הצפייה בפרק של "לאהוב את אנה", ששודר אמש (קשת 12), החזיר את אנה ארונוב בזמן, לשנים בהם נאלצה להוכיח לעולם - ובעיקר לעצמה - שהיא כמו כולם, ישראלית נטולת מבטא, ולא "עוד עולה חדשה מרוסיה". בפוסט שכתבה הבוקר, היא סוף סוף בוחרת לשחרר - ולסלוח לעצמה
שבוע בלבד חלף מאז עלה לאוויר "לאהוב את אנה", הדוקו-ריאליטי החדש של קשת 12 בכיכובה של אנה ארונוב, שבחרה לקחת את חיפושיה אחר זוגיות ואהבה למסך הקטן.
מי שצפה בשלושת הפרקים הראשונים ששודרו, זכה להצצה ראשונה ונטולת פילטרים (יחסית) לחייה הפרטיים של הכוכבת הישראלית, שבגיל 36 אולי מתחזקת קריירה מצליחה כרקדנית, שופטת ריאליטי ופאשניסטה, אך מתקשה למצוא את מקומה בתחום הרומנטי.
עם זאת, הדייטים השונים אליהם היא יוצאת לא רק מציפים שדים הקשורים לחיי אהבה, אלא גם פותחים פוצעים ישנים, שקשורים לימי כנערה רוסיה צעירה שעלתה לישראל בגיל 18 ונאלצה למצוא את עצמה מחדש.
הבוקר (ד'), ארונוב שיתפה קטע מהתכנית ששודרה אמש בו דיברה על הקשיים שחוותה, ובחרה לכתוב לעוקביה על התחושות שעלו בעקבות הצפייה.
"הפרק אתמול הזכיר לי את מה שלא הספקתי לכאוב תוך כדי הצילומים. איפה הנקודות בהן עוד לא קיבלתי את המציאות. איפה נשארה עוד עבודה לעשות, ואת מי מהחברים הדמיוניים שלי שכחתי להושיב על הספה לידי. בכיתי אתמול עם עצמי, כשהבנתי שוב שבמירוץ השייכות שכחתי לעצור לחיות.
"שכחתי שבסופו של יום אף אחד לא מחלק צל"שים על גמר של 'רוקדים עם כוכבים', על זמן מצוין במרתון או על בית ספר לריקודים סלונים. בכיתי כי הרגשתי שכמעט שני עשורים אני במירוץ ההוכחות לעצמי - שאני לא פחות, שאני כבר ממש כמו כולם, שכמעט ואין לי מבטא, רק כשאני מתרגשת מאוד. בכיתי כשהבנתי שוב שלא באמת התפרקתי 18 שנה מהפחד שאף אחד לא יאסוף את השברים שלי. ולהסתובב שבורה בעולם זה לא הקטע שלי.
"'שחררי, תהיי רפויה, תפסיקי לשפוט, את לא חייבת להיות מצוינת'. אה, נכון, איך לא חשבתי על זה קודם. כמה קל זה ובלתי אפשרי. כמה מבאס שכפתור 'ההישרדות' מופעל אצלי תמיד, גם כשכבר מזמן אין צורך לשרוד ואפשר לנשום לרווחה ופשוט להיות. שאפשר כבר לעצור לרגע ולהגיד שאני בסדר, שהצלחתי, להפסיק לשנייה את הטירוף. יש דברים שאין דרך לשנות אותם. אני צריכה פשוט לקבל את העובדות ואת הגלגול הנוכחי שלי. לחיות אותו עד תום ולהפסיק לפחד, להוכיח, להצטיין, לדרוש", המשיכה אנה.
"אני מרגישה שיש לי עוד מה לבכות. כי הבכי משחרר ומפנה מקום לרגשות אחרים - כמו שבוקובזה אומר, ובצדק. אני לא מאשימה את החברה, העבודה היא רק שלי. אבל אולי שווה להסתכל פנימה ולבדוק איפה כל אחד מאיתנו גורם לסביבה להרגיש זר, שונה, לא שייך או לא מתאים. וכן, כל טוקבק של 'עוד רוסיה ממוצעת' עדיין יחזיר אותי לריח זר של פלאפל בחדרה, אי שם בשנת 2000. הלכתי לעשות שיעורי בית וליהנות מהגלגול שלי. בוקר טוב, עולם!".
