כשנכנסתי להריון, יוסי ואני תכננו שכשנגדל את בננו יוסי ישוחח איתו בעברית ואני אדבר איתו באנגלית. ליוסי יש עברית ברמה גבוהה מאוד. הדקדוק שלו הוא unbelievable. כשאנו צופים בטלוויזיה הוא מתקן את הדוברים באופן טבעי.
פחדתי תמיד שאם אני אדבר עם התינוק עם העברית המקולקלת שלי, הוא פשוט ילמד לדבר באופן שגוי. אבל עכשיו כשהתינוק אתנו, אני מוצאת את עצמי מדברת איתו בעברית בלבד. האנגלית פשוט לא מגיעה. היא גם לא תגיע. אני מדברת איתו עברית כל היום, אני מדברת עם בעלי בעברית, וגם עם החברים ועם הכלבים.
לאחר השיעור הלכתי הביתה וניסיתי לדבר אנגלית עם מייקי – זה הרגיש לי מזויף, כאילו אני משחקת בהצגה. כל כך לא טבעי. לפתע לא היה לי בטחון בכלל והרגשתי כאילו אני עושה משהו לא בסדר ושהתינוק לא מבין מה אני רוצה ממנו! אני יודעת שזה בטח נשמע weird אבל אני פשוט לא מסוגלת לדבר איתו באנגלית. אתם בטח תחשבו שלתינוק הזה יש מזל כיוון שקודם כל יש לו אזרחות אמריקאית אוטומטית, חחחחח... ושבטח תהיה לו אנגלית מושלמת בזכות אמא שלו, אבל...לא! אני מדברת אנגלית רק כשאני נתקעת, אז אני רק מקווה שלא תהיה לו חצי עברית, חצי אנגלית שכזו. Anyways... הדבר היחיד שאני יכולה באמת לעשות בלב שלם זה- לשיר! אני כל כך אוהבת לשיר! וכל מה שאני עושה זה שרה שירים באנגלית. אז אני מקווה שלימוד האנגלית דרך השיר- באמת יעבוד, כי זה הדבר היחיד שהולך לקרות בבית שלנו.
אני יודעת שכל מה שאני מספרת כאן נשמע לכם מצחיק ולא יאמן, אבל זוהי המדינה שלי, תמיד ולעולם היא תהיה. וזה אולי הזמן להסביר לכולם שנולדתי בישראל! הרוב הגדול של האנשים משוכנעים שנולדתי בארה"ב ושהסיבה היחידה שהגעתי לישראל היא כדי להיכנס לאח הגדול. זה ממש לא נכון. נולדתי בישראל, גדלתי בעיר חולון עד שהגעתי לגיל 5. בשנת 1989 ההורים שלי החליטו לקחת את כל המשפחה ולעבור ללוס אנג'לס. ואני – שעברית הייתה שפת האם שלי, לא ידעתי מילה באנגלית.
עם המעבר, נכנסתי לגן הילדים מיד. בכל יום בגן (שבלוס אנג'לס הוא חלק מבית הספר), היתה שעה שבה נשלחתי לכיתה אחרת עם כל מיני עולים חדשים וזרים – ביניהם פרסים, מקסיקנים ואסייתים. ביחד למדנו כולנו אנגלית מכרטיסיות. היתה ילדה אחת בגן בשם אנט כהן. הוריה היו ישראלים והיא ידעה לדבר עברית. היא היתה היחידה שבאמת יכלה לעזור לי בכיתה בתרגום המטלות ושעורי הבית. אני הייתי מהגרת, פשוטו כמשמעו.
כן, יש לי מבטא קל כשאני מדברת עברית, אבל הסיבה לכך היא שבלוס אנג'לס דיברתי בעיקר באנגלית מחוץ לבית וההורים שלי לא שלחו אותי לבית ספר יהודי (למדתי בבית ספר עירוני). מעולם לא למדתי לקרוא ולכתוב בעברית. בגיל 11 או 12 סבתא שלי שלחה לי מישראל חוברות עבודה של "אלפי" ו-"בלי סודות" ואני לימדתי את עצמי לקרוא ולכתוב, עד שהגעתי לרמה של כיתה ב' בישראל.
תודה לאל שאבא שלי זכרונו לברכה פשוט לא הסכים לי ולאחיי לדבר אנגלית כשאנחנו בתוך הבית. הוא היה צועק עלינו להפסיק לדבר אנגלית ולחזור מיד לעברית, כדי שלא נשכח את שפת האם שלנו. הוא ידע שאנגלית היא שפה שתמיד נדבר בבית הספר ובמשך רוב שעות היום כשאנחנו חיים בארצות הברית. כשאבי נפטר בשנת 2001, לא היה יותר מי שיתעצבן עלינו כשדיברנו אנגלית בבית, ולאט לאט העברית שלי החלה להיחלש והמבטא האמריקאי שיש לי כשאני מדברת עברית החל להתפתח.
כשחזרתי לישראל לפני כ- 4 שנים, בתהליך הקליטה בארץ מילאתי את הטפסים בעברית בכתב "דפוס", כי רק את זה ידעתי. אנשים הסתכלו עלי כאילו אני Dumbass לגמרי, וככה באמת גם הרגשתי. מהר מאוד נרשמתי לאולפן והתחלתי ללמוד לכתוב ב"כתב". למדתי איך לכתוב את האלף בית אבל לא למדתי לבטא אותו. אבל עכשיו, באופן טבעי, העברית שלי השתפרה פלאים ואני מרגישה גם שהמבטא האמריקאי שלי הולך ונעלם לאיטו.
אז לכל אלו שכותבים לי טוקבקים על כך שהם לא יכולים לסבול אותי יותר ושאני אחזור "למדינה שלי" לאיפה ש"נולדתי"- חבר'ה אתם ממש לא בכיוון!!! כי נולדתי כאן בישראל בדיוק כמוכם.
