בכל פעם שמגיע לכיוון שלי צלם אני עדיין לא מבינה שהוא מגיע לצלם אותי. בשניות הראשונות אני תמיד ממשיכה לשבת ולחכות שהוא יחלוף על פני, ואחרי שהעיניים שלנו נפגשות אני מתחילה לצחוק ולהתרגל לרעיון שהחברה שהייתי אומרת להם 'שלום' ברחוב, כבר לא מתייחסים אלי כאל חברה אלא כאל פרצוף שיכול למלא חלל ריק באחת המשבצות במדורי הרכילות.
עדיין לא באמת נתפס לי שאני מעניינת אנשים שלא מכירים אותי. הכל קרה לי מהר מדי. עוד לא עיכלתי את החזרה שלי לארץ, את היותי ב"אח הגדול" והיציאה שלי משם, ופתאום הסטטוס שלי בחוץ שונה לחלוטין.
תמיד יום אחרי שהפפראצי מצלמים אותי, ברגע שאני מתעוררת עם הקפה הראשון, אני נכנסת לגוגל לראות מה יצא מכל הסיפור. בכל פעם מחדש אני מקווה שלא ירדו עלי בכתבה. אני עדיין לא רגילה לכל הסיפור הזה. עדיין אין לי עור של פיל. אולי של היפופוטם בשלבים מתקדמים. אבל דבר אחד כבר למדתי- הכי חשוב לא לקרוא טוקבקים! אף פעם לא לקרוא טוקבקים!
לפני כמה שנים איש חכם אמר לי את זה, וכיום אני מיישמת. יודעים פחות, ישנים יותר. ואם כבר מדברים על זה, חסרות לי כל כך הרבה שעות שינה. בכיפור ישנתי פאקינג 23 או 24 שעות. מכניסת הצום ועד יציאתו. הגוף שלי היה סחוט מהשבוע האחרון.
מה שכן, התעוררתי לתוך גן עדן. משמע, ברגע שקמתי חיכתה לי צלחת עם מופלטות, שוקולד, חמאה ודבש. יאמי. אם היו לי שלוש משאלות הייתי מבזבזת את כולן על הארוחה הזו.
הידיעה שיום לאחר מכן יש לי צילומים פחות עניינה אותי כמובן באותו הרגע. קודם כל הקיבה. לפעמים אני נדהמת מעצמי איזה כמויות של אוכל אני יכולה להכיל. החלק המשעשע הוא שבזמן שאני חופרת לכם עכשיו אני רואה את צ׳ינו בזווית העין. אין ספק שהוא יזכה לחיים ארוכים. בפרק הבא אני מדברת על מיליון דולר.
mako בידור בפייסבוק, בטוויטר, באינסטגרם ובגוגל +
