דוד אמנון מת.
הלב שלו, שתמיד היה נוח ונימוח, נעמד פתאום דום. לפני שש וחצי שנים, ביום הולדתו ה-60, הוא הסתובב כל הערב עם זר אידיוטי של פרחים על הראש, נראה כמו שילוב של האלה אפרודיטה וילד שמנמן שברח מגן ילדים ברומניה, והסביר לכולנו שוב ושוב שפעם הוא היה רשע מרושע אבל עכשיו הוא החליט שיותר טוב להיות טוב.
הוא לא צריך היה להסביר. אני מכיר את כל תולדות הרישעות הדנקנרית, ומחבב כל פרק ופרק בה, אבל מה ששדרת נפגעיו המצקצקת והצדקנית לא הבינה מעולם, הוא שגם הנטייה הזו שלו, להכנס בהם בכל הכוח הלא מבוטל של אישיותו המתפרצת, היה בעצם תוצר של תפיסת עולם שאמרה: אנשים טובים באמת אינם נרתעים ממלחמות רק בגלל שאין סיכוי לנצח בהן. ואיזה מלחמות מפוארות הן היו!
כי לא רק את חבריו דנקנר בחר בקפידה, אלא גם את אוייביו. הוא העדיף אותם חזקים וגדולים כדי שיוכל להנות מן הקרב. לא היה דבר שגרם לו עונג גדול יותר מאשר לצלול אל שכבות הקצפת של החשיבות העצמית המאפיינת את הממסד הכאילו-אינטלקטואלי, כאילו-נאור, כאילו-יודע-משהו-מהחיים-שלו. בין שלל כשרונותיו הרבים היתה לו גם יכולת מיוחדת לחשוף את הנלעג, את המגוחך, את העדריות הנחותה המאפיינת פעמים רבות את השיח שלנו. אני אדם בר מזל, כי הכרתי בחיי שני אנשים כאלה.
איך בדיוק ייראה עולם שאין בו דנקנר?
אני עוד לא יודע איך בדיוק ייראה עולם שאין בו דנקנר, אבל מה שבטוח הוא שמעכשיו יהיה פה משעמם יותר. כי מלבד כשרון הכתיבה הבאמת נדיר שלו, דנקנר גם עמד על זכותו ההיסטורית להיות כל מיני דברים ביחד – רע וטוב, גאון ואינפנטיל, אינטלקטואל בהיקפים שכבר אינם מצויים במקומותינו ואדם שמתגלגל על הרצפה עם נכדתו ועושה קולות משונים.
אני כועס עליו שהוא מת, שהרי יכולות היו להיות לנו עוד עשר או אפילו 15 שנות דנקנר, רבל אני מתנחם בזה שאם ללכת אז ככה: ברגע אחד, בלי מחלות ממושכות, בשיא אונו האינטלקטואלי, מוקף אוהבים, כשעל לחייו פירורי ושפתיו מבהיקות מיין בורדו משובח.
יהי זכרו ברוך.