הפסיון

לקראת סוף השליש הראשון של "שתיקה", סרטו החדש של מרטין סקורסזה, נתקפתי דילמה אתית. הסרט הזה מציג שני פנים של טירוף דתי: מצד אחד, מיסיונרים נוצרים מפורטוגל שמסכנים את חייהם ואת חייהם של אחרים על מזבח אמונתם; מצד שני, יפנים שמענים אנשים למוות על מזבח אותה אמונה. אלא שאין כאן שום ביקורת ממשית על הצד הנוצרי. היפנים, כאמור, מענים אנשים, אקט שאיכשהו לא מציג אותך אף פעם באור חיובי; הכמרים מפורטוגל, מצידם, מקסימום מתייסרים בשאלות אתיות. שאלות כמו זאת שתקפה אותי לקראת סוף השליש הראשון: האם היעדר הביקורת על הנצרות, שמטריף אותי הן כאתאיסט והן כמי שמודע לפשעים ההיסטוריים של המיסיונריות הנוצרית, רלוונטי באיזשהו אופן לביקורת שלי על "שתיקה" כסרט?

עד עכשיו אני לא בטוח מה התשובה. בהיבט נרחב יותר, זה נושא שמציק לי שנים – האם מבקר אמור לבקר גם את האידיאולוגיה של היצירה או רק את היצירה עצמה? – אלא שלמזלי ולצערכם, מרטין סקורסזה לגמרי חסך לי את הקונפליקט במקרה הזה. הוא פשוט הלך ועשה סרט כל כך משעמם, שכל הטיעונים האחרים נגדו או לזכותו בטלים בשישים, או ליתר דיוק במאה שישים ואחת דקותיו (שמרגישות כמו 300).

שתיקת הכמרים

שני כמרים ישועיים, רודריגז (אנדרו גארפילד) וגארפה (אדם דרייבר), יוצאים ליפן כדי לנסות לאתר את מורם ורבם, האב פררה (ליאם ניסן). הם כבר יודעים שפררה הוא אחד הקורבנות של הטיהור הדתי שנערך ביפן באותה עת, שהיא אמצע המאה ה-17, כשהמדינה מגיבה באכזריות שיטתית לגל של מיסיונריות נוצרית. אלא שלא ברור מה עלה בגורלו של הכומר, ולמרות שמועות על כך שהמיר את דתו, רודריגז וגארפה מתעקשים לאתר אותו – ועל הדרך להפיץ את הבשורה, על אף הסיכון הכרוך בכך.

מורה דרך עם אג'נדות לא ברורות מוביל את השניים ליפן. בדרך לא דרך ותנאים לא תנאים הם מתחילים לטפל בצאן מרעיתם, כפריים אומללים שממילא נמצאים תחת פיקוח בחשד שהם מקיימים בסתר את מנהגי הנצרות – וברור לכל צופה בר-דעת שמכאן והלאה זאת ספירה לאחור אל הרגע שבו "האינקוויזיטור", הממונה על הדַּי-נצרותיזציה, ישים יד על שני הכמרים האידיאליסטים.

"שתיקה" מתחיל טוב ומעניין. אבל ככל שנוקפות הדקות מתברר שזה סרט במצב קבוע של סטגנציה. כל פרק בעלילה נמשך נצח עצמאי, לרבות סיטואציות שפשוט חוזרות על עצמן ללא שום צורך. זאת הייתה רק חצי צרה אם סקורסזה היה מביא לכאן את מה שקוראים בספורט האמריקאי ה"A-game" שלו, מיטב הזיקוקין הקולנועיים שהוא יודע לייצר, כי אז לפחות היינו מקבלים פול גז בניוטרל. אך אויה - האיש נכנס כל כך חזק לקטע היפני שגם הקולנוע שלו התייפן. במקום תנועות המצלמה הנפלאות האופייניות לו, במקום העריכה התזזיתית שהולכת כל כך יפה עם האישיות הנוירוטית שלו, יש כאן סריות של שוטים סטטיים אינסופיים. הם אמנם נאים כשלעצמם ובהחלט מהדהדים את האסתטיקה של הקולנוע היפני, אבל הם רק מעניקים היבט ויזואלי לבעיה הבסיסית של הסרט הזה: שום דבר לא זז.

אני לא אוהב להשתמש במילה "מייגע" בהקשר של חוויית צפייה – לשבת באולם ממוזג זה לא בדיוק משמרת במכרות המלח – אבל "שתיקה" ממש מזמין את שם התואר הספציפי הזה. לא רק שהוא עונה במדויק על ההגדרה של "איטי, אבל מצד שני ארוך", אלא שבסופו של דבר יש בו קונפליקט אחד בלבד: השאלה עד לאן מוכן אדם ללכת בעקבות אמונתו. יש לזה כל מיני נגזרות (חלקן מאוד מעניינות, כמו השאלה מה בעצם ההבדל בין אמונה עיוורת לחטא ההיבריס), ויש גלריה שלמה של דמויות שנאלצות להתמודד עם הקונפליקט הזה, אבל בואו. בתכלס זה שוב סיפור על מתייוונים ומכבים. 161 דקות של טקס חנוכה. את המקור הספרותי מאת שוסאקו אנדו לא קראתי, אבל סביר להניח שלפחות חלק מהקרדיט על העניין הזה מגיע לתסריטאי ג'יי קוקס, שהיה שותף לכתיבת שניים מהסרטים היותר איטיים-אך-ארוכים בקריירה של סקורסזה - "עידן התמימות" ו"כנופיות ניו יורק".

זה הסרט השני בקריירה של סקורסזה שמוקדש לנושא נוצרי מובהק, והשני שמשאיר אותי עם כ-40 אחוז תאוותי בידי. הקודם היה "הפיתוי האחרון של ישו", שהרים עליו את כל העולם הנוצרי בשלב ההפקה, וכשיצא לאקרנים התברר שהוא רחוק מאוד ממעשה הכפירה שעשו ממנו. לא יעזור כלום, סקורסזה הוא אדם שנושם קתוליות מגיל אפס. הוא מטפל בנושאים האלה בחרדת קודש, תרתי משמע, והתוצאה אולי מעניינת ברמה הפילוסופית, אבל אינה חתרנית בשום אופן. עכשיו, אפשר לעשות סרט נהדר על מיסיונרים ישועיים גם בלי להיות חתרני – "המשימה" של רולנד ג'ופה הוכיח את זה כבר לפני 31 שנה – אבל צריך להביא עוד משהו לשולחן חוץ מהקונפליקט הקלאסי של כל מומר בהיסטוריה האנושית. למרבה הצער, כל מה ש"שתיקה" מביא לשולחן זה מגש מלא דקות.

שו"ת

הנה שלושה מקומות שדעתי נדדה אליהם בעודי מתפלל אל משיחם שזה ייגמר כבר:

1. תקרת הזכוכית של אנדרו גארפילד כל כך נמוכה שבדיעבד הוא התנגש בה כבר ב"הרשת החברתית". ההבעה היחידה שלו היא התדהמה המאוד מסוימת של בחור טוב בבסיסו שהסתבך בדבר מה לא סימפטי וכעת מתרחש עוול נורא לנגד עיניו; בהתאמה, התפקיד היחיד שלו הוא של קדוש מעונה. מעולם לא אהבתי את החיבור בין סקורסזה ולאונרדו דיקפריו, בעיקר בסרטים שבהם האחרון מתיימר לבוא בילט-אין עם טסטוסטרון - ליאו הולך טוב בתפקידים של דוש, טאף גאי מתאים לו כמו כפפה לדג – אבל מעשה שטן, "שתיקה" אשכרה גרם לי להתגעגע אליו.    

2. גולום, מה אתה עושה פה? הוא מורה הדרך של שני צעירים אמיצים שלא באמת סומכים עליו מהרגע הראשון, יש סוד שחור משחור בעברו, גופו מטונף שאין דברים כאלה, תזונתו העיקרית היא דגים דוחים למראה, הוא נוטה להיעלם מהסרט לפרקים ארוכים ולשוב ללא כל התראה מוקדמת, וניכר שהוא נקרע כל העת בין שני קטבים באישיותו. קוראים לו קיג'יג'ירו, אבל אני אומר לכם, זה גולום. חצי סרט חיכיתי שהוא ימשש את הצלב של גארפילד ויגיד "מיי פרשס".

3. איסיי אוגטה, זכור את אשר עשה לנו כריסטוף וולץ. אוגטה, בתפקיד השובה הזקן של הכומר רודריגז, הוא ביי-פאר הדבר הכי טוב בסרט הזה. במקום קלישאה של סדיסט יוצא לו משהו גרוטסקי במלוא מובן הביטוי – מגעיל ומגוחך באותה המידה. הקומיקאי המוכשר הזה לא באמת עבד עד היום מחוץ לקולנוע היפני, ואני משוכנע שאחרים יראו כי טוב וילהקו את אוגטה לאותו תפקיד בדיוק. הבה נקווה שזה לא ייגמר כמו הסיפור של וולץ, האיש שבין "ממזרים חסרי כבוד" ל"ג'נגו ללא מעצורים" הספיק להפוך מהנבל האולטימטיבי לשחקן ההוא שאתה לא רוצה להיתקל בו שוב בחיים האלה או הבאים.