול שואה והסרט עוסק בעצם בחוויה של היהודי בתוך סביבה זרה שרודפת אותו, או שהוא חושב שרודפת אותו. השכנים שם מאוד תרבותיים, מאוד מכובדים, והנה נדמה לו שהצד המפלצתי שלהם יוצא החוצה ולכן הסרט הזה מאוד מתחבר אל השואה. מעניין שבאוטוביוגרפיה של פולנסקי הוא מייחס לסרט הזה רק שניים וחצי עמודים, כאילו יש פה איזה סיפור של הדחקה טוטאלית של מה הסרט הזה מייצג עבורו". (בימוי: רומן פולנסקי, צרפת 1976)
"שנים לא הבנתי איך הצליחו הנאצים להפוך את הגרמנים ומשתפי הפעולה בארצות הכיבוש, למכונת השמדה ענקית, עד שראיתי את 'לאקומב, לוסיין'. אז הבנתי איך עוני, בורות ובערות יכולים להפוך צלם אנוש למפלצת אדם. לוסיין, בן ה-17, צעיר שלא הגיע לבשלות, איטי בתפישתו, מונע על ידי דחפים ילדותיים, שימש בידי הפאשיסטים כחומר ביד היוצר. המנגנון הנאצי ניצל אלמנטים של רוע, הרס ואלימות שהתפרצו מלוסיין בלא מעצור. הוא שיתף פעולה עם הנאצים לא ממניעים פוליטיים, גם לא מבצע-כסף או הכרה מעמדית. בהעדר ערכים של פטריוטיות ושל מוסר חברתי ואישי, הוא נעשה למשתף פעולה. ברוב תמימותו וגשמיותו האינפנטילית, הוא עובר חוויות וריגושים, לא מבין ולא מודע כלל לחומרת מצבו. מאל הפך את סיפורו של לאקומב לטרגדיה מזעזעת". (בימוי: לואי מאל, צרפת 1974)
"מבול סרטי השואה העכשווי נועד בעיקר להשקיט את ייסורי המצפון של העולם המערבי. לפיכך, רוב הסרטים הללו מציגים את הנוצרים בתור צדיקים או קורבנות. כדי להוסיף חטא על פשע, הם בדרך כלל עושים זאת בסגנון קולנועי כבד ומגושם. אבל יש גם יוצא דופן: 'הנער בפיג'מת הפסים', סרטו של מרק הרמן הבריטי, שנעשה בשנה שעברה. סוף כל סוף מגיע אלינו סרט שלא מהסס להציג את מה שקרה באמת במלחמת העולם השנייה ולעמת את הצופים המערביים עם הזוועה במלוא עוצמתה. הביטוי 'סרט שלא יוצא מהראש' כאילו הומצא בשביל הסרט הזה". (בימוי: מרק הרמן, בריטניה 2008)
"566 הדקות של סרטו של קלוד לנצמן, שפרץ לתודעה העולמית ב-1985, העלה את הרף של הדיון על הקשר בין זכרון השואה לקולנוע לגבהים חדשים. כל סרט על השואה שנעשה אחריו, בין אם הוא סרט עלילתי או תיעודי, היה חייב להתייחס למורשת וללקח שהסרט הזה הותיר בעקבותיו. ללא עזרת דוקומנטים או קטעי ארכיון יצר לנצמן סרט שהוא טקסט היסטורי ופילוסופי העוסק בפרוצדורה של ההשמדה ובאפשרות הזיכרון שלה. הישירות והיובש של הסרט עלולים להטעות: הוא חודר לתודעה כמו סכין חדה ומותיר צלקת שאינה נמוגה". (בימוי: קלוד לנצמן, צרפת 1985)
"ביצירה הקטנה והצנועה ההיא אורנה בן-דור התלוותה לזמר יהודה פוליקר ולתמלילן יעקב גלעד בזמן עבודתם על אחד האלבומים היותר מופלאים שנוצרו בשפה העברית, 'אפר ואבק'. אלבום ששינה את האופן שבו התרבות הישראלית נוגעת בשואה. הטראומה, סיפרו לנו המילים החותכות של גלעד, היא איננה רק נחלתו של הדור הראשון אלא גם של הדור השני והשלישי, ואת המחשבה השברירית הזו בן דור הצליחה ללכוד בסרטה דרך החיבור שהיא עושה בין הסיפורים המשפחתיים של שניים מנציגיו של הדור השני, פוליקר וגלעד, לשירתם הפוצעת". (בימוי: אורנה בן דור, ישראל 1988)
"מדובר בסרט השואה החשוב ביותר כי הוא נתן לגיטימציה לעניין של השואה וסתם פיות למכחישי שואה בכל העולם. הסרט עשה, סליחה על הביטוי, את יחסי הציבור הכי חשובים לנושא של השואה בגלל שהוא באמת היה סרט שהגיע לכל מקום ומקום בעולם ועשה רושם אדיר מבחינתי. זה גם הסרט הראשון שבו יכולתי לקבל סרט עלילתי שמתרחש בשואה ומציג גם אירועים שהיו בתוך התופת, עד אז עשו את זה בצורה פורנוגרפית, פה זה פעם ראשונה שזה היה נכון במידה ואמין". (בימוי: סטיבן ספילברג, ארה"ב 1993)
אמיר קמינר: "החיים יפים" הראה שאפשר להכניס גם הומור
"הבמאי-שחקן האיטלקי רוברטו בניני הוכיח שאפשר להכניס הומור גם שעוסקים בתקופה קודרת ומחרידה כמו השואה. בניני בחר לתת לסרטו אווירה של אגדה צ'פלינאית - הוא מיטיב לשלב סאטירה חברתית-פוליטית, קומדיה פיזית, סוריאליזם, סנטימנטליות ורומנטיקה". (בימוי: רוברטו בניני, איטליה 1997)
"סרט מדהים בעוצמתו, המתאר את זוועות הנאצים ברוסיה הלבנה ב-1943. מעשי הטבח האכזריים הוצגו מבעד לעיניו ונשמעו מבעד לאוזניו (שימוש גאוני בתמונה, בעריכה ובפסקול) של נער בן 14, החווה על בשרו את איימי הגהנום ומזדקן לנגד עינינו במשך שלושה ימים. התופת על המסך, מאויירת בדמיון שופע, רב-כוח, כמעט פרברטי. הצייר הירונימוס בוש היה גאה בחיזיון האדיר ובפרסקו רחב היריעה, שקלימוב הסובייטי ביים בשנותיו האחרונות של השלטון הקומוניסטי, כשברית-המועצות כבר לא נזקקה לסרטי תעמולה הרואיים והתמודדה באומץ עם האלימות של הנאצים כמו גם עם האלימות ויצרי הנקם שלה עצמה". (בימוי: אלם קלימוב, ברית המועצות 1985)