איתרע מזלה של ג'ואן ריברס ללכת לעולמה בסמיכות למבצע "צוק איתן", שבמהלכו תמכה בישראל בזמן ששאר העולם רצה לגרור אותנו להאג. ידידה אמיצה, אין ספק, אבל מיד כשנפטרה התאבלנו עליה כעל "היהודייה שאהבה אותנו", שזה נכון, אבל לפני שריברס הייתה חובבת ישראל היא הייתה קומיקאית מחוננת, אישה חכמה ומצחיקה בהיסטריה שידעה לנעוץ את הסיכות הכי חדות בבלונים הכי נפוחים. מאחוריה היו יותר משמונים שנים של צחוק, כישרון וניתוחים פלסטיים, אבל במהדורות החדשות שלנו (ואפילו בערך תשע"ד בויקיפדיה הישראלית) מה שנשאר ממנה זה שבועיים שבהם זרקה כמה מילים טובות על ישראל.
וזה לא חדש. מאז ומעולם רדפנו אחר הנקודה הישראלית בכפייתיות פרובינציאלית חיננית יותר ופחות (כשמאתיים אלף איש נהרגים ברעידת אדמה ומהדורות החדשות נפתחות בצהלולים על כך שלא היו יהודים בין ההרוגים, אז פחות), אבל לפעמים זה מרגיש כבר ממש גרוטסקי. ג'ק המרטש, למשל. עכשיו טוענים שהוא היה יהודי בשם אהרון קוסמינסקי. הלב מתפוצץ מגאווה. כמובן שכל עשור יש מישהו אחר שטוען שגילה את זהותו של ג'ק המרטש, אינספור תיאוריות מפוקפקות שלרוב לא חוצות את גבולות ערוצי הביזאר, אבל מהרגע שהגנים היהודיים נכנסו לסיפור הוא פתאום הפך לשווה מהדורת ערב. ומה עוד מתברר? שעכשיו משפחת ג'ק המרטש חוששת מאנטישמיות! בטח, כי אם יש סיבה לשנוא אותו זה שהוא היה יהודי ולא, נגיד, רוצח סדרתי. אהרון קוסמינסקי שלנו, תמיד מצא זמן להניח תפילין בין שיסוף גרונה של זונה לונדונית אחת לאחרת.
אז נכון, יש ערך לידיעה כי סטיבן סוטלוף, העיתונאי שנרצח על ידי דאעש, היה יהודי ואף עשה עלייה. זה לא מבטל את העובדה שהוא קודם כל היה עיתונאי שנרצח בעת מילוי תפקידו, ממש כמו ג'יימס פולי, וזה לא הופך אותו לחשוב יותר מהזוועות שדאעש מבצעים בנשים, גברים, ילדים ויזידים. בני אדם. אחרי הכל, אין הרבה הבדל בין לחשוב שמישהו שווה יותר בגלל שהוא יהודי ובין להניח שהוא שווה פחות.
לא ברור אם מדובר בצורך פתולוגי לשייך כל דבר אלינו, או שפשוט התקשורת הבינה שזו הדרך היחידה למכור לנו סיפור אבל כך או כך, התוצאה היא שלא אכפת לנו משום דבר שאין לו חיבור, קלוש ככל שיהיה, להווייה הדתית או הלאומית שאנחנו חיים בה. וזה טבעי שסביבתנו הקרובה תעניין אותנו יותר מהעולם הגדול, אבל לא במחיר של להיות קהי חושים לכל דבר אחר.