כשצופים בסהר קורן על המסך, מסתער על "המירוץ למיליון" לצד חברו הטוב, יפתח רמון, זה נראה שאין שום דבר שמסוגל לעצור אותו בדרך לניצחון. מאמן הכושר ומומחה התזונה שכבר שנים מסייע לגברים ולנשים להגיע לגוף שתמיד חלמו עליו, מתמודד עם מחלה כרונית עליה דיבר לראשונה בפוסט שהעלה היום (רביעי) לאינסטגרם.
אחרי השירות הצבאי, כשנסע לעבוד בארצות הברית, אובחנה אצל סהר קוליטיס, מחלת מעי דלקתית כרונית. "ב-2015, כשהשתחררתי מהצבא, טסתי לעבוד בארצות הברית. אתם יודעים, כמו כל אחד שטס לארצות הברית וחולם לעשות הרבה כסף, ככה גם אני חלמתי", כתב סהר, "חלומות לחוד ומציאות לחוד. הגעתי למצב שלא היה לי כסף לאוכל. אני זוכר את עצמי נכנס לסופרים ואוכל זיתים וגבינות שהיו בשביל אנשים לטעימות, לקחתי גבינה וזיתים והלכתי הצידה לאכול, חזרתי לקחת עוד וככה שוב ושוב, עד שהייתי שבע".
"טסתי לעבוד בזמן שכל החברים שלי טיילו בעולם. הלכתי לעבוד כי זה מה שרציתי, זה מה שבחרתי וזה מה שהרגשתי שנכון עבורי. טסתי ביחד עם חבר לחבר מהמושב שלו, הוא היה אמור לדאוג לנו לעבודה. עובר שבוע, עוברים שבועיים ואין עבודה. עם הזמן נוצר המון לחץ, הרי טסתי למשהו מסוים והדבר הזה לא קורה".
"עברו מספר חודשים עד שיום אחד הלכתי לשירותים ויצא לי רק דם. הלכתי לשירותים 12-13 פעמים ביום ויצא לי רק דם. ככה למשך שבוע. לא חשדתי בכלום, הייתי בחור צעיר שרק השתחרר מהצבא. מה כבר יכול לקרות?".
אחרי שבוע נסע סהר לבית חולים והתחיל טיפול בסטרואידים כדי לעצור את הדימום. הוא אושפז למשך שבוע עד שהרופאים המליצו לו לחזור לישראל להמשך טיפול. "חזרתי לארץ ואחרי שכל הבדיקות הגיעו מארצות הברית בשילוב בדיקות מהארץ, הבנו שקיבלתי קוליטיס. משם אתה נזרק לשאלות של למה דווקא עכשיו, למה דווקא אני? במקום הזה הבנתי שהכל לטובה. כנראה שהייתי צריך לחזור לארץ, כאן זה המקום שלי, כאן נולדתי וכאן המשפחה שלי".
"אחרי תקופה של החלמה בקיבוץ, עברתי לתל אביב. יש לי רופא צמוד שמטפל בי ומלווה אותי והכל בסדר, אני יודע להתמודד עם זה. עברו כמה שנים טובות והתקבלתי ל'המירוץ למיליון'. חוויה של פעם בחיים. היו לי הרבה חששות: טיסות לחוץ לארץ, התמודדויות עם לחץ, תזונה שאני לא רגיל אליה. לא ידעתי מה יהיה, אם זה יופיע או לא יופיע, ואם כן איך אתמודד והאם זה יסיים את הדרך שלי במירוץ".
סהר ידע שאם המחלה תתפרץ תוך כדי התחרות, זה אומר שגם הפרטנר שלו יפתח יצטרך ללכת הביתה. "הכי פחדתי לאכזב את יפתח. אם אצטרך לעצור, אני לוקח גם אותו איתי הביתה. אני לא רוצה לעצור אותו מהחוויה שלו. גם במהלך המירוץ, למרות שהייתי במעקב צמוד של רופא המירוץ, פחדתי כל הזמן שהמחלה תתפרץ ויקרה משהו, שבגללי נצטרך ללכת הביתה. החלטתי עם עצמי שעד שלא עוצרים אותי, אני לא עוצר. הידיעה שאני בן אדם משימתי וזו כרגע המשימה שלי עזרה לי לזכור שיהיה בסדר ושלא משנה מה יהיה, אני מטפל בעצמי ונמצא בידיים הכי טובות שיש. הנה, אני מזכיר לעצמי שהכל לטובה, חי את החיים שלי ומודה על מה שיש".