View this post on Instagram

אז הפרק אתמול הזכיר לי מה לא הספקתי לכאוב תוך כדי הצילומים. איפה הנקודות בהם עוד לא קיבלתי את המציאות. איפה נשארה עוד עבודה לעשות ואיזה מהחברים הדמיוניים שלי שכחתי להושיב על הספה ליידי. בכיתי אתמול עם עצמי. בכיתי כשהבנתי שוב שבמרוץ השייכות שכחתי לעצור לחיות. שכחתי שבסופו של יום אף אחד לא מחלק צל"שים על גמר של רוקדים עם כוכבים, על זמן מצויין במרתון או על בית ספר לריקודים סלונים. בכיתי כשהרגשתי שכמעט שני עשורים אני במרוץ ההוכחות לעצמי שאני לא פחות, שאני כבר ממש כמו כולם, שכמעט ואין לי מבטא, רק כשאני מתרגשת מאוד. בכיתי כשהבנתי שוב שלא באמת התפרקתי שמונה עשרה שנה מהפחד שאף אחד לא יאסוף את השברים שלי ולהיסתובב שבורה בעולם זה לא הקטע שלי. "שחררי, תהיי רפויה, תפסיקי לשפוט, את לא חייבת להיות מצויינת"... אה, נכון, איך לא חשבתי על זה קודם. כמה קל זה ובלתי אפשרי. כמה מבאס שכפתור "ההישרדות" מופעל אצלי תמיד, גם כשכבר מזמן אין צורך לשרוד ואפשר לנשום לרווחה ופשוט להיות. שאפשר כבר לעצור לרגע ולהגיד שאני בסדר, שהצלחתי, להפסיק לשניה את הטירוף. יש דברים שאין לשנות אותם, אני צריכה פשוט לקבל את העובדות ואת הגלגול הנוכחי שלי. לחיות אותו עד תום ולהפסיק לפחד, להוכיח, להצטיין, לדרוש. אני מרגישה שיש לי עוד מה לבכות. כי הבכי משחרר ומפנה מקום לרגשות אחרים, כמו שבוקובזה אומר ובצדק. אני לא מאשימה את החברה, העבודה היא רק שלי, אבל אולי שווה להסתכל פנימה ולבדוק איפה כל אחד מאיתנו גורם לסביבה להרגיש זר, שונה, לא שייך או לא מתאים. וכן, כל טוקבק של "עוד רוסיה ממוצעת" עדיין יחזיר אותי לריח זר של פלאפל בחדרה אי שם בשנת 2000. הלכתי לעשות שיעורי בית ולהינות מהגלגול שלי. בוקר טוב, עולם! #לאהובאתאנה @keshet12

A post shared by Anna Aronov (@aronovanna) on

שבוע בלבד חלף מאז עלה לאוויר "לאהוב את אנה", הדוקו-ריאליטי החדש של קשת 12 בכיכובה של אנה ארונוב, שבחרה לקחת את חיפושיה אחר זוגיות ואהבה למסך הקטן.

מי שצפה בשלושת הפרקים הראשונים ששודרו, זכה להצצה ראשונה ונטולת פילטרים (יחסית) לחייה הפרטיים של הכוכבת הישראלית, שבגיל 36 אולי מתחזקת קריירה מצליחה כרקדנית, שופטת ריאליטי ופאשניסטה, אך מתקשה למצוא את מקומה בתחום הרומנטי.

עם זאת, הדייטים השונים אליהם היא יוצאת לא רק מציפים שדים הקשורים לחיי אהבה, אלא גם פותחים פוצעים ישנים, שקשורים לימי כנערה רוסיה צעירה שעלתה לישראל בגיל 18 ונאלצה למצוא את עצמה מחדש.

הבוקר (ד'), ארונוב שיתפה קטע מהתכנית ששודרה אמש בו דיברה על הקשיים שחוותה, ובחרה לכתוב לעוקביה על התחושות שעלו בעקבות הצפייה. 

"הפרק אתמול הזכיר לי את מה שלא הספקתי לכאוב תוך כדי הצילומים. איפה הנקודות בהן עוד לא קיבלתי את המציאות. איפה נשארה עוד עבודה לעשות, ואת מי מהחברים הדמיוניים שלי שכחתי להושיב על הספה לידי. בכיתי אתמול עם עצמי, כשהבנתי שוב שבמירוץ השייכות שכחתי לעצור לחיות.

View this post on Instagram

היום מתחיל המסע שלי. לא יודעת מאיפה יש לי כזאת כמות של אומץ, אבל ללא צל של ספק זה הדבר האמיץ והאמיתי שעשיתי בחיי. לפני כמה חודשים קניתי כרטיס לרכבת הרים הכי מטורפת בעולם בלי לדעת את היעד הסופי ואם יש ביטוח למתקן. לא היה שום תסריט, טקסט או הכנה מוקדמת. זה היה אמיתי, בלי טיפת זיוף, זה היה מפחיד בלי גרם של בטחונות, זה היה ריגשי בלי פילטרים וריטוש. קפצתי באנג'י לתוך מעמקי נפשי, פגשתי פחדים, חרדות, התמודדתי עם הדבר הכי מפחיד שיש לכל אחד מאיתנו, התמודדתי עם עצמי. אז הלב שלי על השולחן והנפש שלי ערומה לגמרי היום ב 21:00 בקשת 12. תודה לצוות החלומות שלי שהיה שם תמיד בשביל להקשיב, לדחוף, לעזור, לנער ולהיות קרוב: @galraz הגאון הראשי שהיה הכל בשבילי @ashkenazit מתנה של חוכמה, הקשבה ותמיכה @landesram @ronenmichaeli על ההפקה @tom_gat הצלם @guykeysar הסאונדמן, שחוו איתי כל רגע של צחוק, בכי, שוק ומבוכה הכי מקרוב. @marthawi על העריכה המדוייקת @daniellebeiton על הבגדים והסדר @michelle.edri על האיפור, למרות שהדבר שהכי פחות הדאיג אותי זה לצאת יפה @kobikalderon @uzi_shiram על השיער לאבי ניר שסמך עליי והאמין בתוכנית @maorm3 @yaeldangot לסוכנות המדהימה, האוהבת והתומכת תמיד ולכל חבריי שהיו איתי לאורך כל הדרך בשקט, בחיבוק, בזרימה והרמות אינסופיות. נ.ב. יצא לי קצת אוסקר, אבל לכל אחד שלקח חלק בטירוף הזה מגיעה תודה נפרדת עוד לפני שמתחילים. תבואו לראות. ואני בטוחה שתמצאו את עצמכם בחלקים ממני. @keshet12 #לאהובאתאנה היום ב 21:00 Ph @yanaiyechiel

A post shared by Anna Aronov (@aronovanna) on

"שכחתי שבסופו של יום אף אחד לא מחלק צל"שים על גמר של 'רוקדים עם כוכבים', על זמן מצוין במרתון או על בית ספר לריקודים סלונים. בכיתי כי הרגשתי שכמעט שני עשורים אני במירוץ ההוכחות לעצמי - שאני לא פחות, שאני כבר ממש כמו כולם, שכמעט ואין לי מבטא, רק כשאני מתרגשת מאוד. בכיתי כשהבנתי שוב שלא באמת התפרקתי 18 שנה מהפחד שאף אחד לא יאסוף את השברים שלי. ולהסתובב שבורה בעולם זה לא הקטע שלי.

"'שחררי, תהיי רפויה, תפסיקי לשפוט, את לא חייבת להיות מצוינת'. אה, נכון, איך לא חשבתי על זה קודם. כמה קל זה ובלתי אפשרי. כמה מבאס שכפתור 'ההישרדות' מופעל אצלי תמיד, גם כשכבר מזמן אין צורך לשרוד ואפשר לנשום לרווחה ופשוט להיות. שאפשר כבר לעצור לרגע ולהגיד שאני בסדר, שהצלחתי, להפסיק לשנייה את הטירוף. יש דברים שאין דרך לשנות אותם. אני צריכה פשוט לקבל את העובדות ואת הגלגול הנוכחי שלי. לחיות אותו עד תום ולהפסיק לפחד, להוכיח, להצטיין, לדרוש", המשיכה אנה. 

"אני מרגישה שיש לי עוד מה לבכות. כי הבכי משחרר ומפנה מקום לרגשות אחרים - כמו שבוקובזה אומר, ובצדק. אני לא מאשימה את החברה, העבודה היא רק שלי. אבל אולי שווה להסתכל פנימה ולבדוק איפה כל אחד מאיתנו גורם לסביבה להרגיש זר, שונה, לא שייך או לא מתאים. וכן, כל טוקבק של 'עוד רוסיה ממוצעת' עדיין יחזיר אותי לריח זר של פלאפל בחדרה, אי שם בשנת 2000. הלכתי לעשות שיעורי בית וליהנות מהגלגול שלי. בוקר טוב, עולם!".

_OBJ