את ואני והמלחמה המגדרית

סרט ששמו "קרב המינים", שהשיא העלילתי שלו הוא משחק טניס בין גבר שמציג את עצמו כ"חזיר שוביניסטי" לאישה שמתייצבת מולו על המגרש ממניעים פמיניסטיים, שנאמרים בו משפטים כמו "אני אוהב נשים במיטה ובמטבח", שסצנת הפתיחה שלו מציגה את הפערים העצומים בין סכומי הזכייה המועברים לטניסאים ואלה שמשולמים לטניסאיות - נכון שזה נשמע כמו מפרט טכני של יצירה דידקטית כמו "מאחורי המספרים" (זוכרים, על המתמטיקאיות השחורות בנאס"א?), עוד סיפור אמיתי שראוי לספרו ודווקא בגלל זה אפשר לסמוך על זה שהוא יסופר באופן המייבש ביותר המוכר לאדם? כי לי זה לגמרי נשמע ככה, ובהיבט הזה, "קרב המינים" הוא הפתעה עצומה לטובה. סרטם של ולרי פריס וג'ונתן דייטון ("מיס סאנשיין הקטנה", "רובי ספארקס") אמנם לא חף מבעיות, אבל דידקטי הוא לא ומייבש הוא ממש לא, גם אם "סוחף" זאת לא בדיוק ההגדרה הנכונה.

מעשה שהיה: בילי ג'ין קינג (אמה סטון), שב-1973 הייתה לא רק אלופת ארה"ב בטניס אלא גם הדמות הדומיננטית במאבק למען השוואת סכומי הזכייה דלעיל, קיבלה מהטניסאי בדימוס בובי ריגס (סטיב קארל) הצעה שבהחלט אפשר לסרב לה: בואי נשחק אחד נגד השנייה, אני רוצה להוכיח לעולם כולו שנשים לא שוות כלום - "לא רק בספורט, בהכל", בפרפראזה על מילותיו האלמותיות של טל ברודי. זה לא בא טוב לקינג, שראתה בריגס לא יותר מליצן ובמשחק המוצע לא יותר מגימיק מטופש, אבל בואו: כל מי שקנה כרטיס ל"קרב המינים" יודע שמשחק יהיה.    

עכשיו, לפני שנמשיך: דיברנו על "קרב המינים" ועל המון דברים אחרים עם איה כורם, האורחת שלנו בפודקאסט "גיקונומי פיצ'רינג", שבו נעמה רק ואנוכי מדברים עם אנשים מעניינים על סרטים שמעניינים אותם. האזינו (גדול, תמיד חלמתי לכתוב את זה!):

מינים יש יותר משניים

העובדה ש"קרב המינים" הוא דבר שקרה במציאות, אשכרה תחת השם הזה - ותוך פמפום אגרסיבי של ריגס, שהציג את האירוע כמכת מוות או לפחות מכת גב יד לפמיניזם - די בה כדי להפוך את הסרט לסדרה שלמה של רגעי "לא ייאמן שם עשו את זה" ו"לא ייאמן שהוא אמר את זה" (לא רק ריגס אלא גם ובעיקר מייסד איגוד הטניס האמריקאי השמרן ג'ק קריימר, בגילומו של ביל פולמן). יש בזה כוח דרמטי והרבה תחמושת קומית, אלא שהמעמד כולו - היא נגדו בעימות שמייצג התנגשות של המגדרים - היה עלול לגלוש בקלי קלות לסיפור של טובות נגד רעים. שזאת החלטה לגיטימית מן הסתם, אלא שלהציג את העניין כמלחמת כל הנשים בכל הגברים היה חוטא לחלוטין לעניין עצמו. זה היה פמיניזם .Vs שוביניזם, וזה מקרה מובהק של יחי ההבדל הגדול.

פריס ודייטון, ועוד קודם התסריטאי סיימון בופוי ("נער החידות ממומביי"), מסרבים בעקשנות להיקלע לכל סוג של הכללה. אז ריגס שלהם הוא לא מסתכם ב"שוביניסט" אלא נבנה כגבר מורכב, מכור להימורים, שאוהב לחשוב שאשתו (אליזבת שו) מסרסת אותו, אבל גם הוא וגם אנחנו למדים שהיא מצילה אותו מעצמו. למען האמת, אנחנו אפילו לא יודעים בוודאות אם הוא בכלל שוביניסט או אופורטוניסט שראה הזדמנות לעשות כמה לירות, והאמביוולנטיות הזאת מעניינת פי כמה וכמה מהאפשרות הראשונה. גם קינג אינה "פמיניסטית" וזהו אלא אישה שנמצאת במהלך של גילוי עצמי טוטאלי; גם מערכות היחסים שלה עם בעלה לארי (אוסטין סטוול) ועם מרילין ברנט (אנדראה רייסבורו) מטופלות כאן כמקרים ספציפיים שלא בהכרח מוציאים "טוב" את הגיבורה, אבל מסייעים לאמינות ומוסיפים את המורכבות הראויה לפוזיציה שלה ברגע הנתון הזה בחייה הפרטיים והציבוריים.

"Takes all kinds", אומרים האמריקאים על המגוון האנושי, והיופי ב"קרב המינים" הוא בדיוק המגוון הזה. יש כאן גברים מבחילים וגברים מקסימים, נשים אמיצות ונשים פחדניות, סטרייטים ולהט"בים בארון ומחוץ לו, נישואים טובים ונישואים רעים. זה קרב מינים, אבל המינים אינם שניים: בחוכמה רבה ובסובלנות יתרה, פריס-דייטון-בופוי פורשים כאן אלף ואחד מינים אנושיים ועושים את זה במינימום שיפוטיות. תסלחו לי על המילים הגדולות, אבל אני חושב שזה לא רק הדבר המעניין לעשות מבחינה תסריטאית (והדבר הנכון לעשות מבחינה תועלתנית, כי האלטרנטיבה הייתה הדרה על הסף של הצופים ממין זכר), אלא גם הדבר האחראי לעשות מבחינה ציבורית. קל מאוד, קל מאי פעם, לשפוך שמן למדורה המגדרית; קשה יותר ונכון יותר לגרום לנו להבין זה את המורכבות של זו, אלה את נקודת המבט של אלו.   

גברים לבנים אינם יכולים

חששתי שהבעיות של "קרב המינים" יהיו באזורי המסרים, אבל הן לגמרי מתחום הקולנוע: יש לו בטן תסריטאית רופסת למדי באזור האמצע, הוא ארוך מדי בלפחות 20 דקות (מתוך 121, שזה משמעותי), וכמו בסרטים הקודמים של פריס ודייטון, אין כאן שום דבר מעניין במיוחד בבימוי המצלמה ו/או העריכה. מעבר לזה, הטון של הסרט סובל מתנודתיות ששני הקצוות שלה הם קומדיה מובהקת ודרמת-שלוף-ממחטה; זה עבד נהדר ב"מיס סאנשיין", אבל כאן זה מונע מהדרמה לסחוף עד הסוף ומהקומדיה להצחיק עד הסוף (הנפגעת העיקרית מזה היא שרה סילברמן בתפקיד גלדיס הלמן, מי שהייתה המקימה והאפוטרופוסית הגדולה של איגוד טניס הנשים, ה-WTA: הפאנצ'ים שלה ממש נהדרים בהתחלה ופשוט נעדרים בהמשך). כמשקל נגד יש כאן סדרה של הופעות מצוינות: סטון טובה, קארל טוב מאוד, רייסבורו מצוינת ושו מסתמנת כהרגלה כאחד הכישרונות הכי מבוזבזים בהוליווד.

בסופו של דבר נהניתי מ"קרב המינים" - כשיעור היסטוריה, כדרמה קומית אנושית ומעל לכל כדיון אינטליגנטי ולא מתלהם בסכסוך המגדרי. וזה שיש לו בעיות כסרט, זה כבר גובל בצרות של עשירים. תכננתי להשתמש בביטוי "White people problems", אבל אני גבר שהרגע כתב 800 מילה על ציון דרך בתולדות המאבק הפמיניסטי, אז נראה לי שהסתבכתי מספיק בלי לזרוק פנימה את העובדה שאני גם גבר *לבן*.

mako תרבות בפייסבוק