ציפי שביט, אחת מחברותיו הקרובות ביותר של דודו טופז, עדיין לא מעכלת את התאבדותו של חברה הקרוב הבוקר בתא המעצר. "אני בהלם מוחלט", היא אומרת שבורת לב, "זה צער שאני אפילו לא יכולה להסביר לך כמה. אני לא אוכל להסביר לך כמה אני זוכרת דודו אחר. אני זוכרת דודו ברוך כישרונות, באמת מוכשר כמו שד, שעשה את התוכניות המלבבות האלו, שבאמת פיצח קוד והבין את הפטנט, שאהב אנשים ועשה המון מעשים טובים כמעט כל שבוע, שחיבר אנשים שלא דיברו אחד עם השני עשר שנים - אמא מאוקרניה שלא ראתה את בנה החייל; ילדה חולה באנורקסיה שהציע לה להיות דוגמנית ובלבד שתעלה במשקל... אני זוכרת דודו אחר ואני חושבת שכך צריך לזכור אותו. לא את השנה הזאת אלא את כל השנים עם הפעילות הזאת באמת עם הראשון בבידור, שהפיק לעצמו חיים יוצאים מהכלל ומוות אכזרי".
"ידעתי שהעצב והצער והסבל שלו הוא בלתי ניתן לחיות עימו, המקום הזה היה בלתי אפשרי. העיתונות הזאת, התמונות עם הרגליים ועם האזיקים, הפגישות עם הילדים - אי אפשר לעמוד בכמות כזאת של כאב והשפלה, ודאי וודאי לא אדם שגדל כסוג של מלך ונסיך".
את מבינה מאיפה נבעו המעשים שלו? איך הוא נהיה אלים כל כך?
"לא. אולי סוג של כדורים, לא יכולה להגיד לך. אני לא יודעת מתי החן הזה התחלף וכל זה קרה, ותאמין לי שאני מקדישה לזה מחשבה לפחות שעה ביום: כשטוב וכשרע, כשאני עולה לבמה, כשאני חושבת מה הוא הפסיד ועל ילדיו, כשאני רואה מישהו שנורא מצליח וכשאני רואה תוכנית טלוויזיה שהוא המציא או חשב עליה. אני חושבת עליו ללא הרף ואני אחשוב עליו ללא הרף".
את חושבת שהתקשורת הגזימה קצת? מישהו צריך לעשות חשבון נפש?
"אני לא רוצה להאשים אף אחד ואני לא יודעת את כל הפרטים, אבל אני חושבת שזה היה אכזרי בצורה בלתי רגילה. אני לא אשת חוק ולא אשת משפט, אבל אני חושבת שזה שפרסמו את מכתב ההתאבדות הקודם היה הפרה בוטה של כל כלל וחוק. היה בזה משהו כל כך אינטימי, מובס. בכלל, כל פעם שראיתי אותו עם אזיקים על הרגליים התכווצתי, לא יכולתי לראות את זה, הזזתי את העיניים מן המסך. הרי זה לא שהוא כל רגע נתון היה רץ ועושה משהו נוראי, נכון? ואם הוא חולה אז למה לא טיפלו בו כחולה?".
אולי אסור להמליך מישהו בכזאת עוצמה?
"זה נכון, מי שמומלך ומומשח ככה - כשקורה דבר כזה, הוא לא יכול לחיות איתו. כל השנה האחרונה ניסיתי לשכנע את דודו שהחיים הם הרבה יותר יפים מעוד תוכנית טלוויזיה ועוד רייטינג, החיים הם דבר עצום ענק ואתה איזה פסיקון - תתענג, קיבלת מהם כל כך הרבה, למה עוד ועוד? מאיפה התיאבון הזה? מאיפה הכאב הזה? אי אפשר להצליח עד אין קץ, קח את זה בפרופורציות. אז אמרו לך 'לא' - מה קרה?! אתה בריא? קמת בבוקר? אתה אהוב? אתה הולך לראות את ילדיך המופלאים? ברחוב אנשים מנפנפים לך שלום בשמחה? די!"
"וודאי, כי ראיתי שהוא עצוב ומתוסכל ושום דבר ממש לא גורם לו שמחה. ראיתי שהוא בחבורה של 250 איש וכל שיחה נגמרת לא ב'ביי, להתראות', אלא בעוד תוכנית שהוא רוצה לעשות. היית שם, קיבלת, לא הייתה תוכנית אחת שלא הצלחת בה - חכה, יבוא דבר אחר. תכתוב ספר, תקים בית ספר למשחק, תביים משהו, תטייל בעולם, תתנדב לעבוד עם ילדים ויום יום תוכל לעזור לאסוף כסף עבור ילד חולה, תיסע עם הילדים האלו לקייטנה ותיצור קייטנה לילדים חריגים בכסף ובקשרים שיש לך. מה קרה?!".
הוא כנראה היה חייב את הטלוויזיה
"הוא היה חייב יותר מטלוויזיה, הוא היה חייב את הכל באופן טוטאלי ושלם. לא תוכנית בוקר, לא תוכנית ערב מאוחרת, לא לראיין - הוא רצה יותר, כמו פעם. אבל מה לעשות, הרכבת הזאת עברה, ובדרך חלק מהאנשים עולים וחלק יורדים".
דיברת איתו במהלך החודשיים האחרונים?
"לא דיברתי איתו, אבל שלחתי לו מכתב בשבת האחרונה. עורכת הדין אמרה לי שהוא קיבל את זה ומסר לי נשיקות, ושברגע שבו אפשר יהיה לבקר אותו והעונש שקיבל בעקבות הראיון יסתיים, אוכל לבוא. נורא רציתי לבוא, זה לא אומר שהייתי מצילה אותו, זה לא אומר שאני כל יכול, זה רק אומר שרציתי להיות שם".
מה כתבת לו במכתב?
"שאני חושבת עליו השכם וערב, שקשה לי עם זה ושאני באמת זוכרת דודו אחר, חבר. כתבתי גם שאני רוצה לחבק אותו, שאני רוצה שיזהר ושישמור על עצמו כי ילדיו אוהבים אותו, ושהחיים פינקו אותו בצורה בלתי רגילה ושייקח את זה איתו אם יש בזה טיפת נחמה".
אם היית פוגשת אותו, מה היית עושה?
"העברתי לעצמי כל מיני תרחישים כאלו ואחרים: האם הוא ייראה לי כמו שהוא נראה, האם נוכל לדבר כמו פעם, האם אני אחבק אותו, האם אני אספר לו איך אני הולכת בפארק ואנשים שואלים כל הזמן איך הוא ומה שלומו, ושאוהבים אותו. האם אספר לו שאני רוצה לאפות לו עוגת תפוחי עץ בלי סוכר, כי יש לו סוכרת ואולי זה יחמם אותו. אולי הידיעה שלא כולם שפטו אותו, שזה לא גזר דין כל כך מוחלט, תחמם את ליבו. אולי הוא יראה בזה סוג של שיעור ואולי מהמקום הזה הוא כן יצליח לקום ולחזור להיות דודו אחר. רציתי להגיד לו שאולי הוא ישוחרר ויהיה אצלי בראש השנה, ושאולי לא ישפטו אותו כל כך קשה. אבל גם לא הספקתי וגם הוא היה כל כך נחוש והנה הכל אבוד, ואנחנו מדברים עליו בעבר. אני זוכרת אותך דודינק'ה, באהבה".
דודו טופז התאבד - סיקור מיוחד ב-mako:
רביב דרוקר: "התקשורת היתה ממש רחמנית איתו" - חברים, קולגות ואנשי תקשורת נפרדים מטופז
טופז תיסרט לעצמו פרק סיום מפתיע ומזעזע אבל כל כך צפוי. יובל נתן נפרד