חודשיים לפני
השמועות על ההזמנות לחתונה נפוצו בכלי התקשורת כבר ביולי. חודש עבר, וההזמנה שלי לא נראית באופק. זו כנראה בעיה בדואר. אני מתקשר לדואר ושואל אם הם במקרה מחרימים את רמת גן כי אמורה הייתה להגיע לכאן הזמנה לחתונה ממש חשובה. בכל זאת, לא מדובר בעוד חברה. זו בר, אחות, פעם חיכינו ברמזור ביחד, יש לי פוסטר של קרולינה למקה בחדר, בתרבויות מסוימות אנחנו נחשבים זוג. מגיע לי לקבל הזמנה. אני מתקשר למפיקה והיא מבשרת לי שאני לא מוזמן. אני מבקש שתבדוק שוב ואולי אני ברשימת האקסים איפשהו בין טדי שגיא ודיקפריו. היא ניתקה. אין בעיה. לא רוצים אותי בדלת הקדמית, יקבלו אותי דרך האחורית. או יותר נכון דרך השיחים, הגדר, מדרגות חירום, גג, המטבח של הקייטרינג ויציאת חירום.
היום שאחרי, 6 בבוקר
שריטות. סימנים כחולים. חולצה קרועה. כבוד עצמי אבוד וים של גאווה. הצלחתי להיכנס לחתונה. בואו נתחיל.
יום החתונה, 19:00, יערות הכרמל
ובכן, המשימה בכלל הייתה אחרת. בידורית, לא עיתונאית. יותר גיא פינס, פחות איתי אנגל. אמרו לי, לך תעשה קצת ראיונות מצחיקים ותחזור עם כתבת וידאו משעשעת. זה הכל. ואכן כך היה, שעת השין הגיע, האורחים באו בטפטופים ואני דילגתי בין ראיון מרתק עם איזה שף הזוי שקנה לזוג סיפולוקס יוקרתי לבין מסמך אנושי מרגש בו עוברת אורח סיפרה כי שמעה שבר סידרה את השיער באשדוד. כן, באשדוד.
הייתי ממשיך לטפח את פסגת הקריירה שלי אם לא בלוטות הזיעה המפותחות שלי. פחד מטוקבקים בסגנון ״חחח יש לו עיגולים בבית שחי״ גרם לי להחליף לחולצה שחורה חלקה שגרמה לי להיראות כמו יאיר לפיד, רק לא. אני חוזר לעמדת השידור. הצלם קולט אותי ומתחיל לצחוק. טוען שעם החולצה השחורה בשילוב המכנסיים הכהים אני נראה כמו עובד קייטרינג. גאון. הבן אדם גאון. איך לא חשבתי על זה? עובד קייטרינג. זה מושלם. בר ועדי, היר איי קאם.
21:00, המבצע מתחיל
אני נפרד מהצוות וממליץ להם לאסוף אותי כבר ישירות מרמב״ם. צלם אחד מכלי תקשורת אחר מבקש להצטרף אליי למבצע, אז אני אומר לו שבכיף רק חבל שיפספס את יהודה לוי באוטו שמתקרב לכיווננו. זה עבד, כמובן. אין מה לעשות, אני צריך לעשות את זה סוליקו.
חוזר לכביש ועולה לכיוון הכניסה הראשית כאשר לאורך הדרך אני מבחין באותם שיחים ממקודם. מביט סביב, מוודא שהשטח נקי ודופק פזצט״א היישר לתוכם. זחילה קצרה מובילה אותי לגדר סטנדרטית עם נגיעות של תיל. הגובה שלה? בין ציון ברוך לעמוס תמם. הסיכוי להידקר ממנה? בין קללה לדומרני לבין השתתפות במצעד גאווה. סיכוי לעבור מ-1 עד 10? 3.
21:30, עמוק בשטח האויב
עברתי. נשבע. זה עלה לי בשתי חריטות על היד, קרע במכנסיים וספק עקיצת עקרב בעורף, אבל עברתי. אני בפנים. עכשיו נשארו רק עוד שלושה מעגלי אבטחה ואני עם בר על הבר, מרים צ׳ייסרים.
אני מתחיל בירידה לכיוון הכניסה ועוצר בשליש גובה. מסתכל שמאלה, שלושה אנשי אבטחה. ימינה, שני שוטרים. לא נלחץ. בסוף הירידה אני מחליט לא לעצור ולהמשיך, רק לא לתת לאדרנלין לרדת, אני הרי בכלל עובד קייטרינג, למה שיחשדו בי?
וזה עובד. אני מצליח לעבור בנונשלנטיות את המאבטחים ולהגיע לכניסה, שם מחכות שתי בחורות יפות. סעמק. תנו לי הכל, מאבטחים, שומרים, גדרות תיל, מרתון של סברי מרנן, רק לא בחורות יפות. הן עוצרות אותי ושואלות לשמי. ממש באותו רגע אני רואה מלצר עובר ברקע. הוא עם סינר. שיט. עניין הקייטרינג לא יעבוד. הן בוהות בי ובשרוול הקרוע שלי ומחכות לתשובה, אני מריץ שמות בראש ומכל האפשרויות עולה לי גיא, שבמקרה זה גם השם שלי. כמה דביל אפשר להיות? גיא מה, שואלת הימנית. אני מגמגם לה כה.. לוי, גיא לוי. זהו, יצאתי מריכוז, הלך המבצע. השמאלית מבקשת ממני תעודת זהות ולמזלי אני מצליח להתעשת. אומר לה שאני הולך להביא אותה מהאוטו וחותך אל הלא נודע. הצלחתי לחמוק, לא לפני שברקע אחת מהן צועקת "אין פה ברשימה גיא כהן, נראה לי הוא לא מפה!". אוי, זה היה קרוב.
אני צועד מהר על המדרכה. לפתע קולט מדרגות שיורדות לעבר דלת. רק שיהיה פתוח. זה אשכרה פתוח. נכנס למסדרון שבסופו עוד דלת, אני פותח אותה וקולט עשרות מלצרים מחזיקים מגשים. אני מתערבב בתוכם, עד שמגיע לאולם גדול עם וילונות ענק על הקירות, שעל אחד מהם אני מצליח לזהות שלט של יציאת חירום שמובילה לגינה שמובילה לעוד מסדרון שבקצה שלו יש מעלית. אני ממשיך ויורד במעלית לקומת הקרקע, יוצא וחולף על פני עוד שני שומרים. בפנטגון אין מערך אבטחה כזה. אני מגיע לדלת רחבה, אורות החתונה נראים מבעד לזכוכית. להישאר רגוע, לא להילחץ, זה המאני טיים. יוצא החוצה וממשיך בשביל רומנטי וחשוך שבסופו אני רואה אנשים. רגילים. בלי נשק, בלי חולצות אבטחה, חוגגים. הללויה! רגע האמת הגיע. טוב, איפה בר?
21:45, מגיע לנחלה
ניווט קליל מביא אותי לרחבה הראשית. מעין אוהל ענק ויפהפה. יש המון אורחים אבל ממש כמו באולם קבלת המזוודות בנתב״ג, שמים לב רק לאישה אחת, בר עזרא. היא לבושה שמלה לבנה ומחבקת איזו זקנה שוודאי נולדה בתוך לקסוס. היא מחייכת לכולם הטופ מודל, היא יודעת את העבודה, היא נסיכה, ויפה, כמו כולם פה. אם זאת לא הייתה החתונה של בר, זה וודאי היה יום סטודנט של המרכז הבינתחומי. אני ממשיך לטייל בין האורחים, משתדל שלא להתקרב יותר מדי שמא יחשדו בניחוחות שיחי הרוזמרין שנידפים ממני, ומנסה לקלוט פרצופים מוכרים. אז פה רני רהב דוחף כמה מזטים, ושם שירי מימון לוגמת יין. והכל ממש, ממש, אבל ממש, רגיל. כן חברים, זה המסר העיקרי. זו חתונה רגילה. לא שונה ממה שאתם מכירים. אותה מוזיקת רקע, אותו אוכל, אותה אווירה. רגיל. ספק אם הייתי נהנה לולא התלאות שעברתי.
21:50, סוף הסיפור
ובכל זאת, הנה אני, בחור צנוע ושעיר מרמת גן, שותה קולה זירו בחתונה של כל הסלתה והשמנה, מנצח את המערכת. או שלא. אחרי חמש דקות בפנים ובאמצע הפלירטוט שלי עם האגו מגיחים שני שומרים ומבקשים ממני להתלוות אליהם.
צמיד, נפלתי על צמיד. איך לא שמתי לב? פתאום אני קולט שבאמת כולם עם צמידים ורק אני עם יד חשופה וטי-שירט של פוקס. סוף הסיפור. התוודיתי בפניהם. ייאמר לזכות ההפקה ומנהלה, נדב שצר, שמדובר בחומר אנושי נפלא, אינטלגנטים ומנומסים, סגנון שב"כ, לא שכונה. וזה באסה, אני הרי תכננתי שאם כבר תופסים אותי אז שכמה ג'אברים יפרקו אותי מכות. מה שווה כתבת "לדפוק חתונה" בלי איזו תמונה טובה עם פנס בעין? אבל לא, הם עשו מה שמוטל עליהם. מחקו את שתי התמונות שהצלחתי לצלם וליוו אותי החוצה. גברים. למען האמת, קצת הרגשתי רע. ואולי לא?
מזל טוב בר ועדי. מחכה להזמנה לברית.
