"הגול הבא מנצח" נשחט על ידי המבקרים: 44% ב-Rotten Tomatoes וציון אשכרה זהה ב-Metacritic, כלומר נכשל גורף בשני אתרים שמשקללים עשרות ביקורות. ידעתי את זה לפני שצפיתי בו, וכשניסיתי לנחש למה הסיפור האמיתי על נבחרת הכדורגל מעוררת הרחמים של סמואה האמריקאית מקבל תגובות שליליות כל כך מעמיתיי שמעבר לים, חשבתי שזה בגלל הדמות הטרנסית.
העניין הוא כזה: במדי הנבחרת הגרועה להחריד הזאת – גרועה עד כדי הפסד 31:0 לאוסטרליה במוקדמות גביע העולם ב-2001, התבוסה הגבוהה ביותר בתולדות הכדורגל העולמי – שיחקה ג'יה סלואה, הכדורגלנית הטרנסנג'נדרית הראשונה שהופיעה אי-פעם במוקדמות המונדיאל. לאנשים יש תמיד מה להגיד על האופן שבו דמויות טרנסיות מוצגות בסרטים, אם לא מטעמי אג'נדת woke אז מטעמי טרנספוביה, והנחתי שהסרט פשוט לא ייצא בשלום משדה המוקשים הזה. אבל אז צפיתי בו, וצר לי לבשר שהוא פשוט הרוויח ביושר את הנכשלים שלו. מדובר בנון-סטארטר מוחלט.
בעצם כבר ראינו את הסרט הזה. הוא יצא בשנת 2014 תחת אותו שם, והוא היה דוקו כובש – סליחה על זה – שהצליח לספר על מסע השיקום המסוים של הנבחרת המדוברת בלי להתנשא ובלי להגחיך, למרות שלל הפיתויים שהציבו כוכביה, כדורגלנים גרועים כל כך שספק אם הם היו מתקבלים לנבחרת ישראל. עכשיו עשה טאיקה ואיטיטי את מה שהוא עצמו מגדיר כ"אדפטציה של סרט דוקומנטרי", ו"הגול הבא מנצח" אכן נאמן למדי לסיפור האמיתי ולאופן שבו הוא הוצג בסרט התיעודי – כשבמרכז ניצבת דמותו של המאמן ההולנדי-אמריקאי תומאס רונגן, שנקרא להציל את הנבחרת מפדיחות נוספות במוקדמות גביע העולם 2014.
הדמות של רונגן לא מצליחה ליצור שום עניין מיוחד. בהתחלה אנחנו יודעים שהוא נוח לכעוס ושהמזג שלו עלה לו כבר במשרות, וגם שהוא לא יודע כלום על סמואה האמריקאית, אבל זה בערך הכל. וזה בסדר כנקודת מוצא, אלא שמהחיכוך של רונגן עם בני האיים לא יוצא שום דבר. אנחנו עדים לקלישאה הקלאסית של בן המערב שהחשיפה לאנשים "אמיתיים" פותחת אותו תרבותית ותודעתית, כל השיט הזה, וזה שוב בערך הכל; גם מהקשר שנוצר בינו לבין סלואה לא יוצא לנו כלום חוץ מערמת סצנות צפויות שעניינה "תיפתח". שוין.
כל כך הרבה מונח על הכתפיים של רונגן, ורק משהו כמו רבע שעה לפני הסיום חושף בפנינו ואיטיטי את הסיבה האחת להיות בעדו. זה מעט מדי ומאוחר מדי, ועל החטא התסריטאי הזה צריך להוסיף את פשע הליהוק: אין לי מושג מה עבר בראש של ואיטיטי כשהוא בחר במייקל פסבינדר לתפקיד הזה, ואין לי מושג מה חיפש פסבינדר בפרויקט הזה. רונגן לא אמור אומנם ליצור רגעי צחק-בקול-רם, אבל המבוכה שלו כזר מוחלט היא הרי פוטנציאל לזהב קומי. אלא שלפסבינדר, מוכשר ככל שיהיה, אין תזמון קומי או יכולת מובנית להצחיק בעצם נוכחותו בסיטואציה זרה. זה תפקיד ליו גרנט הצעיר, בקיצור. לא למייקל פסבנדר בתצורתו הנוכחית (וכשחושבים על זה, האיש לא עשה תפקיד ממש טוב כבר כמעט עשור, מאז סטיב ג'ובס. נו, ב"סטיב ג'ובס").
את סלואה משחקת שחקנית אלמונית בשם קאימנה. ההופעה שלה היא נקודת אור נדירה ב"הגול הבא מנצח", אבל זה לא מספיק כדי לסובב את המפתח בסוויץ' ולהדליק את הסרט. עכשיו, רק כדי לסגור את הפינה מהפתיח, אני קורא שלאנשים מסוימים באמת יש בעיה עם אופן ההצגה של סלואה, שהיא למעשה פאפאפין, המגדר השלישי הא-בינארי שהוא חלק בלתי נפרד מהתרבות של סמואה וסמואה האמריקאית. הטענות שאני נתקל בהן מדברות על חוסר רגישות וכיו"ב תלונות שכנראה באמת אי אפשר לחמוק מהן כיום; אני לא הרגשתי בזה, אבל אני הרי גבר לבן ולכן פסול לעדות בנושא זה או כל האחרים. כך או כך, מבחינתי מדובר בהיבט היחיד בסרט שיש בו משהו מעניין. אבל עזבו, ווטאבר.
האכזבה האמיתית שלי מ"הגול הבא" היא ואיטיטי, אחד היוצרים האהובים עליי בעולם כולו. היהודי מניו זילנד יצר בשנים האחרונות רצף פשוט נפלא של סרטים – תחילה "Boy", "מה שקורה בצללים" ו"המצוד אחר אנשי הבר" במולדתו, אחר כך "תור: ראגנארוק" ו"ג'וג'ו ראביט" בארה"ב. אז נכון, אחריו בא "תור: אהבה ורעם" המבאס, אבל אני ייחסתי את זה למשבר היצירתי המתגלגל של מארוול; הסרט הנוכחי כבר משלים דאבל, ואני כל כך מקווה שבפרויקט הבא של ואיטיטי – סדרת טלוויזיה על בסיס "שודדי הזמן" של מונטי פייתון – נראה אותו שוב בכושר משחק.
לסיום ולמען הסר ספק, זה לא ש"הגול הבא" הוא סרט איום ונורא; הוא פשוט יצירה שכלום בה לא עובד, אבל בכלל. זה לא מצחיק, לא מרגש, לא סוחף. 104 דקות של נאדה.