עד לפני חמש שנים הייתה אלכסה דול אחת מהדוגמניות העסוקות בישראל. דול כיכבה בתוכניות ריאליטי ("המירוץ למיליון", "הישרדות"), נכחה בכל השקה ואירוע והייתה חלק בלתי נפרד מתעשיית הבידור בארץ. מעטים ידעו שמתחת לחזות הנוצצת, דול סבלה מהפרעות אכילה והתמכרות לסמים ואלכוהול. "אנשים מתחלקים לשניים, אלה שמכירים אותי כבר כאלכסה החדשה ואלה שעדיין זוכרים את אלכסה הישנה. אלה שני אנשים שונים לחלוטין. לפני זה הייתי במקום מאוד לא טוב, קל להגיע לזה בעולם הדוגמנות".
בעצם חיית את חייך כשאת סובלת מבולימיה ומשתמשת בסמים ואלכוהול מסביב לשעון.
"כל היום. באותה תקופה הייתי דוגמנית ואיבדתי את העבודה שלי, כי כשאת יוצאת כל יום זה משפיע על המראה החיצוני שלך. גם לא הייתי כשירה נפשית, הייתי חולה, לא יכולתי לתקשר עם הסביבה. הייתי במקום הכי נמוך ואף אחד לא ידע. באינסטגרם כלפי חוץ שידרתי עסקים כרגיל, כשהכל חרטא. ככל שהיה לי יותר רע, ככה ניסיתי להראות כמה טוב לי. העליתי תמונות במטוסים פרטיים או בפנטהאוז, עם ג'יפ מרצדס ותיקים יקרים, אבל אף אחד לא ידע שבאותה תקופה אכלתי מפחים".
תסבירי.
"הייתי כל כך בשנאה ובפגיעה עצמית עם הבולימיה, שהייתי נכנסת ללופ אכילה של שעתיים, לא עוצרת עד שהייתי זורקת את האוכל לפח, ועדיין לא מצליחה לעצור. באינסטגרם היה נראה שאני על גג העולם, ובמציאות הייתי בתחתית של התחתית. החיים שלי התנהלו בדיסוננס קיצוני בין מה שאני מראה לבין המצב הנפשי שלי, שאני לא מצליחה להעביר יום אחד בלי להקיא 3–4 פעמים. זה להיות בכלא של עצמך, בלי אור בקצה המנהרה".
מה הייתה נקודת המפנה?
"באיזשהו שלב חטפתי סוג של התקף פסיכוטי, התעוררתי בוקר אחד אחרי לילה של בולמוס מטורף שבסיומו כבר לא הצלחתי להקיא. הגוף שלי בגד בי, כי כשאת מקיאה שש פעמים ביום, הגוף אומר לך די. זה הגיע כבר לדם. הסתכלתי במראה וראיתי שני אנשים, את מי שאני ואת זאת שאני מנסה להיות, ונבהלתי פחד מוות. אני זוכרת שפשוט התחילו לי מחשבות אובדניות, גרתי בדירה בקומה גבוהה, עמדתי על קצה המרפסת ושמעתי קול שאמר, 'תקפצי, פשוט תקפצי, כי את לא תצאי מזה בחיים'. ממש שמעתי את זה. תודה לאל שהיה איזשהו קול אחר שאמר לי, 'לא, יהיה בסדר'. התקשרתי לאבא שלי באותו רגע וצרחתי, 'אבא, אני הולכת למות, תעזור לי, תבוא עכשיו'. אבא שלי בא, קפצתי עליו ואמרתי, 'אבא, אני בולימית, אני מקיאה, אני חייבת את העזרה שלך'. זו הייתה הפעם הראשונה שאמרתי את זה אחרי כמעט עשר שנים של הסתרה. הוא מיד הבין ואשפז אותי, ושם אמרו לי שאני בדיכאון קשה".
איך הצלחת להסתיר את זה כל השנים?
"כשאת מכורה למשהו את הופכת להיות השקרנית הכי טובה בעולם. כדי שההורים לא יחשדו, הייתי נכנסת לאמבטיה, פותחת את הברזים ומקיאה לתוך שקית. הסתובבתי עם השקית הזאת אחר כך וזרקתי אותה לפח בחוץ, רק שלא יתפסו אותי".
היו ימים שלא היה אוכל במקרר בכלל
דול (31) עלתה ארצה עם הוריה מאוקראינה כשהייתה בת ארבע, והמשפחה התיישבה בשכונת עולים באשדוד. "זה בעצם לעקור ילדה קטנה מהמשפחה שלה, הדודים, סבתא וסבא, מבלי שהיא מבינה כלום. מהיום הראשון חטפתי מכות, עברתי התעללות נפשית, רגשית ופיזית מעצם היותי שונה".
תארי לי את הסביבה.
"זו הייתה שכונה של עולים מכל מיני מדינות, הרוב היו כהי עור, ובגלל שהייתי רוסייה, הייתי מאוד שונה וחטפתי הכי הרבה. היו מרביצים לי, עושים סביבי מעגל שנאה. כשהייתי בת שבע ילדה אחת שהייתה גדולה ממני בשש שנים הייתה מחכה שאחזור מבית הספר ומתעללת בי. פעם אחת היא תפסה אותי, גררה אותי מאחורי הבניין, הרימה מהרצפה חתיכת זכוכית מבקבוק בירה והתחילה לפרום את הכובע שלי. התחלתי לבכות, אז היא תפסה לי את היד וניסתה לחרוט עליה את השם שלה".
לא סיפרת להורים?
"לא. ההורים שלי עבדו מאוד קשה, הם לא היו נוכחים בבית כי היינו צריכים לשרוד. היום רואים אותי מתוקתקת, אבל אני חייתי בעוני, היו ימים שלא היה אוכל במקרר בכלל. כל פצעי הילדות האלה הולידו אסטרטגיות הישרדות שפיתחתי לאורך החיים. בגיל צעיר היה לי בן זוג מדהים, רז (זלצרמן – יה"א) שהיה איתי ב'המירוץ למיליון'. הייתה לנו זוגיות מקסימה, אבל בגיל 23, אחרי שנפרדנו, נסעתי לפסטיבל קאן ושם הותקפתי מינית. נכנסתי לפוסט טראומה קשה מאוד לאחר מכן".
מה היה?
"לא נאנסתי, אבל הוא פשוט גרם לי להרגיש שאם לא אעשה מה שהוא מבקש, הוא יגמור לי את הקריירה, יגמור אותי. הייתי ילדה ממעמד ביניים שפתאום נחשפת למישהו מאוד חזק שגורם לה לפחד, הייתי אבודה. זה היה מספיק מצלק נפשית כדי שאני אכנס ללופ מאוד קשוח של הרבה שנים".
חשבת מה בילדות שלך גרם לך להגיע למצב הזה, של הבולימיה, ההתמכרויות?
"כילדה ששומעת כל הזמן 'מטומטמת, מכוערת, תחזרי לרוסיה, את לא שייכת, רוסייה זונה', את חושבת שאת לא בסדר ומתחילה לשנוא את עצמך. התחושה הפנימית שליוותה אותי היא שאני לא ראויה לחיים טובים, לאהבה. לא הייתה לי דוגמה של מה זה להביע רגשות, אז זה תמיד היה סביב האוכל. בגיל 14 קראתי כתבה במעריב לנוער על בולימיה, ופתאום אמרתי לעצמי, 'יואו, אני אנסה'. משם זה היה כמו לזרוק גפרור למדורה".
ההתקף והאשפוז שאחריו הם אלו שפתחו לך דף חדש בחיים?
"האשפוז והתהליך שהתחיל אחר כך שיפרו את המצב והצלחתי ממש להוריד את כמות ההקאות, זה כבר הגיע למצב שהייתי מקיאה פעם בחודש, אבל במקביל הכרתי את אחד מבני הזוג שהיו לי ואיתו נחשפתי יותר לעולם של הסמים והאלכוהול. בעצם החלפתי התמכרות אחת בהתמכרות אחרת. לקח לי הרבה שנים לרפא את הפצע של התקיפה שעברתי, של הילדות שהייתה לי, אז כל הדברים האלה היו בריחה עבורי".
העפתי את הסים קארד, כאילו בלעה אותי האדמה
הפרעות אכילה, התמכרות לסמים ואלכוהול, תקיפה מינית, התמוטטות נפשית – למרות כל מה שדול עברה, היא ניהלה אורח חיים מעורר קנאה תחת אור הזרקורים. בגיל 25 הגיעה אליה הצעה להשתתף בתוכנית "הישרדות", בזמן שהיא עדיין סובלת מהתמכרות. "זה בא לי בול, הרגשתי כאילו זה חבל הצלה לצאת מהלופ של הסמים והפרעות האכילה. כשנסעתי לשם, בגלל שהודחתי יחסית מוקדם, נשארתי חודש וחצי בווילה בלי טלוויזיה ובלי טלפון. הבאתי איתי המון ספרים של התפתחות אישית, ושם הייתה ההיכרות הראשונה שלי עם עולם הרוח. חזרתי לארץ ומשם לאט לאט התחיל התהליך שלי לריפוי, אבל לקח לי הרבה זמן לשנות את החיים שלי לגמרי".
איך הצלחת להסתדר בהישרדות עם ההתמכרויות?
"את שורדת, אין לך ברירה. הייתי בקריזים, אבל הסתרתי. עברתי 3 פסיכולוגים שונים שבדקו אם אני כשירה לתוכנית ושיקרתי לכולם במצח נחושה".
על אף שהדרך לריפוי התחילה באי, אחרי שחזרה לארץ עברה דול עוד שנתיים קשות עד שבגיל 27, לדבריה, נולדה מחדש. "שוב הגעתי לנקודת קיצון. אמרתי, או שאני משנה את החיים שלי או שאני הולכת למות בקרוב".
את זוכרת את הרגע הזה?
"ברור, אי אפשר לשכוח רגע כזה. הייתי זרוקה באיזו מסיבה, סדום ועמורה סביבי, גברים מבוגרים, בנות צעירות, כולן ממעמד ביניים נמוך. אני כמובן מטושטשת, אלוהים יודע ממה. אני זוכרת שממש חוויתי התגלות אלוהית, לא פחות. יצאתי מהגוף שלי וראיתי לנגד עיניי שני מסלולי חיים, מסלול חיים אחד שבו אני ממשיכה להסתובב עם אותם אנשים, אלכוהול, מסיבות, סמים, בריחה, רחמים עצמיים, קורבנות, ואני ממש רואה שאני הולכת לסיים את החיים שלי ממנת יתר או ממשהו דומה. במסלול השני ראיתי איך אני הורגת את הדמות הזאת, מוציאה אותה מהחיים שלי בשביל להיוולד מחדש. זאת השיטה שפיתחתי, להפוך להיות גרסה חדשה שלך, בריאה יותר. באותו רגע יצאתי מהבית הזה, העפתי את הסים קארד שלי ואף אחד לא יכול היה להשיג אותי, כאילו בלעה אותי האדמה. מה שעבד לטובתי זה שבדיוק הייתה הקורונה, אז לא הייתה עבודה ויכולתי ממש להתמקד בריפוי שלי. ביום אחד התנתקתי, הפסקתי לעשן, לעשות סמים ולשתות אלכוהול, ממש בבת אחת. אני זוכרת שהסתכלתי על עצמי במראה וממש הרגשתי את השינוי".
הפעם עשית את זה לבד, בכוחות עצמך?
"רק כשאדם סובל מספיק ומגיע לתחתית, הוא יכול למצוא כוחות בתוכו לעשות שינוי. ביום אחד הפסקתי עם הכל, קמתי בחמש בבוקר כל יום, רצתי עשרה ק"מ על הטיילת, עשיתי מדיטציות, אכלתי בריא, עשיתי לעצמי שטיפת מוח חיובית. הייתי רואה כל יום אינספור הרצאות, סדנאות, סרטוני מוטיבציה. ממש שיניתי את התוכנה במוח ל'לאהוב את עצמי'".
איפה היו החברות והסביבה הקרובה?
"ידעתי שאני לא יכולה להמשיך להיות חברה שלהן, אז נעלמתי לכולן ביום בהיר. הן עדיין עשו סמים וידעתי שאם אני אמשיך להסתובב איתן, הסיכוי שאני אפול הוא מאה אחוז. בזמן הניתוק עשיתי תוכן על העצמה, פתאום קיבלתי אומץ לשתף מה עברתי, והתגובות היו מדהימות. בכלל, מאז שהתחלתי להביא את עצמי האמיתית, אני מקבלת גלים של אהבה עצומה. הייטרים לא מגיעים יותר לעמוד שלי. אני מבינה שמי שאני לא באה לו בטוב, זה לא ישתנה גם אם אני אמצא תרופה לסרטן. זה היה חלק משמעותי בריפוי שלי, כי בתור מי שעברה קשיים בילדות, רציתי שיאהבו אותי וזה הוביל אותי בבחירות שלי. כשניקיתי את זה, הצלחתי לשחרר".
מתי הרגשת שזהו, את בריאה?
"כשהכרתי את עמית המתוק שלי, המדהים. הוא בחיים לא נגע בסמים, לא בסיגריות, אנטיתזה לכל מי שהייתי איתו. הוא בא מהמשפחה הכי טובה בעולם. הרגשתי שאני באמת בריאה רק בזוגיות איתו".
שנאתי את עצמי כשהייתי הכי רזה
לפני כארבע שנים הכירה דול את עמית בורסוק (34), יזם ואיש עסקים. חצי שנה אחרי שהתחילה את תהליך הניקוי והריפוי שלה היא רצה בטיילת, הוא עבר שם עם חבר משותף, הקשר נוצר והתגלגל. השניים התחתנו לפני כשנה וחצי והיום הם מתגוררים באיטליה עם גיחות תכופות לארץ, כי עסקיו של בורסוק נמצאים באירופה.
"הדייט הראשון שלנו היה בטיילת כמה ימים אחרי הפגישה המקרית. הייתי הכי בריאה אי פעם, אבל עוד היו לי שאריות של בולימיה. מהדייט הראשון סיפרתי לו הכל. הוא ישר אמר לי, 'אני רוצה לעזור לך, אנחנו יוצאים מזה ביחד. תשבעי לי שאם את נכנסת לבולמוס, את אומרת לי. אל תהיי שם לבד'".
ואמרת לו?
"כן. ביום שהשתניתי, חרטתי על דגלי לא לאשמה, לבושה ולהסתרה. אם אדם רוצה לעזור לי, אני מפסיקה להיות לבד, אני רוצה לקבל עזרה. לצידו גם הייתה לי את המטפלת הרגשית שלי, וגם נעזרתי בכדור כדי להתאזן. לקחתי את הכדור הכי חלש במשך ארבעה חודשים וידעתי מראש שאני לא הולכת להיות תלויה בו. חורה לי שיש איזה טרנד היום לצאת נגד כל הכדורים, אני תמיד בעד טבעי, אבל לפעמים צריך את העזרה הזאת. הפעם האחרונה שהקאתי הייתה לפני שנתיים, עד אז יכולתי להקיא פעם בארבעה חודשים".
מה היה בפעם האחרונה?
"אחרי שחיינו בפיליפינים תקופה ארוכה, העסק של עמית ממש התרחב באירופה ולקחנו החלטה לעבור לאיטליה. מצאתי את עצמי במדינה חדשה בשיא החורף, לבד, בלי חברים, ועמית כל היום בעבודה. הקרקע נשמטה לי מתחת לרגליים ונכנסתי לבולמוס אכילה, כי זאת הייתה הדרך שלי להרגיע את עצמי. אחרי שהקאתי אמרתי לעצמי, 'זה כבר לא את', אבל לא בכעס, לא בהאשמה עצמית, במעין שיח של חברה, ממקום אוהב. כל כך הרבה נשים אומרות לעצמן, אני אוהב את עצמי כשארד במשקל או כשאכנס לזוגיות. אני שנאתי את עצמי כשהייתי הכי רזה, כשהגעתי לתת משקל, אנורקסיה. אהבה עצמית זה עכשיו, לאפשר לעצמך להגיד, אני אולי לא מושלמת, אבל מותר לי לאהוב את עצמי".
בסוף היית דוגמנית. כמה זה משהו שאת מתעסקת בו היום, השמנה, הרזיה?
"אני לא מתעסקת בזה בכלל, אני יכולה לעלות ולרדת במשקל".
וזה לא יעיק עלייך?
"המחשבות תמיד שם, עברתי שטיפת מוח בעולם הדוגמנות לכל החיים. הייתי מגיעה לחדר מלא גברים שאומרים לי 'תתפשטי', מודדים אותי ואומרים, 'את לא מספיק רזה, את שמנה', זה כמו שוק בשר. אם אני עולה עכשיו במשקל, אני יכולה פתאום לשמוע קולות בראש, 'אוי, תראי איך השמנת, תראי את התחת שלך', אבל אז אני הולכת למראה, תופסת את התחת ואומרת, 'אין, אני שרופה עלייך ככה, עם הארבעה קילו שעלית. זה לא סוף העולם, תתקדמי'. אני מקלילה, המוח שלנו בנוי לחשוב קודם כל שלילי, אבל אם בכל יום במודע את בוחרת לדבר לעצמך באופן חיובי, זה הופך להיות ברירת המחדל שלך, שם משתנים החיים שלך. הייתי עם האנשים שהביאו לי את הדברים הכי יקרים בעולם, הופעתי על המגזינים הכי גדולים ואושר לא היה שם. האושר האמיתי הגיע רק כשנהיה לי שקט בראש, כשיצאתי מהכלא המחשבתי של 'את לא מספיק'. המון נשים סובלות מזה, אז תודה אלוהים שעברתי את כל זה והתפרסמתי בשביל להיות היום קול גדול בדור הזה".
זה לא שאת מגיעה לגן עדן
למרות המקום הנמוך שהיא הגיעה אליו, דול שמחה על הפרסום, ולא כי היא רוצה לחזור ולהיות חלק מהתעשייה, אלא כי היא מנצלת אותו כדי להעביר הלאה את המסרים שלה. "היום אני מטפלת רגשית ומאמנת מנטלית מוסמכת. אני מנחה סדנאות לגמילה מהתמכרויות ונומרולוגיה טיפולית וכל הזמן לומדת כדי לקבל כלים עבור עצמי ועבור אחרים".
לא חסר לך הדוגמנות, עולם הזוהר?
"בכלל לא. עולם הדוגמנות הוא מדהים מצד אחד, אבל כל כך מטורף וקשה מהצד השני, כי הזהות כולה מבוססת על המראה החיצוני שלך. כל הערך שלי התבסס על אם אומרים לי כן או לא, אם אני שמנה או רזה, מכוערת או יפה. היום אני עוזרת לאנשים, אני מרפאה, אני מקבלת הודעות על בסיס יומי שאני משנה לאנשים את החיים. מה יכול להשתוות לזה? לדגמן זה כיף, אבל זה לא ממלא".
כמה התנתקת מהתעשייה?
"לגמרי, אני כל הזמן מקבלת הצעות אבל אני עסוקה בשלי, אני במקום אחר בחיים. אני משקיעה בעסק שלי, יש לי אקדמיה דיגיטלית עם קורסים שאני מצלמת לריפוי נפשי של טראומות, לשינוי חיובי בחיים, לריפוי הילדה הפנימית. אני עושה הרצאות בזום וגם פרונטלית. אני מאמינה שהמרפאים הכי טובים הם אלה שעברו על בשרם את הדברים ויצאו מזה".
אז בשנתיים האחרונות את באושר, הגעת לנחלה?
"ממש לא. לפני חצי שנה חוויתי דיכאון מטורף של כמה חודשים, פתאום גם צצו לי הרבה בעיות בריאותיות. החשכתי את האינסטגרם שלי אחרי שכתבתי פוסט, כי הרגשתי שאני כבר לא יכולה להכיל את כל מה שקורה לי בחיים".
מה קרה?
"הכל ביחד. גם מי שמרפאה את עצמה צריכה לדעת, זה לא שאת מגיעה לגן עדן. החיים ממשיכים לספק לנו אתגרים כל הזמן. זה התחיל בשבעה באוקטובר שנכנסתי לניתוק רגשי, לא יכולתי להכיל את מה שקרה, ומצד שני כמו כולנו הייתי צריכה להמשיך לתפקד ולעבוד, אז התחלתי להרגיש המון אשמה. ואז בחודש מאי אמא של בעלי נפטרה. הייתי מאוד קרובה אליה ולקחתי את זה מאוד קשה, אבל גם לא הרשיתי לעצמי להרגיש. בשבעה הייתי מנותקת, הייתי עסוקה בלארח את כולם, לא נתתי לעצמי לבכות, להיות באבל. ברגע שהנפש לא מקבלת את המקום לפרוק, לבכות, להתאבל ולהרגיש, מתחילות המחלות. זה מה שקרה לי, פתאום התחילו לי כאבים בכל הגוף, נימול בידיים ובפנים. יום אחד שכבתי על הספה בבית וראיתי כלים בכיור, וקלטתי שאני מעשר בבוקר עד שש בערב באותה תנוחה, בפיג'מה, אחרי שלא התקלחתי יומיים, לא הסתרקתי, לא התאפרתי. כמו שיצאתי מהמיטה ככה עברתי לסלון, לא הצלחתי למצוא כוחות נפשיים לעשות כלים אפילו. שם הבנתי שיש בעיה".
בעלך לא שם לב?
"הוא שם לב כשאני שמתי לב, והוא אפשר לי להיות עם זה. הוא תמך ולא האיץ בי, הוא אמר, 'זה בסדר, תוציאי, תרגישי, תבכי. אל תמהרי לחזור לעבודה'".
איך נראתה התקופה הזו?
"זה היה חושך מוחלט. על פניו זה בא משום מקום, אני נשואה באושר, יש לי עסק מצליח, אני בריאה בנפש ובגוף, אבל החושך הפנימי שהרגשתי היה מפחיד. בדיעבד אני חושבת שלא התאבלתי רק על אמא של עמית או על השבעה באוקטובר, אלא על כל מה שעברתי בחיים. אחרי כמה חודשים החלטתי שאני יוצאת מזה. איך יוצאים מדיכאון? בפעולות. התחלתי לצאת להליכות בשמש, חזרתי לעשות יוגה ומדיטציות, לתפקד בעבודה".
היום כשאת אחרי, לא מפחיד אותך שזה יקרה שוב?
"זה יכול לקרות לכל אחד בכל שלב, אבל אני לא מפחדת מזה, כי אני מבינה שזה חלק מהחיים, להיות במקום נמוך שמתוכו אפשר לצמוח. לא פחדתי מזה כי ידעתי שכבר עברתי את זה וידעתי שזה יהפוך אותי לגרסה בריאה יותר של עצמי, מחוברת יותר, מוצלחת יותר. לא סתם לעסק שלי קוראים להיוולד מחדש, אני באמת מאמינה בזה".
חזרת גם לרשתות החברתיות?
"לא ממש. האינסטגרם הזה מטורף, זה מרדף. הבנתי שאני כבר לא נהנית מסרטוני ההתפתחות שאני מעלה, כי בראש אמרתי לעצמי שאני חייבת לייצר עוד תוכן רק בשביל האלגוריתם. כשאת במרדף אז את מתנתקת מעצמך ומתחילה לעשות את זה מאוד מכני. בשלב מסוים מיציתי, לא יכולתי כבר לראות את עצמי, אז היום אני מאוד נזהרת, אני לא רוצה שוב לאבד את הסנטר הזה. זה היה אמיץ מצדי לקחת הפסקה כל כך ארוכה, כאילו מתתי, כי היום אם את לא ברשת אז את לא קיימת. אבל הנה, אני חיה ונושמת, וזה גם מרגש אותי שזה מביא השראה לקהילה שלי. קיבלתי הודעות מנשים שגם לקחו הפסקה מהאינסטגרם בהשראתי וקיבלו שקט נפשי, כי אין את הפומו, אין השוואות, את מוציאה את זה מהסיסטם. אני אחזור כמובן, פשוט ממקום יותר בריא. בחצי שנה הזאת עברתי עם עצמי תהליך, אני גם מכינה את עצמי להיות אמא. זה החלום הכי גדול שלי".
איזה אמא את שואפת להיות?
"חשוב לי לתת לילדים העתידיים שלי את מה שלי לא היה. אני רוצה להיות אמא נוכחת, בוגרת, סבלנית. אני מרגישה שזה הדבר הכי קדוש שיש בעולם הזה, ואני רוצה להיות הכי בריאה עבור זה. היום אני מרגישה שאני מוכנה".
צלם: טומי רפאל | סטיילינג: יולי סגרדה | איפור: אדיר אלחייק | שיער: מרגו יוסף