1. אלוהות 

ב"X-מן: אפוקליפסה" יש נבל מעניין, או לפחות מעניין על הנייר: אלוהים.

טוב, בערך. "אפוקליפסה" הוא לא רק השם הפרטי של הסרט התשיעי ביקום האקס-מני, אלא גם אחד מהשמות של הנבל המדובר במקור הקומיקסי של הסדרה. כאן הוא נקרא אן סבח נור - האקס-מן הראשון, יצור שהיה בסביבה עוד במצרים העתיקה, ואחד שכששואלים אותו לשמו זורק כמה כינויים מוכרים למדי. אחד מהם, בעברית, הוא "אלוהים".

הופה. אני לא מכיר את הקומיקס (אפילו את הטריוויה על הדמות הזאת שלפתי עכשיו מוויקיפדיה), וזה בא לי ממש טוב. אלוהים הוא האיש הרע. איזה קונספט. עכשיו, שלא תטעו: אנחנו לא מצופים לחשוב שלפנינו אשכרה מר צבאות בכבודו ובעצמו, אבל מדובר בברנש כל יכול ופחות או יותר בן אלמוות. אל, בקיצור. ואל מניאק זה קטע. או לפחות קטע על הנייר.

אין תמונה
אלוהים הוא האיש הרע. אפוקליפסה של אוסקר אייזק

זה דווקא מתחיל טוב. אן סבח נור (אוסקר אייזק) חוזר מתרדמת של אלפי שנים ויוצר תגובת שרשרת שמחלקת את המוטאנטים לשני מחנות עיקריים: החבר'ה הטובים של פרופ' אקסבייר (ג'יימס מק'אבוי) שמבינים את גודל האיום והשעה, והחבר'ה הטועים/ תועים/ תוהים שמזדהים עם אג'נדת ה"עולם ישן עדי יסוד נחריבה" של הברנש החדש-ישן בשכונה. בראשם כמובן מגנטו (מייקל פסבנדר), שתמיד היה האקס-מן ההוא ששומר טינה למין האנושי הסטנדרטי. במילים אחרות, זאת גירסת ההפוך-על-הפוך של "מי לה' אליי" – אלא שהתסריטאי סיימון קינברג והבמאי בריאן סינגר לא יודעים לאן ללכת עם המוטיב הזה של אלוהות עוינת.

בסופו של דבר, אפוקליפסה/ אן סבח נור יוצא עוד בד גאי משמים עם שיגעון גדלות. אוסקר אייזק לא עושה שום דבר כדי לעזור, ואילו קינברג וסינגר מנסים לעשות עם זה בדיוק דבר מעניין אחד – אלא שהוא ההזדמנות המפוספסת השנייה של הסרט הזה.

2. אושוויץ

יש אנשים שמתקשים לעכל את סיפור הרקע של מגנטו, אקס-מן שההיסטוריה שלו נעוצה עמוק בשלנו - הוא גילה את כוח העל שלו, שליטה במתכת, כילד-אסיר באושוויץ. לי זה מעולם לא הפריע – אני לא רואה בזה זילות אלא משחק לגיטימי בהיסטוריה אלטרנטיבית – אבל בפרפראזה על ספיידרמן, עם פשע גדול באה אחריות גדולה. אתה יכול להשתמש בו כדי להגיד משהו נבון על הרוח האנושית, כפי שסינגר עצמו עשה בסרט הראשון בסדרה; אתה לא יכול להתייחס למחנה השמדה כעוד לוקיישן מגניב לסצנת אקשן.

אין תמונה
גילה את הכוח שלו כילד-אסיר באושוויץ. מגנטו של מייקל פסבנדר

שוב, זה מתחיל טוב: אן סבח נור מציג את עצמו כאלוהים הפרטי של מגנטו, וכשהכל יכול לוקח אותו בחזרה לאושוויץ, מגנטו שואל אותו בדיוק את השאלה המתבקשת: איפה לעזאזל היית כשחיסלו כאן את המשפחה שלי. זה לטעמי הרגע הדרמטי הטוב ביותר בסרט, שימוש מושכל ומכבד באתר הארור הזה ובקונטקסט ההיסטורי שלו. אבל אז מתפתה סינגר לסצנת פיצוצים ובלגנים, מחרב את המומנטום הפילוסופי/ תיאולוגי ומשאיר לי בפה את אותו טעם חמוץ שעולה בו בכל פעם שראש הממשלה שלנו עושה את ההפך ומנצל את האקשן כדי להזכיר את השואה. 

3. קונפליקט

מוזר לחשוב על "X-מן: אפוקליפסה" כסרט אנסמבל, אבל זה בדיוק מה שהוא. פשוט תוסיפו לשמות השחקנים שהוזכרו לעיל את ג'ניפר לורנס (רייבן), רוז ביירן (מוירה, לשעבר אהובתו של אקסבייר), טיי שרידן מ"הסיפור של מאד" (סייקלופס) וסופי טרנר מ"משחקי הכס" (פניקס), וקיבלתם קאסט של סרט אוסקר לגיטימי.

הסדרה הזאת לדורותיה הקפידה תמיד על ליהוק של שחקנים מליגת העל, ותמיד בצדק: כל אקס-מן הוא דמות עגולה, בדרך כלל טראגית, משהו לנעוץ בו שיניים. גם בסבב הזה אנחנו מקבלים קצת חיבוטי נפש של רייבן וכמה סיפורי התהוות של אקס-מנים חדשים, אבל מה שוות כל הדמויות האלה וכל השחקנים האלה אם הקונפליקט העיקרי כאן הוא *שוב* בין אקסבייר ומגנטו, בהתאמה המרטין לותר קינג והמלקולם אקס (מן) של המאבק על זכויות המוטאנטים? חלאס, נמאס. ראינו את זה, עשינו את זה, הבה נתקדם. 


4. סטורם

נערה-כייסת מצרית? כוחות-על לא מוגדרים? חשבון לא סגור ולא ברור עם בני האדם? אלכסנדרה שיפ קיבלה את הדמות הכי מסקרנת באנסמבל, זאת שתגדל להיות סטורם (בסרטי הדור הקודם: האלי ברי). רק מה, מספר דקות המסך שלה עומד ביחס הפוך לעניין שהיא מעוררת. עכשיו אתה רואה אותה, עכשיו אתה לא, עכשיו אתה שוב שומע את אקסבייר ומגנטו מתווכחים.

A #Storm is coming May 27. #XMen #Apocalypse

A video posted by X-Men Movies (@xmenmovies) on


5. אקשן

לא, אל תטעו – האקשן של "אפוקליפסה" בסדר, והוא גם לא נופל למלכודת ה"היה לנו מלא כסף אז הפרזנו עם ה-CGI" שאופיינית כל כך לסרטי קומיקס. אבל ראשית, הוא רק בסדר. הסצנה היחידה שמתעלה היא זאת שכולם אכן חיכו לה - שדרוג של רגע ה"קוויקסילבר זז ממש מהר" מהסרט הקודם בסדרה. שנית, כל הדיבורים האלה ממש מפריעים לאקשן.

כן, "אפוקליפסה" הוא יצירה דברנית. אפילו חופרת הייתי אומר, כי מה שיש לומר בו נאמר בדרך כלל יותר מפעם אחת ואגב שימוש בעודף מילים. כמו הסרט כולו, זה לא הופך את חוויית הצפייה לשלילית; זה רק משאיר אותה על התפר שבין סבירה למפוהקת.