"לא הבנתי את המצב המדיני לגמרי עד שראיתי את ההתעניינות הגדולה של התקשורת בזה", מספרת הדוגמנית והשחקנית מורן אטיאס, שמעבירה את השבועות האחרונים על קו לוס אנג'לס-איטליה, "כמו תמיד, התמונה שמצטיירת היא שאנחנו החזקים והם החלשים והמסכנים. זה מעורר בי כל כך הרבה כעס כי את מה שקורה באמת ואת הנתונים האמיתיים התקשורת העולמית לא מספרת".
אטיאס אמורה להעביר את זמנה בקידום "קראש", הסדרה החדשה בכיכובה, אך בפועל נשאלת יותר על המצב בישראל ומשמשת כמעין שגרירה בביצת הבידור העולמית. "חשוב לי להציג את העובדות", היא אומרת, "כמובן שאני מנסה לעשות את זה בנועם, כי את התדמית הקשוחה כבר יש לנו, אבל עם הזמן את הופכת להיות מלאת תשוקה בנושא וקשה לנטרל את הרגשות ולהעביר מסר חד משמעי וברור בצורה מעודנת. אף פעם לא קיבלתי הדרכה בנושא של הסברה ובניסוח התשובות שלי כי קשה להיות ערוך לזה. הייתי בפסטיבל סרטים, למשל, ופתאום עלה נושא המצב בישראל".
מה שאלו אותך?
את מרגישה שאת עוזרת בדרכך?
"בעיקר באיטליה אני מרגישה שזה מאוד נוגע לי, את לא מבינה איזה בורות יש בנושא. אנשים מביעים דעות נחרצות ולא מבוססות וזה גורם לאנטישמיות ולשנאה. המילה שדרות, למשל, בכלל לא מופיעה בלקסיקון שלהם, הם לא מודעים למצב, זה בכלל לא מסוקר, מדברים רק על ההתקפה הגדולה שלנו. בכל מקרה, אני מאמינה שלכל אדם יש השפעה, כי לפעמים צריך רק לפתוח לאנשים את העיניים. כך שגם אם אני לא משנה משהו בצורה קיצונית, אני מציגה בפני אנשים נתונים חדשים שהם לומדים להכיר".
הזכרונות ממלחמת לבנון השנייה לא מרפים
אז אני מבינה שאת ממש לא מרגישה רחוקה מכל מה שקורה כאן.
"אני לא יכולה להשוות את הפחד של תושבי שדרות, אשדוד ואשקלון לפחד שאני חווה פה. בגלל זה תחושת האשמה שלי הרבה יותר גדולה. אבל למרות שזה פחות מלחיץ כי אני מרוחקת גיאוגרפית, אני זוכרת עד היום את המלחמה הקודמת. ההורים שלי גרים בחיפה ובמלחמה הקודמת עברנו את אותו הדבר, זה היה טראומטי ועד היום אנחנו מתמודדים עם פחדים ותחושת חוסר אונים גדולה. בזיקוקים של חגיגות הסילבסטר האחרון, למשל, כל זיקוק מקפיץ אותך, האינסטינקטים שלך מתחדדים. והמצב עוד יותר מלחיץ מבחינתי כי יש גם כל מיני התראות על חטיפות של ישראלים שחיים בחו"ל וכולם יודעים שאני ישראלית".
יש סיכוי שתשני תוכניות ותחזרי לישראל בגלל המצב?
"בינתיים אני צמודה לכל אתרי האינטרנט, מדברת עם חברים שגרים בישראל ומתפללת לשלומם של כל החיילים שמסכנים את החיים שלהם בשבילנו. בן דוד שלי וחבר של אחותי נלחמים עכשיו בעזה, אז אנחנו בקשר רציף. הפעם אני אנסה לחזור עם ההורים שלי בשבוע הבא ארצה. אני מאוד מקווה שזה יתאפשר לי מבחינת לוח הזמנים אבל אני מקווה שלא אצטרך להגיע כי המלחמה תיגמר עד אז. חשוב לי שאת שנת 2009 נתחיל עם כוח, עם חלום שיכול להתממש ועם אמונה שתחזק אותנו. חשוב שיהיה לנו אור בקצה המנהרה".